ואפילו היא נמצאת במעי גויה, שבא עליה הישראל, שאם תיפלט שכבת זרע זו, הריהי מטמאת. ואילו שכבת זרע של גוי — הריהי טהורה בכל מקום בו היא נמצאת, ואפילו היא נמצאת במעי אשה ישראלית שבא עליה הגוי, חוץ ממי רגלים שבה, שאם התערבה שכבת הזרע של הגוי במי רגליו הריהי טמאה בשל מי הרגלים שבה, שגזרו חכמים שיהיו הגוים נחשבים כזבים המטמאים במימי רגליהם. הרי שזרעו של הגוי הריהו טהור, וכשיטת רבא.

וכי תימא [ואם תאמר] בדחיית הראיה: הכי נמי [כך גם כן] הכוונה היא שטהורה שכבת זרעו של גוי מדאורייתא [מן התורה], אבל טמאה היא מדרבנן [מדברי חכמים], ואולם על כך יש להשיב: אטו [וכי] מי רגליה, כלומר, מי רגלי הגוי שבא עליה ונמצאים עתה במעיה מדאורייתא מי מטמאו [מן התורה האם מטמאים]? והרי טומאתם מדברי חכמים, אבל שכבת הזרע של הגוי אינה טמאה. אלא שמע מינה [למד ממנה] כי שכבת זרעו של הגוי טהורה אפילו מדרבנן [מדברי חכמים], ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא, וכשיטת רבא.

א ודנים עוד בדברים שהובאו למעלה. אמר מר [החכם]: שכבת זרע של ישראל — הריהי טמאה בכל מקום שבו היא נמצאת, ואפילו היא נמצאת במעי הגויה. ומציעים: תפשוט [תפתור] מדברים אלו את השאלה דבעי [ששאל] רב פפא. דבעי [שכך שאל] רב פפא: שכבת זרע של ישראל במעי גויה מהו דינה לענין טומאה. ולדברי החכם ששנינו למעלה ודאי ששכבת זרע של ישראל במעי גויה מטמאה.

ודוחים: דינה של שכבת זרעו של ישראל הנתונה במעי הגויה בתוך שלשה ימים מזמן שבא עליה — לא קמיבעיא ליה [לא נשאלה לו] לרב פפא, שכן ברור לו שהיא טמאה. כי קמיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] שאלה זו — הרי זה בדין שכבת הזרע שלאחר שלשה ימים מזמן הביאה מאי [מה דינה], האם היא מטמאה.

ואלו צדדי השאלה: מן הצד האחד יש לומר כי דווקא ישראל דדייגי [הדואגים וחרדים תמיד] בשמירת מצו‍ת התורה וקיומן כראוי — כתוצאה מכך חביל גופייהו [חם גופם], ולכן ממהר הזרע הנתון במעי נשי ישראל ומסריח (מתקלקל) לאחר שלושה ימים, ואינו נחשב עוד כזרע המטמא. ואולם הגוים דלא דייגי [שאינם דואגים] בשמירת המצו‍ת — לא חביל גופייהו [אין גופם חם], ולכן אף לא מסריח הזרע הנתון במעי הגויה לאחר שלושה ימים של ביאה, והריהו מטמא. ומן הצד האחר יש לומר, או דילמא [שמא]: אף הגוים, כיון דאכלי [שאוכלים] הם שקצים ורמשים — כתוצאה מכך חביל גופייהו [חם גופם], ומסריח הזרע הנתון במעי הגויה לאחר שלושה ימים מזמן הביאה. שאלה זו של רב פפא נשארה ללא פתרון, ותיקו [תעמוד] במקומה.

ב שנינו במשנתנו שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדינו של דם שנראה בימי הטהרה של היולדת שהיא מצורעת, שלדעת בית שמאי טהור הוא, ולדעת בית הלל מטמא כשהוא לח ואינו מטמא כשהוא יבש. ודנים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה] לשיטת בית הלל זו? אמר ר' יצחק: אמר הכתוב בסוף פרשת הטמאים "לזכר ולנקבה" (ויקרא טו, לג), ולמדים אנו מן הלשון "לזכר" — לרבות את המצורע למעינותיו (הנוזלים המופרשים מגופו, כרוק ומימי רגלים) שאף הם מטמאים, ומן הלשון "ולנקבה" — למדים אנו לרבות מצורעת למעינותיה שאף הם טמאים.

ומעתה יש לברר, מאי [מה] הכוונה במעינותיה אלה של המצורעת? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא לשאר מעינותיה כגון רוקה ומימי רגליה — והלא דבר זה מדין המצורע הזכר נפקא [יוצא, נלמד]! אלא יש לומר שהכוונה היא לדמה של המצורעת, ובאה דרשה זו ללמדנו לטמא דם טהרה שלה.

ובית שמאי, מה משיבים הם על דברים אלו של בית הלל — הכוונה ב"מעיינותיה" של המצורעת היא לשאר מעיינותיה, רוקה ומימי רגליה, ואין הם נלמדים מדין הזכר משום שדין המצורעת הנקבה מדין המצורע הזכר לא אתיא [אינו בא, נלמד], משום דאיכא למיפרך [שיש מקום להקשות] על לימוד המצורעת מן המצורע: מה למצורע זכר שחמור הוא בדינו, שכן הריהו טעון (חייב) פריעה ופרימה, ואסור בתשמיש המטה, תאמר במצורעת נקבה שלא חייבת בכל אלו. ולכן נצרכים אנו לדרשה זו במצורעת לשאר מעיינותיה שהם מטמאים. ואין לימוד מן הכתוב לטמא את דמה.

ובית הלל, מה משיבים הם על דברים אלו של בית שמאי — אם אין הנלמד מ"לנקבה" אלא לשאר מעיינותיה, אם כן לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] דין זה רק במצורעת נקבה ולא בעי [צריך] לכותבו אף במצורע זכר. ואנא אמינא [ואני א ומר] שהוא הדין אף בזכר, מקל וחומר זה: ומה המצורעת הנקבה שקלה היא בדינה, שכן אינה טעונה (חייבת) בפריעה ופרימה, ואינה אסורה בתשמיש המטה — רבי רחמנא [ריבתה התורה] לטמא אף את מעינותיה, המצורע הזכר, שחמור הוא שכן חייב הוא בכל אלה — לא כל שכן שמטמא הוא במעיינותיו!

ומעתה נאמר, אם כתוב זה "לזכר" אינו נצרך ללמדנו ענין (דבר) למצורע הזכר (שנלמדו דין מעיינותיו מקל וחומר זה) — תנהו ענין למצורעת הנקבה. ואם אינו ענין במצורעת הנקבה למעינותיה (שכבר נלמדו מ"לנקבה") — תנהו ענין לדמה, לטמא דם טהרה שלה.

ובית שמאי המטהרים, מה משיבים הם על דברים אלה של בית הלל — לא בא הכתוב "זכר" אלא לרבות טומאה למעיינותיו של המצורע הזכר, ואין דינם של אלו נלמד מקל וחומר מן המצורעת הנקבה, משום שדין הזכר מדין הנקבה לא אתיא [אינו בא, נלמד], כיון דאיכא למיפרך [שיש מקום להקשות] על קל וחומר זה: מה לנקבה — שיש בה צד חומרה שכן מטמאה היא אף מאונס (בטומאת הזיבה), תאמר בזכר שלא נטמא בזיבה מאונס.

ובית הלל, מה משיבים הם על דברי בית שמאי אלו — אין זו פירכה על קל וחומר זה, משום שקיימי [עומדים] אנו בדינו של המצורע ופרכי מילי [ומקשים על קל וחומר זה מדברי, הלכות] של הזב? ובית שמאי, מה משיבים הם על דברי בית הלל אלו — לדעתם יש מקום לפירכה זו על הקל וחומר, כיון שמ שום [שם] טומאה המשותף לזה ולמצורע פרכי [הם מקשים].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר מדוע אין בית שמאי מקבלים את דברי בית הלל שמיותרת היא המלה "לזכר", אמרי [אומרים] לך בית שמאי: האי [זו] המלה "לזכר" מיבעי ליה [צריך אותה] לדרשה אחרת: "לזכר" — כל שהוא זכר, (האי [זה]), שבין שהוא גדול ובין שהוא קטן, נוהגת טומאת הצרעת בו. ובית הלל, מה משיבים הם על דברי בית שמאי אלו — לדעתם דין זה נפקא להו [יוצא, נלמד להם] מהכתוב בסוף פרשת הטמאים "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה" (ויקרא טו, לב) — בין בגדול בין בקטן.

ג ומתוך שהובא דינו של הזב הקטן הנלמד מפסוק זה, מביאים עוד מה שאמר רב יוסף, כי פשיט [כאשר פשט, פירש] ר' שמעון בן לקיש בדיני הזב, בעי הכי [שאל כך]: ראייה ראשונה של זב קטן, מהו דינה לענין שתטמא במגע? וצדדי השאלה: מצד אחד, "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" (שם) אמר רחמנא [אמרה התורה], ומתוך שהושוו הזיבה לשכבת הזרע, ללמדנו בא הדבר: ש

כל מי ששכבת זרע שלו מטמא — אף ראייה ראשונה של זיבה שלו מטמאה, ואילו האי [זה] הקטן, כיון ששכבת זרע שלו לא מטמאה — אף ראייה ראשונה של זיבתו נמי [גם כן] לא תטמא. או דילמא [שמא] נאמר: כיון שאילו איהו חזי תרתי [הוא, הקטן, היה רואה שתי ראיות של זיבה] — מצטרפא [מצטרפת] ראייתו הראשונה לשניה לטמאו טומאת שבעה כדינו של כל זב הרואה שתי ראיות, הרי שנחשבת היא ראייה ראשונה זו אף שהיא אצל הקטן, ומטמיא [מטמאת] אף את הקטן, כגדול, בטומאת ערב?

אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלתו זו של ר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו: "זאת תורת הזב" — בין שהוא גדול בין שהוא קטן. ובכלל השוואה זו שבין הגדול לקטן: מה גדול — ראייה ראשונה שלו מטמא, אף קטן — ראייה ראשונה נמי [גם כן] מטמא.

ד ומתוך שנדונה דרשה זו שעל המלה "לזכר" המלמדת שבכלל טומאת המצורע אף מעיינותיו (כגון רוקו ומימי רגליו), בעי [שאל] רב יוסף: ברור שראייה ראשונה של זיבה שרואה אדם טהור — אינה מטמאה במשא, אלא במגע בלבד, ורק ראייה שניה של זיבה מטמאת במשא. ואולם ראייה ראשונה של מי שאיננו טהור, וכגון המצורע, מהו דינה שתטמא אף במשא? וצדדי השאלה: האם אף מקום זיבה שבאדם כמעין הוא נחשב, וכיון שמעיינותיו של המצורע מטמאים אף במשא אף הוא בכלל ריבוי זה, והריהו מטמא במשא. או דילמא לאו [שמא אין] מקום הזיבה שבאדם כמעין הוא, ולכן אין ראיית הזוב הראשונה של המצורע מטמאת אף במשא?

אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו על הפסוק שבראש פרשת הטמאים "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" (שם ב) — לימד על הזוב שהוא טמא ומטמא במשא. ומעתה נדון בדבר: במאי [במה] בדיוק המדובר? אילימא [אם תאמר] שבזב גרידא [סתם] שאינו מצורע עוסק הכתוב, ובא להשמיענו כי טיפת הזיבה היוצאת ממנו הריהי מטמאת במשא,