שמשהין עצמן בבטן, ועוצרים בעדם מלהזריע, כדי שיזריעו נשותיהן תחלה, ועל ידי כך גורמים הם שיהו בניהם הנולדים להם זכרים — מעלה עליהן הכתוב כאילו הם מרבים בנים ובני בנים. והיינו [וזהו] שאמר רב קטינא: יכולני לעשות כל בני (ילדי) זכרים, על ידי שישהה עצמו מלהזריע, ותזריע אשתו בתחילה. ומביאים עוד אופן המביא להולדת בן זכר, אמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו (ילדיו) זכרים — יבעול וישנה (יבעל שנית).

א ועוד אמר ר' יצחק, אמר ר' אמי: אין אשה מתעברת אלא בביאה שהיתה בזמן הסמוך לזמן וסתה. ומקור דבריו: שכן נאמר על ידי דוד "הן בעוון חוללתי" (תהלים נא, ז). ומשמעו של "עוון" זה — שהיתה הביאה ממנו הרתה בו אמו, בסמוך לזמן וסתה (שאז אסורה היא הביאה, ועוון יש בה). שמתוך שהיתה הביאה בזמן זה, הרתה אמו של דוד.

ואילו ר' יוחנן אמר: אין האשה מתעברת אלא בביאה שהיתה בזמן הסמוך לאחר הטבילה. ומקור לדבריו: שכן נאמר בהמשך אותו כתוב "ובחטא יחמתני אמי".

ומבררים: מאי [מה, כיצד] משמע דהאי [שלשון זו] "חטא" — לישנא דדכויי [לשון טהרה] הוא? דכתיב [שנאמר] בצרעת הבית "וחטא את הבית" (ויקרא יד, נב), ומתרגמינן [ומתרגמים אנו]: וידכי ית ביתא [ויטהר את הבית]. ואי בעית [ואם תרצה] עוד ראיה שמשמעות "חטא" הינה טהרה, אימא מהכא [אמור מכאן, ממקרא זה] הנאמר באותו פרק בתהלים (פסוק ט), "תחטאני באזוב ואטהר", הרי איפוא ש"חטא" משמעו טהרה.

ב ומביאים עוד ממה שאמר ר' יצחק, אמר ר' אמי בענין לידה: כיון שבא (נולד) זכר בעולם — בא שלום בעולם. ומקור לדברים: שכן נאמר "שלחו כר מושל ארץ" (ישעיה טז, א). ו"כר" זה הוא לשון מתנה שנותנים לשליט. ובענייננו — שלטון שקט ושלום. ואף המלה "זכר" מורה כן, שהרי נשמע בה: זה כר.

ועוד ממה שאמר ר' יצחק דבי [חכם בית המדרש] של ר' אמי בענין זה: כיון שבא זכר בעולם — הריהו בא וככרו (מזונותיו) בידו, שכך מורה המלה "זכר" — זה כר, דכתיב [שכן נאמר]: "ויכרה להם כרה גדולה" (מלכים ב ו, כג), ומשמעות "כירה" — סעודה.

ואילו כשבאה לעולם נקבה — אין עמה כלום, שכך מורה המלה "נקבה" בדרך הנוטריקון — נקייה באה, עד דאמרה מזוני [כל עוד שאינה אומרת, מבקשת מזונות] — לא יהבי [אין נותנים] לה, דכתיב [שכן נאמר] בדברי לבן ליעקב: "נקבה שכרך עלי ואתנה" (בראשית ל, כח), ואחז בלשון "נקבה", להורות שרק משעה שיעקב ידרוש במפורש את שכרו, יקבלנו.

ג שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה כי היולדת מביאה קרבן? אמר להן: משום שבשעה שהאשה כורעת לילד, ורבים מכאוביה, מתוך כך הריהי קופצת ונשבעת שלא תזקק עוד לבעלה, ולא תבוא עוד לייסורים שכאלה. לפיכך אמרה תורה תביא קרבן, על שעברה על שבועתה, ושבה ונזקקה לבעלה.

מתקיף לה [מקשה עליה, על תשובה זו] רב יוסף: והא [והרי] מזידה היא כשנשבעת שבועה זו, ובחרטה (התרת השבועה) תליא מילתא [תלוי הדבר] אם היא שבה ונזקקת לבעלה. ואילו קרבן על שבועת ביטוי אין חייבים עליו אלא אם כן נעלם דבר השבועה מהנשבע, בשעה שעבר על שבועתו. ועוד קשה, שהרי אם משום כך הוא — קרבן שבועה בעי איתויי [צריכה להביא], שהוא כשבה או שעירה, ולא עוף שהוא קרבן היולדת!

ועוד שאלו תלמידי ר' שמעון בן יוחאי את רבם בענין ימי טומאה שלאחר לידה: מפני מה אמרה תורה כי מנין ימי הטומאה שלאחר לידת זכר הם לשבעה ימים בלבד, ולאחר מכן הריהי טהורה. ואילו ימי טומאה לאחר לידת נקבה הם לארבעה עשר ימים? והשיב להם: טעם הדבר, שכן בלידת זכר שהכל שמחים בו — הריהי מתחרטת על שנשבעה שלא תזקק ותלד שוב, כבר לשבעה ימים שלאחר הלידה. ואילו לאחר לידת נקבה שהכל עצבים בה — אין היא מתחרטת אלא לארבעה עשר יום לאחר הלידה.

ועוד שאלו התלמידים את ר' שמעון בן יוחאי: מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה ימים, ולא לפני כן? והשיב להם: כדי שלא יהו כולם שמחים בשמחת ברית המילה, ואילו אביו ואמו יהיו עצבים, שהרי עדיין אסורים הם בתשמיש.

תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה שהנדה טמאה לשבעה ימים ואסורה על בעלה? — מפני שאם לא כן היה הדבר, והיתה אשתו מותרת לו תדיר, רגיל היה בה בעלה, ומשום כך היה בסופו של דבר קץ (מואס) בה. לכך אמרה תורה: תהא האשה הנדה טמאה שבעה ימים, ואסורה אז על בעלה, כדי שתהא חביבה על בעלה לכשתיטהר מטומאתה כשעת כניסתה לחופה.

ד שאלו תלמידיו את ר' דוסתאי בר' ינאי: מפני מה דרך העולם הוא שהאיש הוא המחזר על אשה לנושאה, ואין האשה מחזרת על האיש? השיב להם: משל לאדם שאבד לו אבידה, מי מחזר על מי? — בעל אבידה מחזיר על אבידתו, ואף האיש מחזר אחר הצלע שנלקחה ממנו.

ועוד שאלוהו התלמידים: מפני מה בשעת התשמיש, האיש פונות פניו למטה, ואילו האשה פונות פניה למעלה כלפי האיש? השיב להם: מפני שזה (האיש) מפנה פניו ממקום שנברא ממנו, היא האדמה שמתחתיו. וזו (האשה) מפנה פניה ממקום שנבראת ממנו, מן האיש.

ועוד שאלוהו: מפני מה האיש מקבל פיוס (קל לרצותו מכעסו), ואין אשה מקבלת פיוס? השיב להם: מפני שזה (האיש) מטבעו הריהו כטבע המקום שנברא ממנו, היא האדמה שנוחה היא להיעבד. ואילו זו (האשה) מטבעה הריהי כטבע המקום שנבראת ממנו, הצלע, שקשה היא להיעבד כך.

ועוד שאלוהו: מפני מה אשה קולה ערב, ואין איש קולו ערב? השיב להם: מפני שזה (האיש) מטבעו הריהו כטבע המקום שנברא ממנו, היא האדמה שאין היא משמעת קול בשעה שמכים אותה. ואילו זו (האשה) מטבעה הריהי כטבע המקום שנבראת ממנו, היא הצלע, שמשמיעה קול רם כאשר מקישים בה. וראיה לדבר, שכן נאמר בשבחיה של הרעיה: "ענה דודי ואמר לי כי קולך ערב ומראיך נאוה" (שיר השירים ב, יד).

א משנה בנות הכותים נחשבות כנדות מזמן היותן מונחות בעריסתן (מיטת ילדותן). והכותים מטמאים את המצע עליו הם שוכבים, ואף כמה מצעות, אם שוכבים הם על כמה מצעות זה על גבי זה. ודינו של המשכב התחתון ששוכב עליו הכותי הריהו כדינו של הבגד העליון שעל גבי הזב, שזה וזה נחשבים כראשון לטומאה, והריהם מטמאים אוכלים ומשקים, אך לא אדם וכלים. וטעם הדבר שהם מטמאים, מפני שהן הכותים נחשבים כבועלי נדות, והסיבה לכך — משום ש

הן (נשותיהם) יושבות שבעת ימי נדות על כל דם ודם, ואף על דם שאינו מטמא בטומאת נדה. ועלול הדבר לגרום שבראותן דם טמא (בתוך ישיבתן על דם שאינו טמא) אין הן נוהגות בו כדם מטמא. ומשום כך, הריהן איפוא בגדר נדות, ובעליהם נחשבים כבועלי נדות.

ואין הלובשים את הבגדים ששכב עליהם הכותי חייבין קרבן עליהן על ביאת מקדש, אם נכנסו לאחר מכן למקדש. וכן אם נגעו הבגדים הללו בתרומה, אין שורפין עליהם את התרומה, וטעם הדבר: מפני שטומאתן של הכותים הריהי מספק.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי בנות הכותים נחשבות כנדות מעריסתן, ודנים בדבר: היכי דמי [במה המדובר], אי [אם] מדובר בבנות דקא חזיין [שהן רואות דם] — אפילו בבנות דידן [שלנו] נמי [גם כן] כך הוא הדין, שהן נחשבות כנדות. ואי [ואם] מדובר בבנות דלא קחזיין [שאין הן רואות] — בנות דידהו [שלהם] נמי [גם כן] לא תחשבנה כנדות!

אמר רבא בריה [בנו] של רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן [כאן, במשנתנו, במה אנו עוסקים] בסתמא [בסתם], שאין אנו יודעים בהן אם רואות הן, שכיון דאיכא מיעוטא דחזיין [שיש מיעוט בנות שרואות] — חיישינן [חוששים אנו] בכל בנותיהם שראו. ומסבירים: ומאן [ומיהו] התנא שהוא חייש למיעוטא [חושש למיעוט] —