הרי זו בכלל ספק לידה (שמא דינה כיולדת, כיון שהפילה נפל), ובכלל ספק זיבה (שמא אין היא יולדת, כיון שהפילה רוח, ואפשר שיצא ממנה דם). ולכך הריהי מביאה קרבן (ככל יולדת או זבה), ואולם קרבן זה אינו נאכל מפני הספק שמא היא פטורה מהקרבן, ואין חטאת העוף (שדינה במליקה) מותרת באכילה אלא אם היה זה קרבן. שאלמלא כן הרי העוף נבילה. הרי שחכמים סבורים כי אפשר לפתיחת הקבר בלא יציאת דם.

ואילו ר' יהושע אומר שמביאה קרבן (אם משום שהיא יולדת אם משום שהיא זבה), ונאכל קרבן זה, כיון שברור לנו שיצא דם, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא שתהיה עם כך גם יציאת דם. ונמצאנו למדים כי מחלוקת תנאים ראשונים היא אם אפשר לפתיחת הקבר בלא יציאת דם, ובכך נחלקו אף חכמים ור' יהודה שבמשנתנו.

א לישנא אחרינא [לשון אחרת] של מהלך הדברים בסוגיה לעיל, אמרי לה [אומרים אותה, את הסוגיה הזו]. בהסבר מחלוקתם של חכמים ור' יהודה במשנתנו אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא טימא ר' יהודה את האשה המפלת חתיכה שאין עמה דם משום טומאת לידה, אלא משום שנחשבת החתיכה עצמה לדם, ורק בחתיכה שהמראה שלה הוא כמראה של ארבעה מיני דמים טמאים, אבל המפלת חתיכה שהמראה שלה כשל שאר מיני דמים — טהורה.

ושואלים על הסבר זה: איני [האמנם כך] הוא? והא כי אתא [והרי כאשר בא] רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא ברייתא בידו] שבה שנינו: האשה המפלת חתיכה אדומה, ושחורה, ירוקה, ולבנה, אם יש עמה דם — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] — הריהי טהורה. אלו דברי חכמים, ואילו ר' יהודה אומר כי בין כך (שיש דם עם החתיכה) ובין כך (שאין דם עם החתיכה) — הריהי טמאה.

קתני [והרי שונה הוא, התנא בברייתא] מלבד חתיכה שהיא אדומה וחתיכה שהיא שחורה אף חתיכה שהיא ירוקה וחתיכה שהיא לבנה, שכל אלה הן טהורות לדעת חכמים, ופליג [וחלק] עליהם ר' יהודה!

וכי תימא [ואם תאמר] בדחיית קושיה זו, שכי פליג [כאשר חלק] ר' יהודה על חכמים, אין זה אלא בדינה של חתיכה אדומה ושחורה בלבד, אבל בחתיכה ירוקה ולבנה לא חלק ר' יהודה, שאף הוא סבור באלה שהן טהורות — אין לומר כן, שהרי אלא מעתה שאף ר' יהודה מודה בחתיכה ירוקה ולבנה, אם כן, מאן קתני לה [כשיטת מי שנה אותה]?

אילימא לרבנן [אם תאמר: לשיטת חכמים] — השתא [עכשיו] הרי אף חתיכה אדומה ושחורה קא מטהרי רבנן [מטהרים חכמים], ירוקה ולבנה מיבעיא [צריך לומר] שלדעתם היא טהורה? אלא האם לאו [לא] נשנו הדברים אלא לשיטת ר' יהודה, שחכמים אמנם מטהרים חתיכה ירוקה ולבנה, ואילו ר' יהודה פליג [חולק]! עליהם וסבור שהריהי טמאה. ושלא כשמואל.

אלא אמר רב יהודה הסבר אחר: מחלוקת חכמים ור' יהודה היא בשאלה האם אפשר לפתיחת הקבר (רחם) שתהיה בלא יציאת דם קמיפלגי [הם חולקים], ובפלוגתא דהני תנאי [ובמחלוקת של אלו התנאים], דתניא [שכן שנויה ברייתא]: קשתה (היתה מתקשה ללדת) שנים ימים בתוך אחד עשר ימי זיבה, וליום השלישי הפילה, ואינה יודעת מה הפילה (אם נפל או רוח) — הרי זו ספק לידה ספק זיבה, מביאה קרבן ואינו נאכל.

ר' יהושע אומר: מביאה קרבן ונאכל, לפי שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

ב שנינו במשנתנו שהאשה המפלת חתיכה שאין בה צורת ולד, אם נמצא בה דם הריהי טמאה, ואם לא נמצא בה דם הריהי טהורה. ומביאים עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בענין זה: המפלת חתיכה, סומכוס אומר משום (בשם) ר' מאיר, וכן היה ר' שמעון בן מנסיא אומר כדבריו: החכם הבודק חתיכה זו הריהי קורעה (חותכה) ובודק את תוכה: אם יש דם בתוכה — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] נמצא דם בתוכה — הריהי טהורה.

ומשווים הלכה זו שבברייתא לדברי במשנתנו: הלכה זו הריהי כדברי רבנן [חכמים שבמשנתנו], ועוד עדיפא מדרבנן [עדיפה היא מהלכה זו שאמרו חכמים]. ומפרטים: הלכה זו הריהי כדברי רבנן [חכמים שבמשנתנו], שלא כדברי ר' יהודה — דאמרי [שכן אומרים, סבורים] הם כי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ולכך אם נמצא בחתיכה דם נטמאת בכך האשה. ועוד עדיפא [עדיפה] הלכה זו שבברייתא מדרבנן [מהלכה זו שאמרו חכמים] — דאינהו סברי [שכן הם, חכמים שבמשנתנו סבורים] כי דווקא אם נמצא הדם עמה, עם החתיכה ומחוצה לה — אין [כן] נטמאת האשה. ואולם אם לא נמצא הדם אלא בתוכה בלבד — לא נטמאת בכך האשה. ואילו סומכוס ושאר התנאים שבברייתא סבר [סבור] כי אפילו אם נמצא הדם בתוכה הריהי טמאה.

ועוד תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] בדינה של האשה המפלת חתיכה שאין בה צורת ולד, שר' אחא אומר: קורעה ובודק את פנים החתיכה, אם תוכה מאדים, אף שלא נמצא בתוכה דם — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] היה צבעו של תוכה אדום — הריהי טהורה.

ומשווים הלכה זו לדברי סומכוס שבברייתא הקודמת: הלכה זו כדברי סומכוס, שנדרשים אנו לבדיקה של פנים החתיכה. ואולם הריהי עדיפא [עדיפה] מהלכה זו שאמר סומכוס, שכן לדעת ברייתא זו, אפילו אם נמצא רק מראה אדום בחתיכה, נטמאת בכך האשה.

ומביאים עוד מדברי חכמים בענין זה, תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] בדינה של האשה המפלת חתיכה, ר' בנימין אומר: קורעה ובודק את תוך החתיכה: אם יש בה עצם בתוכה — הרי זה מורה שוולד הפילה, ולכך אמו טמאה לידה. אמר רב חסדא בהסבר דברי ר' בנימין אלה: ובחתיכה לבנה נאמרו הדברים, שהימצאותו של עצם בתוכה הריהי מוכיחה שוולד הפילה. וכן כי אתא זוגא [כאשר בא זוג תלמידי חכמים] מן חדייב, אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא משנה בידו] כי המפלת חתיכה לבנה — קורעה, אם יש בה עצם — אמו טמאה לידה.

ומביאים עוד מדברי חכמים בענין זה, אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: האשה המפלת חתיכה שאין בה צורה — קורעה, ובודק את תוכה, אם יש בה דם אגור (כנוס) — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] — הריהי טהורה. ומשווים את דברי ר' שמעון בן יוחאי לדברי התנאים שהובאו למעלה: הרי זה כדעת סומכוס לענין הבדיקה, שיכולה אשה להיטמא גם במציאת דם בתוך החתיכה. ואולם הלכה זו של ר' שמעון בן יוחאי הריהי קילא מכולהו [קלה מכולם, מכל דברי החכמים שהובאו למעלה], שלדעת ר' שמעון בן יוחאי אין היא נטמאת אלא אם נמצא דם כנוס בתוך החתיכה, ואילו לדעת החכמים הריהי נטמאת אף אם לא נמצא בתוכה דם כנוס.

ג ובבירור דברי ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי מביאים מה שבעא מיניה [שאל ממנו] ר' ירמיה מר' זירא: האשה הרואה דם שיצא מבית הרחם, באמצעות שפופרת, שהכניסה קנה חלול באותו המקום, ונמצא בתוכו דם, מהו דינה להיטמא בדם זה. וצדדי השאלה: מה שנאמר "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה..." (ויקרא טו, יט), האם "בבשרה" שאמר רחמנא [הכתוב] לשון מיעוט היא ולהורות שהיא נטמאת רק בדם שעבר דרך בשרה, ולא בדם שעבר דרך שפופרת. או דלמא [שמא], האי [זה] הכתוב "בבשרה" מיבעי ליה [נצרך לו] ללמדנו הלכה אחרת: שמטמאה האשה בראיית דם שנמצא מבפנים (בתוך גופה) כדם הנמצא בחוץ לגופה. שכיון שיצא הדם מהמקור אל הפרוזדור, גם כשלא יצא הדם לחוץ הריהי טמאה?

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' ירמיה: "בבשרה" אמר רחמנא [הכתוב] — להורות שנטמאת רק אם ראתה דם שעבר דרך בשרה, ולא בשפופרת. והוכחה לדבר, שכך יש לדרוש את הכתוב הזה: דאי [שאם] תאמר כי הכתוב "בבשרה" מבעי ליה [נצרך לו] ללמדנו רק לענין שמטמאה מבפנים כבחוץ — אם כן נימא קרא [יאמר הכתוב] "בבשר", מאי [מה] בא ללמדנו הכתוב "בבשרה"? שמע מינה תרתי [למד מכאן שתי דרשות].

ושואלים: והא [והרי] אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי בדינה של האשה המפלת חתיכה שאין בה צורת ולד, שקורעה ובודק: אם יש בה דם אגור — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] — טהורה. הרי שאף שלא נראה הדם אלא בתוך החתיכה הריהי נטמאת בכך. ומעתה, אף הרואה דם דרך שפופרת תיטמא בכך!

ודוחים: הכי השתא [כך עכשיו, איך אתה משוה], התם [שם, בדם הנמצא בחתיכה] — הריהי נטמאת בו, משום שכך הוא דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, והרי זה בכלל "בבשרה". מה שאין כן הכא [כאן, בדם הנמצא בשפופרת] — אין היא נטמאת בו, שהרי אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת.

ומציעים: לימא [האם לומר] כי דינו של הדם הנמצא בשפופרת, מחלוקת תנאי [תנאים] היא. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: המפלת חתיכה, אף על פי שהחתיכה עצמה מלאה בתוכה דם, אם יש עמה מבחוץ דם — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] — הריהי טהורה. ר' אליעזר אומר: בא הכתוב "בבשרה", ובלשון מיעוט, להורות כי דווקא באופן זה היא נטמאת, ואולם היא לא נטמאת בדם הנמצא בשפיר (מעטפת העור בה נתון העובר במעי אמו), ולא בדם הנמצא בחתיכה.

ולפני שהובאו המשך דברי הברייתא הזו, מבררים: מה הוסיף ר' אליעזר על דברי החכם שקדם לו, שהרי מה שאמר היינו [זהו] מה שאמר תנא קמא [התנא הראשון], שאף הוא לא טימא מחמת דם הנמצא בחתיכה! ומכאן שיש לתקן את לשון דברי ר' אליעזר, שכך אימא [אמור] בברייתא: כך היא ההלכה לדעת התנא הראשון, שהרי ר' אליעזר אומר כשהכתוב "בבשרה" בא למעט: ולא בשפיר ולא בחתיכה, שאין הדם הנמצא בהם מטמא.

ומביאים את המשך הברייתא, וחכמים אומרים: המפלת חתיכה מלאה דם אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. ושואלים: מה חידשו חכמים? והרי תנא קמא נמי טהורי מטהר [התנא הראשון גם כן מטהר] את הדם שבחתיכה! אלא דפלי פלויי איכא בינייהו [במקרה שהחתיכה מבוקעת יש ביניהם] הבדל,

תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור] שיש לדייק מלשון הכתוב "דם בבשרה" מטמא — ולא דם כשהוא בתוך שפיר ולא דם בחתיכה. ולשיטתו הוא הדין לדם הנמצא בשפופרת שאין הוא מטמא. ואולם הני מילי [אלה הדברים] אמורים רק היכא דשיעא [היכן שהחתיכה היא חלקה], והדם אשר בתוכה לא נגע ברחם. אבל כאשר החתיכה היא פלי פלויי [מבוקעת] — הריהי טמאה. ומאי טעמיה [מה הטעם] שנטמאת בחתיכה שכזו? "בבשרה" קרינא ביה [קוראים אנו בה].

ואתו רבנן למימר [ובאו חכמים לומר] כחולקים על דברים אלה, שאף על גב דפלי פלויי [אף על פי שהחתיכה מבוקעת] — הריהי טהורה, וטעם הדבר: שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה. ומכאן נסיק: הא [הרי] לדעת חכמים, כל שהוא דם נדה ודאי, הריהו טמא, ואפילו זה הנמצא בשפופרת נמי [גם כן] טמא. הרי איפוא שנחלקו תנאים בדם הנמצא בשפופרת.

אמר אביי בדחיית הצעה זו: בדם הנמצא בשפופרת — כולי עלמא [כל הדעות] לא פליגי [אינן חלוקות] שטהורה היא.