מתקיף לה [מקשה עליה, על שיטת חזקיה] ר' אלעאי: וכי מה ההבדל בין זו התינוקת שמחמירים בה שכתמה טמא, אף שעדיין לא ראתה דם המטמאה למפרע, לבין הבתולה שנישאת שכל עוד דמיה טהורין אף כתמה טהור, ומניחים שכתם זה מדם בתולים בא? אמר ליה [לו] ר' זירא בתשובה: זו הבתולה שנישאת שירפה (דמה, דם בתוליה) מצוי הוא, ולכן גם תולים בו את הכתם. ואילו זו התינוקת אין שירפה (דמה, דם טהרה) מצוי שנוכל לתלות בו את הכתם שמצאה.

א ועוד בדיני כתם התינוקת. אמר עולא, אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יהוצדק: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דם, וראתה בפעם ראשונה ושניה — עדיין לא הוחזקה בכך להיחשב כמי שרואה, ועדיין בגדר מסולקת דמים היא, ולכן רוקה ומדרסה בשוק טהור, אף שכרגיל רוק הנמצא בשוק וכן מדרס האשה מטמאים מספק. וכן כתמה של תינוקת זו נמי [גם כן] טהור הוא. והעיר עולא: ולא ידענא [ואין אני יודע] אם הלכה זו ששמעתי מר' יוחנן הינה דידיה [שלו] של ר' יוחנן עצמו, אם הלכה זו היא דרביה [של רבו], ר' שמעון בן יהוצדק.

ושואלים: למאי נפקא מינה [למה, לאיזה ענין יש תוצאה מזה אם היא שלו או של רבו]? ומשיבים: אם דברים אלו הם של ר' שמעון בן יהוצדק רבו, יש בכך למיהוי [לגרום שיהיו] דבריו של חזקיה החולק על ר' יוחנן (בעמוד הקודם) וסבור שלאחר שתי ראיות של הקטנה מטמא כתמה, נחשבים כדעתו של אחד במקום (כנגד) דעתם של שנים (ר' יוחנן ורבו ר' שמעון בן יהוצדק) שאינם סבורים כן. ואילו דברים אלה הם של ר' יוחנן עצמו, הרי זו מחלוקת שקולה, דעת חכם אחד מול דעת חכם אחר.

ונמסר בענין זה, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל וכל נחותי ימא [יורדי הים] הבאים מהפלגה בים, אמרוה להלכה זו של כתם התינוקת כהלכה שנמסרה בשם ר' שמעון בן יהוצדק, ומזה תלמד שדעת שני חכמים היא, והלכה איפוא כר' יוחנן.

ב אמר רב חלקיה בר טובי: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, וראתה, אפילו היתה בראייה זו שופעת (רואה ברצף) דם כל שבעה ימים של נידות — אינה נחשבת זו אלא ראיה אחת, ועדיין היא בגדר "מסולקת דמים" ודיה שעתה עד שתראה עוד שתי פעמים. ותוהים על לשונו: ממה שאמר "אפילו שופעת" ניתן לדייק שאפילו במקרה זה כך הוא דינה, ולא מבעיא [נצרכה לומר] שנוהג דין זה כשפוסקת מלראות ורואה לאחר מכן שוב. ואולם על כך יש לשאול: אדרבה [להיפך] חידוש דין גדול יותר הוא בפוסקת, שכן אף שלכאורה הויא לה [הרי היא] כשתי ראיות, הרי זה נחשב לה כראיה אחת, ובוודאי שכן הוא הדין בשופעת ברצף כל שבעה!

אלא כך צריך לשנות בדברי רב חלקיה בר טובי: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, ושופעת כל שבעה — אינה אלא ראיה אחת. אבל אם פסקה מלראות בתוך השבעה, וחזרה וראתה שוב, הרי זה נחשב לה כשתי ראיות.

אמר רב שימי בר חייא: הבתולה המדלפת, שמפעם לפעם מטפטף הדם, ובלא הפסק ניכר בין טיפה לטיפה, אינה נחשבת כלל כרואה דם. ותוהים: והא קחזיא [והרי היא רואה] דם, וכיצד אפשר לומר שאינה נחשבת כרואה דם! אלא יש לתקן את הלשון, ואימא [אמור] כך: המדלפת אינה נחשבת כשופעת דם שכל ראיותיה נחשבות כראייה אחת, אלא היא נחשבת כפוסקת בראיותיה, אף שרואה טיפות ברצף.

ותוהים על כך: מכלל הדברים אתה למד שהשופעת שאמרנו שנחשב לה כראיה אחת היא זו שדמה זורם ברצף, וכי נהרא [כמו נהר], והרי לא ייתכן שתראה אשה כך במשך שבעה ימים! אלא יש לחזור ולתקן את לשון הדברים, וכך אימא [אמור] אותם: המדלפת אינה אלא כשופעת, שנחשב לה הטפטוף הרצוף כשפיעה מתמשכת.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: חזקה היא שבנות ישראל עד שלא הגיעו לפרקן (זמנן לראות דם נידות) — הרי הן בחזקת טהרה, ואין צורך שתהיינה הנשים הבוגרות והמנוסות בדבר בודקות אותן. ואולם משהגיעו לפרקן — הרי הן בחזקת טומאה. שיש להניח שכבר זבו דם נדות, אלא שלא הבחינו בדבר, וכיון שאין הן יודעות כיצד לבדוק, אין לסמוך על בדיקתן, ולכן נשים הבקיאות בדבר הן הבודקות אותן.

ר' יהודה אומר: אין בודקין אותן בהכנסת יד לפתח הרחם, מפני שבכך הריהן מעוותות (מקלקלות) אותן על ידי שריטה שעלולה להיגרם כתוצאה מהכנסת יד, ואפשר יהיה לחשוב שהדם (שבא על ידי שריטה זו) הוא דם נדה. אלא הדרך הנכונה היא שהנשים סכות (מושחות, מורחות) אותן בשמן מבפנים ובאופן זה לא תיגרם כל שריטה פנימית, ומקנחות (מנגבות, מנקות) אותן מבחוץ, והן (הבנות) מכאן ואילך נבדקות מאיליהן (מעצמן), שכאשר יגיע זמנן יוצא הדם בנחת (על ידי השמן שבפנים).

ד שנינו במשנתנו כי לדעת תנא קמא המעוברת משעה שהוכר העובר, וכן המניקה משעה שהתחילה להניק, אם ראו דם דיין שעתן. ואילו ר' יוסי אומר שהמעוברת והמניקה דיין שעתן רק משעברו עליהן שלוש עונות, ולא ראו בהן דם. ונמסר כי תני [שנה] התנא (חוזר המשניות בבית המדרש) קמיה [לפני] ר' אלעזר את משנתנו בלשון זו, ר' יוסי אומר: מעוברת ומניקה שעברו עליה שלש עונות שלא ראתה בהן — דיה שעתה. אמר ליה [לו] ר' אלעזר: גירסת משנה זו שבידיך, תמוהה היא, שהרי פתחת בתרי [בשתים] ("מעוברת ומניקה"), וסיימת בחדא [באחת] ("שעברו עליה", "דיה שעתה")!

דלמא [שמא] גירסא זו במשנה "האשה המעוברת והיא מניקה שעברו עליה שלש עונות — דייה שעתה", היא שקאמרת [אומר אתה], שחלק מתקופת שלוש העונות בהן לא ראתה היתה בימי עיבורה וחלק בימי הנקתה, ומילתא [ודבר] הלכה אגב אורחיה [דרך אגב] כך קא משמע לן [הוא, ר' יוסי השמיע לנו], ש(נחשבים) לה ומצטרפים לימי מניקותה, וכן ימי מניקותה עולין לה להשלים למנין שלוש עונות לימי עיבורה אם אין בכל אחת מהן שלוש עונות שלא ראתה בהן. כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: להשלים לימי מניקותה, וימי מניקותה עולין לה להשלים לימי עיבורה.

ומפרטים: כיצד היא השלמה זו? היתה מעוברת והפסיקה מלראות שתים (שתי עונות) בימי עיבורה, וכשילדה והניקה את בנה הפסיקה עוד עונה אחת בימי מניקותה, או שהיתה מניקה את בנה והפסיקה לראות שתים בימי מניקותה ואחר כך נתעברה שוב והפסיקה שוב עונה אחת בימי עיבורה. או שלא ראתה עונה אחת ומחצה בימי עיבורה ועונה אחת ומחצה בימי מניקותה — הרי הן מצטרפות לשלש עונות, ואם ראתה לאחר מכן — דיה שעתה.

ושואלים: בשלמא [נניח] אפשרות שימי ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה, משכחת לה [מוצא אתה אותה], ובאופן זה: דקמניקה ואזלא [שהיא מניקה והולכת], ולאחר מכן היא מיעברה [מתעברת], אלא אפשרות זו שימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה, היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה], והרי בגמר הריונה, בלידה עצמה, ראתה דם, ואין איפוא פרק זמן של שלוש עונות שלא ראתה בו?

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כהסבר לדבר, שמדובר בברייתא זו בלידה יבשתא [יבשה] שהיתה הלידה בלא דם. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כתירוץ שדם נדה הוא לחוד, ודם לידה לחוד, ואין בראיית דם לידה להפריד בין התקופה שלא ראתה בימי עיבורה והתקופה שלא ראתה בימי הנקתה שלאחר הלידה, ומצטרפות שתי התקופות לכלל שלוש עונות שלא ראתה בהן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כתירוץ נוסף, שאכן תני [שנה] בברייתא זו רק חדא [אחת] מהלכותיה, שימי עיבורה עולים לימי מניקותה, ואל תשנה בה את ההלכה השניה, שאינה אפשרית.

ה שנינו במשנתנו בדין האשה המסולקת דמים: במה (באיזה ענין) אמרו חכמים כי אם ראתה דם דיה שעתה — בראייה ראשונה, אבל בראייה שניה, הריהי מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ונחלקו חכמים בכוונת הדברים. שכן אמר רב: מה ששנינו שדיין שעתן רק בראייה הראשונה הרי זה אכולהו [על כולם], על כל ארבעת המקרים הנזכרים במשנה — בתולה, זקנה, מעוברת, ומניקה.

ואילו שמואל אמר: לא שנו חכמים במשנתנו דברים אלה אלא בדינן של בתולה וזקנה שראו דם, שדיין שעתן בראייה ראשונה בלבד, אבל מעוברת ומניקה שראו דם — דיין שעתן של המעוברות כל ימי עיבורן, וכן דיין של המניקות כל ימי מניקותן, ואף בראיות שראו לאחר ראיה ראשונה.

וכן נחלקו במחלוקת זו חכמים אחרים, שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: דברים אלה שבמשנתנו אמורים אכולהו [על כולם], על כל ארבע הנשים הנזכרות בה כמסולקות דמים, ואילו ר' יוחנן אמר: לא שנו דברים אלה אלא בדינה של הבתולה וזקנה, אבל מעוברת ומניקה — דיין שעתן של המעוברות כל ימי עיבורן, ואף בראייה שניה והלאה, וכן דיין שעתן של המניקות כל ימי מניקותן. ומציעים: מחלוקת זו שנחלקו בה אמוראים הריהי כמחלוקת תנאי [תנאים] שנחלקו באותו נושא. שכן שנינו: מעוברת ומניקה שהיו