כל אשה שהגיעה לזמן שבו קורין לה (מכנים אותה) "אמא, אמא", והיא אינה בושה בכך. ובענין זה נחלקו ר' זירא ור' שמואל בר רב יצחק, חד [אחד] מהם אמר: כל שאינה מקפדת על המכנים אותה כך בפניה, וחד [ואחד] מהם אמר: כל שאינה בושה בכינוי זה. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין מי שהיא אמנם בושה בכינוי זה ואולם אינה מקפדת על המכנים אותה כך.

ומבררים עוד, שנינו במשנה שכדי שתהא דיה שעתה צריכים לעבור עליה שלוש עונות בסמוך לזקנתה בלא שתראה דם, ושואלים: וכמה היא עונה זו? אמר ריש לקיש משום (בשם) ר' יהודה נשיאה: הכוונה לעונה בינונית שהיא של שלשים יום. ורבא אמר שכך אמר רב חסדא בהגדרת משך העונה: עשרים יום. ומעירים: ולא פליגי [ואין החכמים הללו חלוקים], אלא שמר [חכם זה, ר' יהודה נשיאה] שאמר כי עונה היא בת שלושים יום, הרי זה משום שקחשיב [הוא מחשב, מונה] את משך הזמן מראייה לראייה, שהם עשרת ימי טומאה (שבעת ימי נידות ושלושה ימי זיבה) ועשרים ימי טהרה, ואילו מר [חכם זה, רב חסדא] שאמר שעונה היא בת עשרים יום, לא חשיב [אינו מחשב, מונה] את ימי טומאה, אלא ימי טהרה בלבד. א ועוד בענין זה של זקנה, שדייה שעתה, תנו

רבנן [שנו חכמים]: זקנה שעברו עליה שלש עונות בלא שראתה דם, ובעונה שלאחר מכן ראתה — דיה שעתה. וכן אם עוד עברו עליה שלש עונות בלא שראתה, ושוב ראתה — עדיין היא בגדר "זקנה" שדיה שעתה. ואולם אם עוד עברו עליה שלש עונות, ושוב ראתה — הרי היא ככל הנשים, שאף שהשתנה וסתה לתקופת זמן ארוכה יותר, כאשר ראתה דם הריהי מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.

ולא (מיבעיא [נצרך לומר]) שכוונה (שדייקה) בשלוש ראיותיה אלה, שכל פעם ראתה בדיוק לאחר שלוש עונות בינוניות, לאמור לאחר תשעים יום בדיוק, אלא אפילו פיחתה במספר הימים שבין ראייה לראייה, (ואפילו) והותירה (הוסיפה) על מספר הימים שבין ראייה לראייה, הרי דינה כשאר הנשים, ומטמאה מעת לעת או מפקידה לפקידה.

ושואלים: מלשון הברייתא: "אפילו פיחתה" ניתן לדייק כך: ולא מבעיא [ואין צורך] לומר שדין זה נוהג כאשר כוונה, שכל שלוש הראיות היו כולן במרווחים קבועים. ואולם על כך יש לתמוה: אדרבה [להיפך] הוא הדבר, שהרי כי [כאשר] כוונה שלוש ראיותיה במרווחים קבועים, הרי בכך היא קבעה לה וסתה, וכבר למדנו בשיטת ר' דוסא (למעלה ד,ב) שאשה שיש לה וסת קבועה, דיה שעתה!

וכי תימא [ואם תאמר] שברייתא זו כשיטת רבנן [חכמים] היא, דפליגי עליה [שחולקים עליו] על ר' דוסא, דאמרי [שאומרים] הם כי אף אשה שיש לה וסת מטמאה מעת לעת, אף בכך לא תיושב לשון הברייתא, שכן איפכא מבעי ליה, ולימא [ההיפך היה צריך לו לתנא שבברייתא לומר, וכך לומר]: ולא נאמר דין זה שהזקנה הרואה שלוש פעמים לאחר שלוש עונות שב דינה להיות כשאר הנשים דווקא במקרה שפיחתה במספר ימי ההפסקה שבין ראייה לראייה וכן כשהותירה במספר ימי ההפסקה שבין ראייה לראייה, אלא אפילו אם כוונה, וכל ראיותיה היו בדיוק לאחר תשעים יום, וקבעה לה בכך וסת, דינה הוא (לדעת חכמים) שמטמאה מעת לעת או מפקידה לפקידה.

ומשיבים: אכן יש לתקן את לשון הברייתא ותני [שנה] בה כך: לא שפיחתה והותירה, אלא אפילו כוונה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר, שהכי קאמר [כך הוא, התנא, אומר]: ולא נאמרה הלכה זו במקרה שכוונה במדוייק את שלוש ראיותיה לאחר תשעים יום, אלא רק במקרה שפיחתה וכן כשהותירה, אבל במקרה שכוונה — קבעה לה בכך וסת, ודיה שעתה. ולפי נוסח זה, ברייתא זו כשיטת מני [מי היא]? — כשיטת ר' דוסא היא.

ב שנינו במשנתנו שר' אליעזר אומר שלא רק האשה הסמוכה לזקנתה, אלא כל אשה שעברו עליה שלוש עונות שלא ראתה בהן, דייה שעתה, לכשתראה. ועוד בשיטתו זו של ר' אליעזר תניא [שנויה ברייתא], אמר להם ר' אליעזר לחכמים כהוכחה לשיטתו ממעשה שהיה בריבה (צעירה) אחת ביישוב ששמו היתלו, שהפסיקה מלראות דם במשך שלש עונות, ולאחר מכן ראתה דם, ובא מעשה זה לפני חכמים לפסוק בו ואמרו כי דיה שעתה. הרי איפוא שנפסקה ההלכה כשיטתי אף בצעירה.

אמרו לו לר' אליעזר: אין פסק הלכה של שעת הדחק שמקילים בה, מהוה ראיה להלכה כללית. ושואלים: מאי [מה, איזו] שעת הדחק היתה שם? איכא דאמרי [יש שאומרים] ששני (שנות) בצורת הוו [היו], וחסו חכמים מלהפסיד את הטהרות המעטות שהיו אז. ואיכא דאמרי [יש שאומרים] שאותה צעירה בהיתלו בטהרות אפיש לעבידא [מרובות התעסקה], ונגעה בהן בפרק הזמן שלפני ראייתה, וחשו רבנן [וחששו חכמים] להפסד מרובה של טהרות, אם יפסקו שמטמאת למפרע.

ועוד בשיטת ר' אליעזר תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה אירע באשה שלא היתה סמוכה לזקנתה, שלא ראתה שלוש עונות, ולאחר מכן ראתה, ועשה (ופסק הלכה למעשה) רבי כר' אליעזר שדייה שעתה. לאחר שנזכר רבי שפסק זה הוא כשיטת ר' אליעזר, ולא כחכמים, אמר: כדי (כדאי, ראוי) הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. ושואלים: מאי [מה פירוש] לשון זו הנאמרת בברייתא "לאחר שנזכר"? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא: לאחר שנזכר רבי שאין הלכה כר' אליעזר אלא כרבנן [כחכמים], אף בשעת הדחק היכי עביד כוותיה [כיצד עשה כמותו], והרי אין זו כהלכה?

אלא יש לומר שלא איתמר הילכתא [נאמרה, נקבעה הלכה] לא כמר [כחכם זה] ולא כמר [כחכם זה], ומאי [ומה פירוש] "לאחר שנזכר" — לאחר שנזכר רבי, שאף שלא נפסקה במפורש הלכה כאחת הדעות במחלוקת זו ואולם הרי זו מחלוקת דלאו [שלא] חכם יחיד הוא פליג עליה [שחולק עליו] על ר' אליעזר, אלא רבים פליגי עליה [חלוקים עליו], והיה ראוי לפסוק כמותם, והוא פסק כר' אליעזר שהוא דעת יחיד, אמר: כדי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק.

ג ובדומה למה ששנינו למעלה במי שפסקה מלראות שלוש עונות, וראתה שוב, דנים במי שטרם הגיע זמנה לראות, וראתה. שכן תנו רבנן [שנו חכמים]: התנוקת (שאינה בת שתים עשרה שנה) שלא הגיע זמנה לראות, שהיא בחזקת מי שאינה רואה דם ("מסולקת דמים"), וראתה. מה דינה? פעם ראשונה שראתה — דיה שעתה, וכן פעם שניה שראתה — דיה שעתה, ואולם בכך כבר הוחזקה כמי שרואה, ולכן כשתראה בפעם השלישית — הרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.

ואם לאחר שכבר ראתה שלוש פעמים עברו עליה שלש עונות (תקופות ראייה, שהן כתשעים יום), ולא ראתה שוב במשך תקופה זו — הרי היא שבה בכך להגדרתה כ"תינוקת", ולכן אם חזרה וראתה דם לאחר תשעים יום אלה — דיה שעתה, כשאר הקטנות. וכמו כן אם עוד (שוב) עברו עליה שלש עונות, ולא ראתה בהן, הרי היא עדיין בגדר זה של "תינוקת", ולכן אם חזרה וראתה דם לאחריהן — עדיין דינה הוא שתהא דיה שעתה. ואולם אם עוד עברו עליה עוד שלש עונות שלא ראתה בהן, וראתה שוב לאחר תשעים הימים הללו — שוב אינה נחשבת כ"תינוקת", אלא כזו שנשתנה ווסתה לתקופת זמן ארוכה יותר. והרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.

ועוד בדיניה של הקטנה המוחזקת כמי שאינה רואה דם: כשהגיע זמנה לראות, כאשר נהיית היא ל"גדולה" בהיותה בת שתים עשרה ויום אחד, וראתה, פעם ראשונה שראתה — דינה הוא שדיה שעתה, שכן עד לראייה זו הריהי מוחזקת כמי שאינה רואה דם, ואילו בראייה שניה שתראה — הריהי כשאר הנשים הגדולות ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ואם עברו עליה שלש עונות שאמורה לראות בהן (תשעים יום), ולא ראתה, ולאחר תשעים יום אלה שוב ראתה — דיה שעתה, וכשיטת ר' אליעזר שבמשנתנו הסבור שנוהג דין זה בכל אשה (ולא רק בזו הסמוכה לזקנתה). ומעתה דנים בדברי הברייתא.

אמר מר [החכם שבברייתא] בדין התינוקת שהוחזקה לראות דם, שאם לאחר מכן עברו עליה שלש עונות שלא ראתה בהן, ואחר כך ראתה — דיה שעתה.