דתניא [ששנויה ברייתא] בענין איסור אכילת קדשים בטומאה, נאמר: "והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה" (ויקרא ז, כ), ומה שנאמר "אשר לה'"בא לרבות את האימורין, החלקים הקרבים על המזבח, שאם אכלם בטומאת הגוף חייב כרת.

והרי אימורין קאי עלייהו [עומד עליהם] באיסור עולין, וחלב שהוא חלק מן האימורים קאי עלייהו [עומד עליו] באיסור כרת, ובכל זאת קאתי [בא] איסור אכילת קדשים בטומאה חייל עליה [וחל עליו]. משמע שבקדשים יש דין מיוחד שאיסור חל על איסור.

ומוכיחים: תדע שכן הוא, דהא [שהרי] רבי סבירא ליה [סבור הוא] שאיסור חל על איסור, (ואימא) והני מילי [ודברים אלה אמורים] באיסור חמור שחל על איסור קל ממנו, אבל איסור קל שחל על איסור אחר והוא איסור חמור ממנו — לא. ואילו בקדשים שמעינן ליה דאמר [שמענו אותו, את רבי, שאומר]: איסור קל על איסור חמור נמי חייל [גם כן חל],

דהא [שהרי] איסור מעילה קל הוא, שדינו לדעת רבי במיתה בידי שמים, ואיסור חלב קדשים איסור חמור ממנו, שיש בו עונש כרת, ובכל זאת אתי [בא] איסור מיתה חייל [וחל] על איסור כרת.

דתניא [ששנויה ברייתא], רבי אומר על הכתוב: האומר "כל חלב לה'" (שם ג, טז) — הרי זה בא לרבות אימורי קדשים קלים למעילה.

והרי מעילה לדעת רבי איסור מיתה הוא, וקא חייל [והוא חל] על איסור חלב של אימורי קדשים קלים, שאיסור כרת הוא, שמע מינה [למד מכאן]: בקדשים גלי קרא [גילה המקרא] שאיסור חל על איסור. וכאמור, מטעם זה מחייב ר' שמעון במשנתנו שתי חטאות על אכילת חלב נותר.

ומקשים: והא תניא [והרי שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: אין איסור אכילת פיגול בעולין על המזבח וגם אין איסור אכילת נותר בעולין, משום שגם בקדשים אין איסור חל על איסור!

אלא יש לומר שתנאי [מחלוקת תנאים] היא ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' שמעון, דאיכא דאמרי [שיש שאומרים] לשיטתו בקדשים איסור חל על איסור, והיא שיטת משנתנו, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: בקדשים נמי [גם כן] אין איסור חל על איסור.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאמר]: בקדשים נמי [גם כן] אין איסור חל על איסור, הכתוב "כל חלב לה'" המלמד שאיסור מעילה חל גם על החלב, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]?

ומשיבים: מוקים ליה [מעמיד אותו] בולדי קדשים, שדווקא בהם חל איסור מעילה, מפני דקסברי [שסבורים] בעלי שיטה זו שולדי קדשים בהוייתן יהו קדושים, כלומר, בשעת לידתם הם נעשים קדושים, ולא קודם לכן, וכך נמצא דתרוייהו בהדדי אתו [ששניהם בבת אחת באים], איסור המעילה ואיסור החלב (שגם הוא אינו קיים בחלב העובר).

א משנה המביא אשם תלוי, שהיה ספק לו אם עבר עבירה, ונודע לו שלא חטא, אם עד שלא נשחט האשם נודע לו — יצא האיל וירעה בעדר כשאר חולין, שהקדש טעות היה, אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: אין דינו כבהמת חולין, אלא כאשם שנפסל מהקרבה, ולכן ירעה עד שיסתאב (שיפול בו מום), ואז ימכר ויפלו דמיו לנדבה, לקרבן עולה של ציבור. ר' אליעזר אומר: יקרב האשם התלוי כמות שהוא, שאם אינו בא על חטא זה — הרי הוא בא על חטא אחר שחטא ולא נודע לו עליו.

אם משנשחט כלומר, אם לאחר שנשחט האשם התלוי, וקיבל דמו בכוס כדי לזורקו על קרנות המזבח, נודע לו שלא חטא — ישפך הדם לאמה העוברת בעזרה, והבשר יצא לבית השריפה, כדין קרבן פסול. אם נזרק הדם על קרנות המזבח קודם שנודע לו והבשר קיים — יאכל הבשר לכהנים, כדינו, שמשעה שנזרק הדם נגמרה כפרתו, והותר הבשר לכהנים. ר' יוסי אומר: אפילו היה הדם עדיין בכוס כשנודע לו שלא חטא — יזרק הדם והבשר יאכל, שכבר נתקדש הדם בכלי.

דין זה כולו אמור באשם תלוי, אבל אשם ודאי (כגון אשם מעילה, או אשם שפחה חרופה) אינו כן, אלא אם עד שלא נשחט נודע לו שאינו חייב בו — גם לדעת חכמים יצא וירעה בעדר, כדין חולין. אם משנשחט נודע לו — הרי זה יקבר, כדין חולין שנשחטו בעזרה, ודמו יישפך. ואולם אם נודע לו מש נזרק הדם — הבשר יצא לבית השריפה, כדין קרבן פסול.

וכן שור הנסקל (כגון שהרג אדם, ודנוהו לסקילה) — אינו כן, אין דינו כאשם תלוי, אלא אם עד שלא נסקל התברר שהעדות עליו היתה עדות שקר — יצא וירעה בעדר, ואם נודע הדבר משנסקל — הרי זה כאילו לא נידון, והוא מותר בהנאה.

וכן דין עגלה ערופה, שמביאים על חלל שלא נודע מי היכהו, אינו כן, אלא אם נודע הרוצח עד שלא נערפה — תצא ותרעה בעדר, ואולם, אם נודע מיהו הרוצח משנערפה — תקבר במקומה, כפי הראוי לעגלה ערופה, בהנאה. וטעם הדבר — שעל ספק באה מתחלה, כדי לכפר על הספק, וכשנערפה קודם שנודע הרוצח — הרי כבר כיפרה ספקה והלכה לה, שנעשתה מצוותה ותיקבר כדינה.

ב גמרא שנינו במשנה כי המביא אשם תלוי וקודם שנשחט נודע לו שלא חטא — ר' מאיר אומר: יצא וירעה בעדר, שחולין גמורים הוא, וחכמים אומרים שדינו כדין קדשים שנפסלו. ומסבירים: במאי פליגי [במה, באיזה עיקרון הם חלוקים]? ר' מאיר סבר [סבור]: כיון דלא צריך ליה [שאינו צריך אותו] לא מקדיש ליה [אינו מקדיש אותו], כלומר, מתחילה לא הקדיש אותו אלא מתוך שסבור היה שהוא צריך אותו, וכיון שנתברר שלא היה צריך לו, בטלה קדושתו לגמרי מעיקרה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מתוך שלבו נוקפו, ודואג שמא חטא, הריהו גומר בליבו ומקדיש בשלמות, ולכן ההקדש הזה אינו בטל.

תנא [שנה החכם]: בין שנודע לו שחטא ובין נודע לו שלא חטא פליגי [חלוקים בכך] ר' מאיר ורבנן [וחכמים] האם האשם יוצא לחולין או לא. ומפרטים: מה שנחלקו בנודע לו שחטא — להודיעך כחו של ר' מאיר עד כמה הוא מיקל, דאף על גב דידע [שאף על פי שהוא יודע] עכשיו שחטא, כיון דבעידנא דאפרשיה [שבזמן שהפרישו] [לא ידע שחטא, ונתברר שאינו צריך להקריב קרבן זה (אלא חייב חטאת) — תצא ותרעה בעדר.

ומה שנחלקו בנודע לו שלא חטא — בא להודיעך כחן דרבנן [של חכמים], דאף על גב [שאף על פי] שלא חטא, כיון דבעידנא דאפרשיה [שבזמן שהפרישו] לא ידע] — לבו נוקפו הוה [היה], הלכך [על כן] גמר ומקדיש.

אמר רב ששת: מודה ר' מאיר לחכמים