דאי סלקא דעתך אכולהו [שאם עולה על דעתך לומר שעל כולם] אמר רב יהודה שהלכה כחכמים — הא בעי מיניה [הרי כבר אמרנו ששאל ממנו] רבה מרב יהודה בנושא זה ולא פשט ליה [פתר לו]! משמע שבנושא זה לא היתה הלכה פסוקה בידו.

ומשיבים: ולטעמיך [ולשיטתך] שסבור אתה שאין פתרון לדבר, הא [זה] שדרש מר זוטרא משמיה [משמו] של רב הונא: הלכה, מתענה ומשלים בערב שבת. הא בעא מיניה [הרי שאל ממנו] רבה גם מרב הונא ולא פשט ליה [פתר לו], וכיצד יכול מר זוטרא לומר הלכה משמו של רב הונא?!

אלא על כרחך תאמר: הא [זו] — מקמי [לפני] ששמעה, והא [וזו] — לבתר [לאחר] ששמעה, שלאחר ששמע רב הונא הלכה זו בשם רב נפתרה לו הבעיה, הכא נמי [כאן גם כן] לגבי רב יהודה אפשר לומר: הא [זו] — מקמי [לפני] ששמעה, הלכה בשם רב ולכן לא ידע להשיב לרבה, והא [וזו] — לבתר [לאחר] ששמעה, והיה בידו פתרון.

וחוזרים על מה שהזכרנו ובדרך אגב: דרש מר זוטרא משמיה [משמו] של רב הונא: הלכה, מתענין ומשלימים בתענית שחל להיות בערב שבת וחג.

א משנה מי שהוציאוהו גוים בעל כורחו מחוץ לתחום, או שיצא מחמת רוח רעה, שנטרפה דעתו לפי שעה, ולא ידע מה הוא עושה, וכשנתפכח מצא שהוא מחוץ לתחום — אין לו רשות להלך אלא ארבע אמות מן המקום בו הוא עומד.

אם החזירוהו הגוים, או חזר מחמת הרוח רעה — כאילו לא יצא. ומהלך בתחומו כדרכו.

אם הוליכוהו הגוים לעיר אחרת המוקפת מחיצות, או נתנוהו בדיר או בסהר (מקום מוקף הקבוע עבור בהמות), נחלקו חכמים בדבר: רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה אומרים: מהלך את העיר כולה, שהעיר כולה נחשבת כארבע אמות. ואילו ר' יהושע ור' עקיבא אומרים: אין לו אלא ארבע אמות ממש ממקומו.

מסופר: מעשה שבאו חכמים מפלנדרסין שבמדינת הים, והפליגה ספינתם בים בשבת, רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה הלכו את הספינה כולה, שאמרו שכולה כארבע אמות. ואילו ר' יהושע ור' עקיבא לא זזו מארבע אמות, שרצו להחמיר על עצמן.

ועוד מסופר: פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה בליל שבת, אמרו לו לרבן גמליאל: מה אנו לירד, כלומר: האם כבר היינו בתחום העיר מבעוד יום?

אמר להם: מותרין אתם לרדת, שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה, ולכן קנינו שביתה לעצמנו בעיר בין השמשות, ויכולים אנו ללכת אליה אף משחשיכה.

ב גמרא כיון שהוזכר במשנה אדם שעבר את התחום מפני רוח רעה, מביאים עוד בענין זה. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: שלושה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואלו הן: גוים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות, כלומר: עניות יתירה הגורמת לאדם לעתים לשנות מדעת עצמו, ואף לעבור על דעת קונו.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא ממנה] כשיודעים על הדברים האלה? ומשיבים: למיבעי רחמי עלייהו [כדי לבקש רחמים עליהם] שלא יבואו לידי כך.

ומעין זה אמרו: שלושה סוגי אנשים אין רואין פני גיהנם משום שחייהם מלאים סבל בעולם הזה ועוונותיהם מתכפרים, ואלו הן: דקדוקי עניות, אדם המדוכדך בעניות, וחולי מעיין, והרשות, אדם שלוחצים עליו נושים. ויש אומרים: אף מי שיש לו אשה רעה.

ושאלו: ואידך [והאחר], שאינו מונה אשה רעה, מדוע אינו מחשיב זו המציקה לו בכל עת? ומשיבים: אשה רעה מצוה לגרשה, ויש תקנה לצרה זו.

ואידך [והאחר] המונה אשה רעה, מדוע מונה זאת? משיבים: זימנין [פעמים] שכתובתה מרובה ואינו יכול לגרשה משום שאין בידו ממון מספיק כדי לשלם דמי כתובתה. אי נמי, אית ליה בנים מינה, ולא מצי מגרש לה [או גם כן, יש לו בנים ממנה, ואינו יכול לגרש אותה],

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכך] שיודעים כל זאת? ומשיבים: לקבולי [לקבל] יסורים אלה מאהבה שכן הוא יודע שבגללם הוא נפטר מעונש גהינם.

ועוד אמרו: שלושה מתין כשהן מספרין, כלומר עשויים למות פתאום אפילו נראה שמצבם טוב ויכולים הם לשוחח, ואלו הן: חולי מעיין, וחיה [יולדת], והחולה במחלת ההדרוקן.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא ממנה מידיעה זו] ומשיבים: למשמושי בהו זוודתא [להכין להם תכריכים] שמא יצטרכו להם פתאום.

ג ומעתה חוזרים לענין ההלכה שבמשנה. אמר רב נחמן אמר שמואל: יצא לדעת מתוך התחום — אין לו אלא ארבע אמות. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] השתא [הרי, עכשיו] מי שהוציאוהו גוים על כרחו, אין לו אלא ארבע אמות, יצא לדעת מיבעיא [נצרכה לומר] שאין לו יותר מארבע אמות?!

אלא אימא [אמור, תקן]: חזר לדעת בזדון אל תוך התחום, לאחר שהוציאוהו גויים — אין לו אלא ארבע אמות ולא יותר.

ומקשים: הא נמי תנינא [הרי דבר זה גם כן שנינו] מדקדוק בדברי המשנה: החזירוהו גוים — כאילו לא יצא, ונדייק: החזירוהו — הוא שכאילו לא יצא, אבל הוציאוהו גוים וחזר לדעת — הרי זה כאילו יצא לדעת — ואין לו אלא ארבע אמות!

אלא אימא [אמור, תקן] שכך אמר רב נחמן: יצא לדעת והחזירוהו גוים על כורחו — אין לו אלא ארבע אמות, אף שהחזירוהו על כורחו.

ומקשים: הא נמי תנינא [זו גם כן שנינו] אם נדייק בדברי המשנה, שהרי נאמר: הוציאוהו והחזירוהו — כאילו לא יצא, ונדייק: הוציאוהו והחזירוהו הוא המקרה שכאילו לא יצא, אבל יצא לדעת — לא!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ותדחה ראיה זו: שמא לצדדין קתני [נשנתה] שמא לא נאמרו דברי המשנה כיחידה אחת אלא הכוונה לשני מקרים נפרדים: מי שהוציאוהו גוים וחזר לדעת — אין לו אלא ארבע אמות, אבל יצא לדעת והחזירוהו גוים — כאילו לא יצא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף אם יצא לדעת והחזירוהו גוים נחשב כחוזר לדעת, ואין לו אלא ארבע אמות.

בעו מיניה [שאלו ממנו] מרבה: אם אותו אדם העומד בתחום ארבע אמות הוצרך לנקביו ואין לו מקום צנוע לעשותם מהו? אמר להם: כבר נקבע הכלל גדול כבוד הבריות שדוחה אף את לא תעשה שבתורה, ומותר לו לצאת מן התחום שקבעו חכמים, אף על פי שנאסר לעבור על דבריהם בלאו של "לא תסור", כדי לעשות צרכיו בצינעה.

אמרי נהרדעי: [אמרו חכמי נהרדעא] אי פיקח הוא אדם זה, הרי כיון שניתנה לו רשות עייל לתחומא [יכול הוא להיכנס לשם כך אל תוך תחום העיר ואחר כך כיון דעל — על [שנכנס ברשות — נכנס] ויכול להישאר שם.

ד אמר רב פפא: פירות שיצאו ביום טוב חוץ לתחום וחזרו, אפילו הוציאום במזיד — לא הפסידו את מקומן ומותר לטלטלם בכל התחום. ומה טעם? אנוסין נינהו [הם] שהרי לא יצאו הפירות מדעת עצמם.

איתיביה [הקשה לו] רב יוסף בר שמעיה לרב פפא מברייתא, ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומרים: לעולם אסורין הפירות, עד שיחזרו למקומן שוגגין. ומכאן נדייק: בשוגג — אין [כן, מותר], ואולם במזיד — לא!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בכך, דתניא [שכן שנינו]: פירות שיצאו חוץ לתחום, בשוגג — יאכלו, במזיד — לא יאכלו.