מוכי שחין עושין בירושלים, שאם בגלל מחלתו היה לו איבר מדולדל הולך לו ערב פסח אצל הרופא, והרופא חותכו את האיבר מגופו, עד שמניח בו חיבור דק כשערה, ותוחבו את האיבר בסירא (קוץ) המחובר לקרקע או לכותל, וכשהחולה הולך נמשך האיבר ממנו וניתק,

וכך הלה, מוכה השחין עושה פסחו בטהרה, שלא נטמא מחמת האיבר משנתלש, כדין הנוגע באיבר מן החי, וגם הרופא עושה פסחו, שלא נגע באיבר משנתלש. ומכל מקום בעודו מחובר ומדולדל — לא טימא האיבר את הנוגעים בו. ורואה אני שהדברים קל וחומר, שאם איבר המדולדל באדם, שטומאתו חמורה, אינו מטמא — קל וחומר איבר המדולדל בבהמה.

א גמרא תנן התם [שנינו שם]: המוחק (מקנח בכח) את הכרישה ממי הגשמים שנפלו עליה, והסוחט משקים שנספגו בשערו ובכסותו — משקה (משקים) שנשארו בתוכו אינם ב"כי יותן", כלומר, אינם נחשבים כמשקה להכשיר אוכל לקבלת טומאה (ראה ויקרא יא, לח), והמשקים היוצאין ממנו הרי הן ב"כי יותן", שאם נפלו על אוכל — הוכשר לקבלת טומאה, שהרי החשיבם.

אמר שמואל: וכרישה עצמה הוכשרה לקבל טומאה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? בשעת פרישה של המים ממנו הוכשרה על ידם. ומקשים: והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: ערב פסח הולך לו מוכה השחין

אצל הרופא, ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי בשעת פרישתן הוכשר הכרישה, הא איכא נמי ההוא [הרי יש גם כן אותו] אבר המדולדל, בשעת פרישתו מאדם, כאשר הוא נעשה איבר מן החי — נטמייה [יטמאנו] לאדם במגעו!

ומשיבים: כדקאמר [כמו שאמר] רב יוסף לענין אחר, שמדובר בניתזין בכל כחן, הכא נמי [כאן גם כן], באיבר המדולדל, יש להסביר כי מדובר בניתזין בכל כחן, שהאיבר נמשך בבת אחת, ואין האדם נחשב כנוגע בו. אבל כשמוחק את הכרישה — אין המים ניתזים ממנה בבת אחת, ולכן תוך כדי פרישה הריהם מכשירים אותה.

והיכא איתמר [והיכן, על מה נאמר] הסברו של רב יוסף? אהא [על זו] ששנינו: זב וטמא מת שהיו מהלכים וירדו עליהם גשמים, אף על פי שסוחטין זה את זה את בגדיהם, שמחליקים את המים מעליהם — משקין היורדין מצד העליון של הבגד לצד התחתון — טהורים, שאינם טמאים מחמת מגע הטמא או בגדיו, לפי שאין הם מחשבין (נחשבים) משקה אלא לאחר שיצאו מכולן, מן הבגד כולו.

יצאו מכולן, מכל הבגד — הרי הם מכשירין אוכלים לקבל טומאה, שהרי החשיבם, אבל לא נטמאו, לפי שאין הם נחשבין כמשקים לקבל טומאה אלא לאחר שכבר יצאו מגופו של הבגד. אמר רב יוסף: טעם הדבר שאינם נטמאים מן הבגד בשעה שהם פורשים ממנו — מפני שמדובר בניתזין בכל כחן.

ב משנה ועוד שאלו ר' עקיבא את רבן גמליאל ור' יהושע: השוחט חמשה זבחים בחוץ (מחוץ למקדש) בשוגג, ושחט כולם בהעלם אחת, שלא נודע לו האיסור בין שחיטה לשחיטה, מהו? האם חייב חטאת על כל אחת ואחת או אחת על כולן? אמרו לו: לא שמענו מרבותינו.

אמר ר' יהושע: שמעתי באוכל מזבח אחד מחמשה תמחויין (כלים) שונים בהעלם אחת, שהוא חייב על כל אחת ואחת קרבן אשם משום מעילה, ורואה אני שהדברים קל וחומר.

אמר ר' שמעון: לא כך שאלו ר' עקיבא, על השוחט חמישה זבחים בחוץ, אלא באוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחת, מהו, האם חייב אחת על כולן או חייב על כל אחת ואחת? אמרו לו: לא שמענו.

אמר ר' יהושע: שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם אחת, שהוא חייב על כל אחת ואחת משום מעילה, ורואה אני שהדברים קל וחומר.

אמר לו ר' עקיבא: אם הלכה מקובלת היא, בענין האוכל נותר מחמישה זבחים — נקבל, אבל אם לדין, שאתה סבור כן מתוך הקל וחומר ממעילה — יש על כך תשובה. אמר לו: השב.

אמר: ולא, אין זה קל וחומר, אם אמרת כן במעילה, שיש בה צדדים של חומרה — שעשה בה את המאכיל כאוכל, שהנותן לחבירו בשר קודש לאכול חייב קרבן מעילה כאילו אכלו בעצמו, ואת המהנה את חבירו משל הקדש (בדבר שאינו בר אכילה) כאילו נהנה בעצמו, וכן

צירף את המעילה לזמן מרובה, שאפילו נהנה היום בכחצי פרוטה ולמחר בכחצי פרוטה — חייב על כך קרבן מעילה, תאמר בנותר שאין בו אחת מאלו?

ג גמרא ושואלים: מאי קשיא ליה [מה היה קשה לו] לר' שמעון, שלדעתו לא שאל ר' עקיבא על השוחט חמישה זבחים בחוץ, אלא על האוכל נותר מחמישה זבחים? ומשיבים: הכי קא קשיא ליה [כך קשה לו]: והרי ר' יהושע הביא לו ראיה מן האוכל, ואם בשוחט שאל ר' עקיבא מה ראיה לשוחט מאוכל? מה לאוכל שכן נהנה!

אלא כך שאלו: האוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחת, מהו? חייב בכל אחת ואחת או אחת על כולן? אמרו לו: לא שמענו.

ועל כך אמר ר' יהושע: שמעתי באוכל מזבח אחד מחמשה תמחויין בהעלם אחת, שחייב על כל אחת ואחת משום מעילה, ורואה אני שהדברים קל וחומר: מה האוכל מזבח אחד למרות שאין שם גופין מוחלקין — חייב על כל אחת ואחת משום שאכל בתמחויין מוחלקין, השוחט חמשה זבחים שגופין מוחלקין הם — לא כל שכן שיהא חייב על כל אחד ואחד?

ד שנינו במשנה: אמר ר' שמעון: לא כך שאלו, אלא באוכל מזבח אחד נותר מחמשה זבחים בהעלם אחת, מהו? חייב אחת על כולן או חייב על כל אחת ואחת? אמרו לו: לא שמענו;

ר' יהושע אומר: שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין, שהוא חייב על כל אחת ואחת משום מעילה, ורואה אני שהדברים קל וחומר. אמר לו ר' עקיבא: אם הלכה נקבל אם לדין יש תשובה

כו'. ושואלים: האם קיבלה ר' יהושע להא תשובה [לתשובה זו] מר' עקיבא או לא? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה דתניא [ששנויה ברייתא]: אכל חמש חתיכות נותר מזבח אחד בהעלם אחת בחמשה תמחויין — אינו מביא אלא חטאת אחת, ועל לא הודע שלהן, כלומר, אם היה לו ספק אם היה זה נותר — אינו מביא אלא אשם תלוי אחת.

אכל נותר מזבח אחד מחמשה תמחויין, אבל לא בהעלם אחד, אלא בחמש העלמות, שאכל מתמחוי אחד ונודע לו חטאו, ושוב שכח ואכל מתמחוי אחר — מביא חטאת על כל אחת ואחת, ועל לא הודע שלהן — מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת. אכל חמש חתיכות נותר מחמשה זבחים שונים בהעלם אחת — חייב חטאת על כל אחת ואחת, שאכל מגופים חלוקים.

ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו אכל חמש חתיכות נותר מחמשה זבחים בהעלם אחת — אינו מביא אלא חטאת אחת, שאין גופים מחלקים באיסור אחד בהעלם אחד, ועל ספיקן — אין מביא אלא אשם תלוי אחת. כללו של דבר: כל שחלוקין בחטאות — חלוקין באשמות. עד כאן בדין האוכל נותר.

אבל אכל חמש חתיכות בחמשה תמחויין מזבח אחד לפני זריקת דמים על המזבח, קודם שהותר הבשר באכילה, אפילו אכלן בהעלם אחת — חייב על כל אחת ואחת משום מעילה.