תנו רבנן [שנו חכמים]: מותר הקטרת מאותם שלושה מנים שבכל שנה, הצטבר במשך השנים, כך שאחת לששים או לשבעים שנה, היו מפטמין אותה את הקטורת לשנה החדשה לחצאין, כלומר, לא היו צריכים אלא מחצית הכמות. לפיכך יחיד שפיטם קטורת לחצאין כדי להריח בה — חייב משום "והקטורת אשר תעשה, במתכונתה לא תעשו לכם" (שמות ל, לז), דברי רבן שמעון בן גמליאל שאמר משום הסגן, סגן הכהנים.

והוסיף: אבל על פיטום שליש הכמות או רביע הכמות לא שמעתי. וחכמים אומרים: בכל יום מתקן קטורת לאותו יום במתכונתה, לפי היחס הראוי בין הסממנים השונים, והיה מכניס ומקטיר על מזבח הזהב.

ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לרבא, שאמר רבא: שמן המשחה שפטמו לחצאין, על מנת לסוך בו — פטור, אבל הקטורת שפיטמה כדי להריח בה, אפילו לחצאין — חייב, דכתיב [שנאמר]: "והקטרת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו לכם" (שם) — כל שתעשה, והא [והרי] אפשר דעבדה [שעושה אותה] פרס בשחרית ופרס בין הערבים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: היו מחזירין אותה את הקטורת למכתשת פעמים בשנה, בימות החמה מכניסים אותה פזורה — כדי שלא תתעפש, בימות הגשמים צבורה — כדי שלא תפוג ריחה. וכשהוא שוחק את הקטורת, היה השוחק אומר: "הדק היטב, היטב הדק", דברי אבא יוסי בן יוחנן.

והקטורת בשיעור שלש מנין יתירין על מנין ימות החמה שמהן כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים, נותן אותה למכתשת בערב יום הכפורים, ושוחקן יפה יפה שוב, כדי שתהא דקה מן הדקה, כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: מה שנאמר ביום הכפורים "קטורת סמים דקה" (ויקרא טז, יב), מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "ושחקת ממנו הדק" (שמות ל, לו), מה תלמוד לומר "דקה" — כדי שתהא דקה מן הדקה.

ביחס למה שאמר מר [החכם] בברייתא: כשהוא שוחק, אומר "היטב הדק, הדק היטב", מעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן: כשם שהדיבור רע ליין, שכשמדברים בזמן עשיית היין — מזיק הדבר ליין, כן הדיבור יפה לבשמים.

א אמר ר' יוחנן: אחד עשר סממנין שנשנו בברייתא נאמרו לו למשה בסיני, שלא כולם כתובים בתורה. אמר רב הונא: מאי קראה [מהו המקרא] המלמד על אחד עשר הסממנים? שנאמר "קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה" (שמות ל, לד). "קח לך סמים" — הרי תרי [שנים], ועוד "נטף ושחלת וחלבנה" — הא [הרי] חמשה, ו"סמים" אחריני [אחרונים] שכתובים שם — עוד חמשה, הא [הרי] עשרה, "ולבונה זכה" — חד [אחד], הא חד סרי [הרי אחד עשר].

ומקשים: ואימא [ואמור] ודרוש את הכתוב כך: "סמים" — כלל, "נטף ושחלת וחלבנה" — פרט, "סמים" — חזר וכלל, ולפי המידות שהתורה נדרשת בהן, כלל ופרט וכלל — אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, ונאמר כך: מה הפרט המפורש, נטף ושחלת וחלבנה, דבר שקיטר ועולה, שעשנו מיתמר למעלה, וריחו נודף — אף כל דבר שקיטר ועולה וריחו נודף!

וכי תימא [ואם תאמר], אם כן אם רק לצורך כלל ופרט, לכתוב קרא חד פרטא [שיכתוב המקרא רק פרט אחד]! לאיי, מיצרך צריכי [לא כן, צריכים הם כולם], דאי כתב [שאם היה כותב] רק "נטף", שהוא מין אילן, הוה אמינא [הייתי אומר]: מין אילן — אין [כן], אבל גידולי קרקע (עשבים הצומחים מן הקרקע) — לא, משום הכי [כך] כתב: "ושחלת" (צפורן). ואי כתב [ואם היה כותב] רק: "ושחלת", הוה אמינא [הייתי אומר]: גידולי קרקע — אין [כן], אבל מין אילן אימא [אמור] שלא, משום הכי [כך] כתב: "נטף".

וחלבנה לגופיה אתא [לגופו בא], לומר שצריך להקטירה, מפני שריחה רע, ולא היינו עושים כן מדעתנו! ודוחים: אם כן, שדורשים פסוק זה ב"כלל ופרט וכלל", אין צורך ב"סמים" הראשון לשם כלל, מ"קח לך" בלבד נפקא ליה [יוצא לו הכלל].

וחוזרים ושואלים: וכיצד מדייק אתה מן הפסוק אחד עשר סממנים? ואימא [ואמור] כך: "סמים" בתראי תרין נינהו כ"סמים" קדמאי ["סמים" האחרונים שנים הם כ"סמים" הראשונים]! ומשיבים: אם כן, נכתוב [שיכתוב] "סמים" "סמים" בהדי הדדי [ביחד], ובסוף נכתוב [שיכתוב] "נטף ושחלת וחלבנה". אלא בא הדבר ללמד ש"סמים" האחרונים הם כנגד כל הראשונים.

ומעירים: החכם דבי [מבית מדרשו של] רבי ישמעאל תני [שנה]: "סמים" — כלל, "נטף שחלת וחלבנה" — פרט, "סמים" — חזר וכלל, כלל ופרט וכלל — אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר שקיטר ועולה וריחו נודף — אף כל דבר שקיטר ועולה וריחו נודף.

ויש לשאול: או אינו כן, אלא יש לפרש את הכלל האחרון בכלל (כמו הכלל) הראשון, ופרט האחרון בפרט (כמו הפרט) הראשון? על כך אמרת (אומר אתה) לאו, לא ניתן לומר כן. הא אין לך עליך לדון בלשון אחרון שהצעת, אלא בלשון ראשון.

ומבארים את הברייתא. אמר מר [החכם]: או אינו אלא כלל בכלל ראשון, ופרט בפרט ראשון? אמרת: לאו, הא אין עליך לדון. ושואלים: מאי קושיא [מהי הקושיה] "או אינו אלא כלל בכלל ראשון"? ומשיבים, הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו]: שמא נאמר כי "סמים" בתראי תרי, כי סמים קדמאי תרין ["סמים" האחרונים שנים הם, כמו ש"סמים" הראשונים הם שנים]! הדר ושני כדשנין [חזר ותירץ כמו שתירצנו קודם], שאם כן, נכתוב קרא [יכתוב המקרא]: "סמים סמים נטף ושחלת וחלבנה".

ושואלים: ומאי [ומהו] ששאל "או אינו אלא... פרט בפרט ראשון"? ומשיבים: הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו]: הואיל ולמדים אנו במידת "כלל ופרט וכלל", לכל שהוא מעין הפרט המפורש בכתוב, וכפי שנאמר לעיל שמיני אילנות ילפי [למדים] מן נטף, וגידולי קרקע ילפי [למדים] משחלת, אם כן, ולילפי נמי [ושילמדו גם כן] מלבונה זכה, דאייתי בחד צד [שיש בה צד אחד], דניתי [שיביא] דבר שריחו נודף ואף על פי שאין קוטר ועולה!

הדר אמר [חזר ואמר]: אם כן, נכתוב קרא [שיכתוב המקרא] ללבונה זכה במיצעי [באמצע], בין "סמים" הראשון ל"סמים" השני, יחד עם נטף ושחלת וחלבנה, ותילף מינה [ותלמד ממנה]. אלא, מתוך שנכתבה לאחר "סמים" השני — אין היא נדונת כפרט שבין שני הכללים.

ודוחים: אי כתביה [אם היה כותב] את לבונה זכה במיצעי [באמצע], הויין תרי עשר [הריהם שנים עשר] סממנים: "סמים" — שנים, נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה — ארבעה, וביחד ששה, ועוד ששה מ"סמים" הכתוב בסוף, ולפי המסורת יש רק אחד עשר. ומשיבים: אם כן, אם רק משום כך, נכתוב קרא [שיכתוב המקרא] לבונה זכה במיצעי [באמצע], וחלבנה לבסוף. אלא ממה שהביא לבונה זכה לאחר "סמים" האחרון, למדנו כי אין למדים ממנה במידת כלל ופרט וכלל, ורק מה שקוטר ועולה כשר לקטורת. ריש לקיש אמר: מגופה של המילה "קטורת" למדים דין זה, שכן מה לשון "קטרת"? דבר שקוטר ועולה.

אמר רב חנא בר בזנא אמר ר' שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל שמשתתפים בה בתענית ותפילה, אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ובכל זאת מנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי אמר, מהכא [מכאן] למדים זאת: "ואגדתו על ארץ יסדה" (עמוס ט, ו), לומר, שבזמן שכולם מאוגדים יחד בארץ — אז היא מתייסדת ומתקיימת.

ב שנינו במשנתנו בין חייבי הכריתות: והסך בשמן המשחה. תנו רבנן [שנו חכמים]: הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים — פטור, לגוים ולמתים — פטור. ושואלים: בשלמא [נניח] בהמה וכלים פטור, דכתיב [שנאמר]: "על בשר אדם לא ייסך" (שמות ל, לב), ובהמה וכלים לאו אדם הוא; סך על מתים נמי [גם כן] פטור, שכיון דמית ליה [שמת לו] — מת מיקרי [הוא נקרא], ולאו אדם. אלא סך על גוים, אמאי [מדוע] פטור? הא [הרי] אדם נינהו [הם]!

ומשיבים: לאיי [לא כן הדבר], דכתיב [שהרי נאמר]: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" (יחזקאל לד, לא), לומר: אתם קרויין "אדם" ואין הגוים קרויין "אדם".

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] לגבי השלל שנלקח ממדין: "ונפש אדם ששה עשר אלף" (במדבר לא, מ)! אמר ליה [לו]: הכתוב ההוא בא לאפוקי [להוציא] בהמה, שנמנתה שם גם כן.

ושואלים, והכתיב [והרי נאמר]: "ואני לא אחוס על נינוה... אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם" (יונה ד, יא), ולא היו מישראל! ומשיבים: הכתוב ההוא גם כן בא לאפוקי [להוציא] בהמה, שהרי נוסף מיד לאחר מכן: "ובהמה רבה".

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר מדוע הסך משמן המשחה על גוים פטור — כדקתני תנא קמיה [כמו ששנה התנא לפני] ר' אלעזר: כל שישנו בסך, שהוא מצווה שלא לסוך (את עצמו או אחרים) — ישנו בבל ייסך, אסור לסוך אותו, וכל שאינו בסך, וכגון גוי, שאינו מצווה באיסורי התורה — אינו בבל ייסך.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים, לגוים ומתים — פטור, למלכים ולכהנים, לאחר שכבר נמשחו — ר' מאיר מחייב, ור' יהודה פוטר. ושואלים: וכמה יסוך ויהא חייב? ר' מאיר אומר: כל שהוא, ר' יהודה אומר: כזית. ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' יהודה מתחילה כי הסך פטור, אם כן על מה הוא מתחייב? ומשיבים: כי [כאשר] פטר ר' יהודה — הרי זה גבי [אצל] מלכים וכהנים, גבי [אצל] הדיוט הוא מחייב. ושואלים: ר' מאיר ור' יהודה במאי פליגי [במה הם חלוקים]?

אמר ר' יוסף: בהא פליגי [בזה הם חלוקים], ר' מאיר סבר [סבור]: "על בשר אדם לא ייסך" (שמות ל, לב) כתיב [נאמר], וכתיב [נאמר]: "ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו" (שם לג), ומלשון האיסור יש ללמוד על חיוב הכרת, מה סיכה שאסר הכתוב היא בשיעור כל שהוא, שהרי לא מצאנו לה שיעור מוגדר — אף נתינה שנזכרה בחיוב הכרת כל שהוא.

ור' יהודה סבר [סבור]: ילפינן [למדים אנו] נתינה על זר מנתינה דעלמא [שבכלל], מה נתינה דעלמא [שבכלל] שיעורה כזית, אף נתינה שעל זר — כזית. אבל סיכה שנצטוינו למימשח [למשוח בו] את המלכים וכהנים — דברי הכל אין לה שיעור, והיא כל שהוא. ואמר

רב יוסף: במאי פליגי [במה חלוקים] ר' מאיר ור' יהודה גבי [אצל] מלכים וכהנים האם חייבים על סיכתם? ר' מאיר סבר [סבור]: "ואשר יתן ממנו על זר" כתיב [נאמר], ומלך וכהן השתא זרים נינהו [עכשיו זרים הם], ששוב אין צורך לקיים בהם משיחה. ור' יהודה סבר [סבור]: לענין האיסור לתת ממנו על זר בעינן עד דאיכא [צריכים אנו עד שיש בו] זר מתחלתו ועד סופו, ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים הוו [מתחילה לא זרים היו], שהרי בתחילה נמשחו בשמן המשחה.

אמר רב איקא בריה [בנו] של רב אמי: ואזדו לטעמייהו [והולכים בזה ר' מאיר ור' יהודה לטעמיהם], דתניא [ששנויה ברייתא]: