כיוצא בה, שאף היא קדושה ואינה קריבה. ושמע מינה תלת [למד ממנה, מהלכה זו, שלושה דברים] לענין דין הדחיה בהקדש: שמע מינה [למד ממנה] כי אף הקדוש בקדושת דמים נדחה, כלומר, אפילו בדבר שלא נתקדש בקדושת הגוף אלא בקדושת דמים (שדמיו יהיו עבור קרבן), שהרי כשהקדיש חצי בהמה — הקדישה רק לדמיה, שהרי אי אפשר לו להקריב חצי בהמה.

ושמע מינה [ולמד ממנה] עוד כי בעלי (חיים. ראה בגרסות) הריהם נדחין, שקרבנות שנדחו מפני טעם כלשהו מלהיקרב על גבי המזבח אף בהיותם חיים, שוב אינם יכולים להיקרב. ולא כדעת הסוברים שאין דחיה אלא בקרבנות שנשחטו בלבד. ושמע מינה [ולמד ממנה] עוד כי גם דבר שהיה בו דיחוי מעיקרו (מתחילתו, מראשית הקדשתו) הוי [הריהו] דיחוי, ואין אומרים שאין דין דחיה אלא בדבר שהיה ראוי מתחילתו ואחר כך נדחה. שהרי בהמה זו היתה דחויה מתחילה, משעה שהקדיש את חציה.

א ועוד בדינו של המקדיש שתי קדושות על בהמה אחת. אמר אביי: הכל מודים היכא [היכן, במקרה] שאמר "בהמה זו "חציה תהא עולה וחציה תהא מעשר" — של דברי הכל חלה עליה קדושת עולה בלבד, ולא קדושת מעשר, שהרי אין קדושת מעשר בהמה חלה אלא באופן זה של הוצאת הבהמות מהדיר ובהעברתן תחת השבט, ולא בהקדשה כשלעצמה. ולכן הריהי איפוא קריבה כעולה לכל דבר.

ואולם היכא [היכן, במקרה] שאמר על בהמת חולין העומדת לפניו "בהמה זו חציה תהא תמורה", אבל אין בהמת ההקדש עומדת לפניו — והרי זו איפוא תמורה שאינה כראוי. והוסיף ואמר עוד "חציה תהא מעשר", ואף הקדשה זו אינה כראוי, שהרי לא נעשתה כדרך הקדשת מעשר בהמה, ומעתה יש לשאול מאי [מה] הדין, איזו משתי הקדושות הללו עדיפה?

וצדדי השאלה: האם כתמורה היא קריבה — שכן נוהגת התמורה בכל הקדשים, או דלמא [שמא] כמעשר היא קרובה (קריבה), שכן יש חומרה מיוחדת היא במעשר בהמה, שהריהו מקדיש (מחיל קדושת מעשר) אף על זה שלפניו ולאחריו, שאם טעה מונה הבהמות ביציאתן מן הדיר וקרא לתשיעי "עשירי", או שקרא לאחד עשר "עשירי" — הרי אף הם קדושים. ומסכמים: לא נמצא לבעיה זו פתרון, ולפיכך תיקו [תעמוד] במקומה.

ב משנה המשנה דנה בלשון המועילה בתמורה. היו לפניו שתי בהמות, האחת של חולין והשניה של הקדש, ואמר: "הרי זו (בהמת החולין) תחת זו (בהמת ההקדש)", וכן אם אמר "הרי זו תמורת זו", או אם אמר "הרי זו חליפת זו" — בכל האופנים הללו הרי זו תמורה, שכל אלה לשונות תמורה הן. ואולם אם אמר "הרי זו מחוללת על זו" — אין זו תמורה, שאין זו לשון תמורה, אלא לשון חילול.

ואם היה בהמת ההקדש שאמר עליה "זו מחוללת על זו" בעל מום, ועומדת להתחלל — הריהו בכך יוצא לחולין מן התורה ואולם מדברי סופרים צריך לעשות דמים (הערכה כספית), כמה היא שווה. שאם היתה בהמת ההקדש יקרה יותר משוויה של בהמת החולין — על הבעלים להוסיף להקדש את ההפרש, שלא יימצא ההקדש נפסד.

ג גמרא שנינו במשנה כי האומר "זו תחת זו" הריהי מכלל לשונות התמורה. ושואלים על כך: למימרא [האם לומר, נלמד מכאן] שהלשון "תחת" לישנא דאתפוסי [לשון של התפסה, האצלת קדושה מדבר לדבר] הוא, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על כך ממה ששנינו בברייתא: היתה בהמת חולין שלו עומדת לפני בהמת קדשי בדק הבית, ואמר "הרי בהמה זו חליפת בהמה זו" או שאמר "הרי בהמה זו תמורת זו" — לא אמר כלום. שכן אלו לשונות של תמורה, ואין ממירים בקדשי בדק הבית.

ואולם אם אמר "הרי זו תחת זו" או שאמר "הרי זו מחוללת על זו" — דבריו קיימין. שהתחללו בכך קדשי בדק הבית על בהמת החולין.

ומעתה יש לשאול: אי סלקא דעתך לישנא דאיתפוסי [אם עולה על דעתך לומר כי "תחת" לשון של התפסה] היא, ומשום כך מועילה היא בדין התמורה כאמור במשנה, אם כן מאי שנא רישא [במה שונה הלשונות הנזכרים בתחילת הברייתא], "חליפי", "תמורת", שאין הם מועילים לחילול קדשי בדק הבית כיון שלשון התפסה הם, ומאי שנא סיפא [ובמה שונה הלשון שבסוף הברייתא, "תחת"] שאף שהיא לשון התפסה הריהי מועילה לחילול קדשי בדק הבית?

אמר אביי: הלשון "תחת" — פעמים משכחת לה לישנא דאיתפוסי [מוצא אתה אותה משמשת כלשון התפסה], ופעמים הריהי משמשת כלישנא דאחולי [לשון חילול]. ומפרט: לישנא דאתפוסי [לשון התפסה] — דכתיב [שכן נאמר]