האדון המשחרר רק את חצי עבדו — יצא בכך חציו של העבד לחירות, והריהו חצי עבד וחצי בן חורין. ואף שאין לעבד "יד" לזכות בדבר, מכל מקום הריהו זוכה בעצמו משום שגיטו (שטר שחרורו) וידו (רשותו, יכולתו לזכות בדברים) באין כאחת. ואולם

אי אמרת [אם אומר אתה] כי כאשר שיירו — הריהו משוייר, ועובר לאו [לא] ירך אמו הוא, והרי העובר והאם שתי ישויות נפרדות, אמאי [מדוע] אם שחרר רק את הולד, ושייר את האם זכתה לו האם לעובר את שחרורו? והלא היא כאדם אחר ביחס אליו, ושניהם הריהם עבדים של אותו אדון, והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: נראין הדברים שהעבד האחד זוכה לקבל (יכול לשמש כשליח קבלה) של גט (שטר) שחרור של חברו (עבד אחר) מיד רבו (אדונו) של חבירו, ובלבד שאינו האדון שלו (של העבד המקבל), ואולם כאשר שני העבדים הינם של אדון אחד, לא יכול עבד זה לקבל שטר שחרור של העבד האחר מיד רבו שלו. ואף כאן, כיצד האם מקבלת שטר שחרור עבור ולדה מיד האדון המשותף לשניהם? אלא שמע מינה [למד מכאן] כי אם שיירו — אינו משוייר, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על ר' יוחנן. ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא.

א ומציעים: לימא [האם נאמר] כי שאלה זו אם שיירו — משוייר מחלוקת תנאי [תנאים] היא? דתניא [שכן שנויה ברייתא]: האדון האומר לשפחתו הכנענית שהיתה מעוברת: "הרי את משוחררת, והינך איפוא בת חורין, ואולם ולדך הריהו עבד" — ולדה כמוה, שכאשר היא משתחררת — אף הולד משתחרר. אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ואילו חכמים אומרים: דבריו קיימין, והולד לכשיוולד, יהיה עבד. וטעמם של חכמים: משום שנאמר "האשה וילדיה תהיה לאדניה" (שמות כא, ד).

ותוהים: קרא [מקרא] זה, מאי תלמודא לרבנן [מה, כיצד הוא מלמד לשיטת חכמים], שולד שפחה משוחררת יכול להיות עבד? אמר רבא: שונה ברייתא זו אמר קרא [מקרא] זה לא כמקור לשיטת חכמים, אלא כמקור לשיטתו של ר' יוסי הגלילי הסבור ככלל שהולדות הולכים אחר האם, ולכן אם האם משוחררת — גם ולדותיה משוחררים. ומנין שכך סבור הוא? — דקתני [שכן שנינו] בשיטת ר' יוסי הגלילי שולדה כמוה, שנאמר: "האשה וילדיה תהיה לאדניה", וללמד: בזמן שהאשה לאדוניה — אף ולדה לאדוניה, ובזמן שאין האשה ברשות אדוניה, שהרי נשתחררה — אף ולדותיה משוחררים.

ומעתה דנים בדבריהם: מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בכך נחלקו], שר' יוסי הגלילי סבר [סבור]: שיירו — אינו משוייר, שאין אלה שתי ישויות, ודין האם כדין הולדות, ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים]: שיירו — משוייר, ונמצא איפוא ששיטת ר' יוחנן ששיירו משוייר, אינה כשיטת ר' יוסי הגלילי?

ודוחים: אמר [יכול לומר] לך ר' יוחנן: דכולי עלמא [לשיטת הכל] שיירו — משוייר, והכא היינו טעמא [וכאן, בדין המשחרר את שפחתו ומשייר את ולדה, זהו הטעם] של ר' יוסי הגלילי, שאף הולד משוחרר, שכן ר' יוסי עצמו מסביר בטעם הדבר שהוא משום שאמר קרא [הכתוב] במפורש "האשה וילדיה תהיה לאדניה", ומכאן שהולדות הולכים אחר האם לענין כגון זה, ולא משום ש"ולד ירך אמו".

אלא מציעים עוד: ודאי לימא כי הני תנאי [אמור שדין שיירו משוייר הריהו כמו אותם תנאים שנחלקו ביניהם בכך], דתניא [שכן שנויה ברייתא]: השוחט את החטאת (ואנו מניחים שהקדישה כשהיתה מעוברת), להקריבה על המזבח, ומצא בה עובר בן ארבעה חודשים חי, נחלקו תנאים בדינו של זה: תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: הועילה לו לולד זה שחיטת אמו, ומעשהו כמעשה החטאת לכל הלכותיה: אין היא נאכלת אלא לזכרי כהונה בלבד, ואינה נאכלת אלא ליום אחד בלבד, ואינה נאכלת אלא לפנים מן הקלעים (במקדש בלבד).

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: שאמנם הועילה לולד זה שחיטת האם, להתירו באכילה, ואולם הריהו חולין לכל דבר, ומשום כך נאכלת לכל אדם, ונאכלת בכל מקום, ונאכלת לעולם (ללא הגבלת זמן).

ומציעים: מאי לאו [האם לא] מחלוקת תנאי [תנאים] היא, שכן תנא קמא סבר [התנא, הברייתא, הראשון סבור]: שיירו — אינו משוייר, והאם והולד כישות אחת, ומשום כך חלים על הולד כל דיני האם. ואילו מר סבר [חכם זה שבברייתא השניה סבור]: שיירו — משוייר, ודין הולד הריהו לעצמו, כחולין. ונמצא איפוא ששיטת ר' יוחנן במחלוקת תנאים היא מצויה.

ודוחים: אמר [יכול לומר] לך ר' יוחנן: דכולי עלמא [לשיטת הכל] אם שיירו — משוייר, ויכול אדם להקדיש בהמה מעוברת ולשייר את עוברה כחולין, ואילו הני תנאי בהא קמיפלגי [אלו התנאים בדבר זה הם חולקים], בבהמה שהוקדשה לחטאת ואחר כך התעברה, שכאשר הוקדשה לא הוקדש ולדה, ולא בזו שכבר היתה מעוברת בשעה שהקדישה, דמר סבר [שחכם זה, בברייתא השניה סבור]: ולדי קדשים — רק בשעת הוייתן (לידתם) הן קדושים (מתקדשים), ועובר זה שלא נולד (שהרי הוציאוהו חי מתוך אמו) — לא התקדש, ודינו כחולין. ואילו מר סבר [חכם זה שבברייתא הראשונה סבור] כי ולדי קדשים — כבר במעי אמן הן קדושים, וולד זה, אף שעדיין לא נולד — מתקדש משעה שנוצר בבטן אמו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר למחלוקת ברייתות אלה, ובאופן זה: לא קשיא [קשה] על שיטת ר' יוחנן והכל סבורים ששיירו משוייר, ואף הכל סבורים שולדות הקדשים מתקדשים עם לידתם, ושתי הברייתות עוסקות במצבים שונים. שכאן בברייתא השניה — מדובר במקרה שבזמן שהקדישה עדיין לא היה במעיה עובר, ורק לבסוף נתעברה, ומשום כך, דינו של הולד כחולין לכל דבר, שהרי לא התקדש בשעה שהתקדשה אמו, וכן לא התקדש עם לידתו (שהרי לא נולד).

ואילו כאן בברייתא הראשונה — מדובר במקרה שנתעברה ולבסוף הקדישה, והתקדש איפוא אף הולד כשהקדיש את הבהמה (שהרי לא שייר את העובר), ודינו כחטאת לכל דבריו.

ב כהמשך לדיון הקודם בדברי ר' יוחנן מתקיף לה [מקשה עליה] רבא: ממאי דטעמא [ממה, מנין לנו, שהטעם] של ר' יוחנן הוא שאם שיירו משוייר, דלמא היינו טעמא [שמא זהו הטעם] של ר' יוחנן משום שאדם מתכפר בשבח הקדש, ואף ולד זה הריהו שבח הקדש, ואין דבריו שייכים לדין שיירו.

אמר ליה [לו] רב המנונא לרבא: והרי ר' אלעזר תלמידיה [תלמידו] של ר' יוחנן היה, ויתיב לקמיה [ויושב היה ושונה לפני] ר' יוחנן, והקשה ר' אלעזר לר' יוחנן עצמו (כמובא בעמוד הקודם) ממשנתנו, על סמך ההנחה שר' יוחנן סבור שאם שיירו משוייר, ולא אהדר ליה האי שינויא [ולא השיב לו ר' יוחנן תירוץ זה] שטעמו הוא משום שאדם מתכפר בשבח הקדש — ואת אמרת טעמא [ואתה אומר כי הטעם] של ר' יוחנן הוא משום שאדם מתכפר בשבח הקדש?!

ג שנינו במשנה בדברי ר' יוסי: אם מש כבר אמר "הרי זו שלמים" נמלך בדעתו, והוסיף ואמר "ולדה עולה" — הרי זה ולד שלמים. ושואלים: מה השמיענו בכך ר' יוסי, והלא פשיטא [פשוט] שכך הוא הדין, שולדן שלמים, אלא וכי יש לומר שכל אימת דבעי, מימלך [כל זמן שירצה, יתחרט]?

אמר רב פפא: לא נצרכה הלכה זו להיאמר אלא בזמן שנמלך ואמר בפרק זמן קצר זה שהוא תוך כדי דיבור "ולדה עולה". וחידוש יש בדבר: שכן מהו דתימא [שתאמר] כי תוך כדי דיבור הריהו נחשב כדיבור אחד אף ששהה מעט ויהיה הולד עולה כדבריו, והאי [וזה] שלא אמר כן מייד, אפשר לחשוב כי עייוני [לעיין] הוא דקמעיין [שמעיין, מתבונן באותו דבר] ואינו כמתחרט — לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שהוא נמלך, ואין זה נחשב כדיבור אחד.

ד משנה אדם שהיו עומדות לפניו שתי בהמות, אחת עולה והשניה שלמים, ואמר על בהמת חולין שלו: "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" — הרי זו תמורת עולה, שכיון שכבר אמר בתחילת דבריו שהיא תמורת עולה, חלה עליה קדושת עולה, ושוב אין חלה עליה קדושת שלמים, שרק דבריו הראשונים חלים. אלו דברי ר' מאיר.

אמר ר' יוסי: יש לבודקו, ולברר אם לכן נתכוין מתחלה, שתכנן מראש לומר כן, הואיל ואי אפשר לאדם לקרות שני שמות (שתי אמירות) כאחת — הרי כל דבריו קיימים, וחציה של בהמה זו הריהו תמורת עולה, וחציה הריהו תמורת שלמים. ואולם אם לא תכנן מראש לומר כן, אלא רק מש כבר אמר "תמורת עולה", נמלך בדעתו והוסיף ואמר "תמורת שלמים" — הרי זו כולה תמורת עולה.