א למעלה הובאו דברי רבא בדינה של החטאת שאבדה בלילה, ועתה דנים בהלכה זו גופא [לגופה, כשלעצמה]. אמר רבא: אבודה שאבדה בלילה ונמצאת בבוקר, שבזמן שהיתה אבודה אי אפשר היה להקריב אחרת תחתיה — לא שמה אבודה שדינה למיתה. ומבררים: אליבא דמאן [לשיטת מי] אמר רבא את דבריו אלו? אילימא אליבא דרבנן [אם תאמר כי לשיטתם של חכמים] אמר זאת — מאי איריא [מה המכוון, המיוחד] במקרה של האבודה בלילה? שהרי אפילו אבודה ביום נמי [גם כן] אינה נחשבת בהכרח כאבודה, לענין זה שתמות, שהרי אם נמצאה קודם שהוקרבה אחרת תחתיה, אינה יוצאת לשיטתם למיתה! דאמרי רבנן [שכן אמרו חכמים]: הבהמה שהיתה אבודה בשעת הפרשה של בהמה אחרת תחתיה, ונמצאה לפני שקרבה האחרת — הריהי רועה, ולא מתה.

ואלא תאמר שדברי רבא הם אליבא [לשיטת] רבי הסבור כי גם האבודה בשעת הפרשה של האחרת דינה למיתה, ובא רבא ללמדנו שאין בכלל זה הבהמה שהיתה אבודה בלילה — הרי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבי את שיטתו זו שהיא מתה, אלא באבידה ביום, שהוא זמן הקרבה, אבל אבידה בלילה, שאין זה זמן הקרבה — אפשר שאפילו רבי מודה במקרה זה שאין היא מתה, אלא לרעייה אזלא [הולכת], ומה אם כן חידש רבא?

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כי לעולם אמר רבא את דבריו אליבא דרבנן [לשיטתם של חכמים], ואשר לשאלה מדוע ציין רבא דווקא אבודה בלילה, והרי אף באבודה ביום במקרה מסויים כך הדין? הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה שבהמה זו שאבדה נמצאה בזמן שלאחר שעת כפרה, שכבר התכפרו הבעלים באחרת. ובכל זאת אינה הולכת למיתה, אלא לרעיה, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן [אמרו חכמים] שכש אבדה אף בשעת כפרה — דינה שהיא מתה, אלא היכא [היכן, במקרה], שעיקר אבידתה ביום, בזמן הראוי להקרבה, אבל היכא [היכן] שעיקר אבידתה בלילה — לא אמרו חכמים.

ב ועוד בעניינה של החטאת האבודה, אמר אביי: נקטינן [אוחזים אנו, מקובל בידינו] כלל זה: דווקא אבידה מתה — ולא החטאת הגנובה. אבידה — ולא החטאת הגזולה. שאם נגנבה או נגזלה הבהמה, וחזרה לרשות בעליה לאחר שהתכפרו באחרת — אין דינה למיתה, אלא רועה עד שייפול בה מום, ותימכר, ויפלו דמיה להקדש.

ומבררים: היכי דמי [איך זה בדיוק]? באיזה אופן נחשב הדבר לאבידה? אמר ר' אושעיא: אפילו אם התערבה בהמת חטאת אחת בתוך עדרו, ואף שהעדר עומד לפניו, ויש בו את מנין הבהמות שבעדר ועוד אחת, אך אינו מזהה את החטאת שבתוכן, ואפילו התערבה בהמת חטאת אחת בבהמת חולין אחת, שאינו יודע מי משתיהן היא החטאת. ור' יוחנן אמר: אבודה היא זו שנמצאת אחורי הדלת.

איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים בהבנת דברי ר' יוחנן]: היכי קאמר [איך אמר]? האם דווקא כשנמצאת הבהמה מאחורי הדלת הוא שנחשב הדבר כאבודה — וטעם הדבר: משום דליכא דקא חזי לה [שאין מי שהוא רואה אותה], אבל לשיטה זו, אילו נמצאת הבהמה אבראי [בחוץ], במקום בו רועות בהמות אחרות, והיא ביניהן, כיון דאיכא דחזי לה [שיש מי שרואה אותה] — לא הויא [אין היא] נחשבת אבודה. או דילמא [שמא] כוונת דברי ר' יוחנן היא כך: אפילו נמצאת הבהמה אחורי הדלת, והרי זה מצב דאי מהדר אפיה חזי לה [שאם מחזיר פניו, מסתובב לאחוריו, הריהו רואה אותה] — בכל זאת הויא [הריהי] נחשבת אבודה, וכל שכן כשנמצאת הבהמה אבראי [בחוץ], דלא קחזי לה [שאין הוא רואה אותה] נחשבת כאבודה. ומסכמים: לשאלה זו לא נמצא פתרון, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ג ועוד בענין החטאת האבודה. אמר רב פפא: גמרינן [למודים אנו, מקובל בידינו] כי אם היתה החטאת אבודה ממנו (מהבעלים) ולא מהרועה אותה בעדר — לא הויא [אין היא] נחשבת אבודה, וכל שכן שאין היא נחשבת אבודה בזמן שהיא אבודה מהרועה ולא אבודה ממנו (מהבעלים). ואולם יש לשאול במקרה שהיא אבודה ממנו ומרועה, ואולם ישנו אדם אחד הנמצא אף בסוף העולם (במקום מרוחק מאוד) שהוא מכיר בה, וממנו אינה אבודה, מאי [מה] הדין? אף שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] ללא פתרון.

ד ועוד באותו ענין, בעי [שאל] רב פפא: אם היתה החטאת אבודה בשעה שכבר נשחטה החטאת האחרת שהקדיש במקומה, והתקבל דמה והריהו עתה נתון בכוס (מזרק) ועומד להיזרק על המזבח, ונמצאה האבודה, מהו דינה? ומבררים: אליבא דמאן [לשיטת מי] שאל רב פפא את שאלתו זו? אילימא אליבא [אם תאמר לשיטת] רבי — האמר [הרי אמר] רבי כי אפילו זו שהיתה אבודה בשעת הפרשה של האחרת — נחשבת כאבודה, ודינה שהיא מתה, ובודאי זו שאבודה בשעה שהאחרת כבר נשחטה, ועומד הדם להיזרק ולהשלים בכך את כפרתם של הבעלים!

אלא יש לומר: כי קמיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] לרב פפא הרי זה אליבא דרבנן [לשיטת חכמים], ואלו צדדי הבעיה: מי אמרינן [האם אומרים אנו], כי אמרי רבנן [כאשר אמרו חכמים] כי האבודה בשעת הפרשה דינה שהיא רועה ולא מתה, הרי זה דווקא קודם שיקבל דמה בכוס, אבל הכא [כאן] שכבר נשחטה והתקבל דמה בכוס — סבירא להו [סבורים הם] כי כל העומד ליזרק — כזרוק דמי [נחשב], וכאילו כבר התכפרו הבעלים באחרת, ודינה למיתה כדין אבודה שהתכפרו בעליה באחרת.

או דלמא [שמא] יש לומר: כל כמה (זמן) שעדיין לא אזדריק [נזרק] הדם — כי [כמו] אבדה בשעת הפרשה דמיא [נחשבת] הבהמה, ודינה איפוא שהיא רעיא [רועה], ולא מתה?

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] הסבר אחד בבעיית רב פפא: לעולם אליבא [לשיטת] רבי שאל רב פפא, וכי קמיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] בעייתו זו — כגון (באופן זה) שלא אבדה בהמת החטאת עצמה, אלא שנשחטה כדינה, וקיבל הכהן את דמה בשתי כוסות לזריקה על המזבח, ואבד כוס אחד מהן, וזרק מהדם שבכוס השני.

ואליבא דמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] כי כוס שנדחה (כגון כוס זה שאבד) עושה בכך אף את חבירו (הכוס האחר, שביד הכהן) דחוי (מדין הקדשים) — לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, שכן במקרה שכזה החטאת פסולה. ואולם כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה, הרי זה אליבא דמאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי אין הכוס האחד דוחה את הכוס האחר מן הקדשים, אלא כוס זה עושה את חבירו שיריים (כדין שיירי הדם — הנשפכים אל יסוד המזבח), וכך תישאל השאלה: האם

הני מילי [דברים אלה] שאין הכוס דוחה את חבירו אמורים דווקא היכא דאיתנהו לתרוייהו, דכל היכא דבעי זריק [היכן, במקרה, ששניהם נמצאים, שכל היכן, שאיזה כוס שרוצה הריהו זורק], אבל הכא [כאן] שאבד כוס אחד — הא ליכא [הרי אין] עוד שני כוסות לפנינו, ונדחה הכוס השני. או דלמא [שמא]: לא שנא [אינו שונה]? ומסכמים: תיקו [תעמוד] הבעיה במקומה, ללא פתרון.

ה משנה ועוד בדין חטאת שהתכפרו בעליה באחרת. המפריש בהמה לחטאת שהוא חייב בה, ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, והקריבה, ואחר כך נמצאת החטאת הראשונה — הרי זו חטאת שהתכפרו בעליה באחרת, ודינה שתמות.

המפריש מעות כדי לקנות בהמה לחטאתו, ואבדו המעות, ועמד והפריש בהמה לחטאת תחתיהם, והקריבה, ואחר כך נמצאו המעות — הרי הן אסורות בהנאה, שהרי הן במקום החטאת שהיתה אמורה להיקנות בהן, שדינה שתמות, ויוליכם לים המלח ויזרקם שם שיילכו בו לאיבוד.

המפריש מעות לצורך קניית חטאת, ואבדו המעות, ועמד והפריש מעות אחרות תחתיהן, ולא הספיק ליקח (לקנות) בהמה לחטאת מהן עד שנמצאות המעות הראשונות — יערב את המעות הראשונות והשניות ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר, העודף, יפלו לקופה שבמקדש, שממנה מביאים עולות נדבה של ציבור.

המפריש מעות לחטאתו ואבדו, והפריש חטאת תחתיהן, ולא הספיק להקריבה עד שנמצאו המעות, והרי נעשתה בינתיים החטאת בעל מום — תמכר החטאת, ויביא הבעלים מאלו (המעות הראשונות שהפריש) ומאלו (המעות שהתקבלו ממכירת החטאת בעלת המום), לאחר שיערבן אלו באלו, חטאת, והשאר יפלו לנדבה.

המפריש בהמה לחטאת ואבדה, ועמד והפריש מעות תחתיה כדי לקנות בהן בהמה לחטאת, ואולם לא הספיק ליקח (לקנות) מהן חטאת עד שנמצא חטאתו, והרי היא נעשתה בינתיים בעלת מום — תימכר, ויערב את המעות שיתקבלו במכירתה ואת המעות הראשונות, ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר יפלו לנדבה.

המפריש בהמה לחטאתו ואבדה, והפריש בהמה אחרת תחתיה, ולא הספיק להקריבה לשניה עד שנמצאת הראשונה, ונפל בהן מום, מאחר והרי שתיהן בעלת מום — ימכרו שתיהן, ויביא מאלו ומאלו (מכספי מכירת זו ומכספי מכירת זו) חטאת, והשאר יפלו לנדבה.

המפריש בהמה לחטאת, ואבדה, ועמד והפריש בהמה אחרת תחתיה, ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה, והיו שתיהן תמימות (שאין בהן מום), וכשרות שתיהן להקרבה — אחת מהן תיקרב חטאת, והשניה תמות, אלו דברי רבי. וחכמים חולקים ואומרים: אין חטאת שהתכפרו בעליה באחרת מתה אלא באופן שנמצאת רק מאחר (לאחר) שכיפרו (שהתכפרו) הבעלים באחרת. ואין המעות הולכים לים המלח אלא רק כשנמצאו מאחר שכיפרו הבעלים.

המפריש בהמה לחטאת, ונפל בה מום, והרי היא עתה בעלת מום הפסולה להקרבה — מוכרה, ויביא בדמיה אחרת. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אם קרבה השניה עד שלא (בטרם) נשחטה הראשונה לאכילת חולין — תמות, אף שכבר נמכרה ויצאה בכך לחולין, והריהי עתה ברשות הקונה אותה. וטעם הדבר: שכבר כיפרו (התכפרו) הבעלים באחרת, ואף שיצאה לחולין — אין היא כשאר חולין, אלא הריהי כחטאת שהתכפרו בעליה באחרת, ודינה שתמות.

ו גמרא שנינו בתחילת משנתנו בדינה של החטאת שאבדה ועמד בעליה והקריב אחרת במקומה, ואחר כך נמצאה החטאת הראשונה, שדינה למיתה. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] — משום שעמד והקריב את האחרת תחתיה, הא [הרי] נלמד מכאן שאם רק הפריש אחרת ואולם עדיין לא הקריב את האחרת תחתיה — דינה שהיא רועה. ומעתה יש לברר: מני [כשיטת מי היא]? — כשיטת רבנן [חכמים] היא, דאמרי [שאומרים] כי החטאת האבודה בשעת הפרשה — אינה מתה, אלא רועה.

ואולם אימא [אמור] עתה את סיפא [סוף המשנה] בדין המפריש מעות לחטאת, ואבדו, והפריש אחרים תחתיהם — יביא חטאת מאלו ומאלו, והשאר יפלו לנדבה. ונדייק בדברים אלה: טעמא [הטעם, דווקא] — משום שרק הפריש מעות אחרות ואולם עדיין לא התכפר באף אחד מהם ויש עדיין מעות מאלו ומאלו, הא [הרי] שאם כבר הביא קרבנו מאחד מהן — דינו של השני שיוליכו לים המלח, והרי אתאן [באנו] לשיטת רבי שאמר שאף האבודה בשעת הפרשה בלבד — מתה.

ומעתה יש לתמוה: רישא רבנן, וסיפא [תחילת המשנה כשיטת חכמים, וסוף המשנה] כשיטת רבי?! הניחא [זה נוח] לשיטת רב הונא, שכן אמר רב הונא, אמר רב: