ומאחר שפשוט לו לר' ישמעאל שבכור אינו נאכל בזמן הזה, דן ואמר כי אתי [בא] מעשר שני ויליף [ולמד] מהשוואתו לבכור. ושואלים על עצם דרך הלימוד המבוססת על השוואת מעשר שני לבשר הבכור: מי ילפינן [האם למדים אנו] דינם של דברים שהם מכלל הקדש מהדדי [אלו מאלו]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: בכל דיני התורה כולה למדין אנו בדרכי לימוד התורה למד (דין הנלמד) מן הלמד (דין שהוא עצמו נלמד מדין אחר), חוץ מן הקדשים שאין למדין בהם למד מן הלמד!

ומשיבים: אין זה לימוד בקדשים, שכן מעשר שני חולין הוא נחשב. וחוזרים ושואלים: הניחא למאן דאמר [הסבר זה נוח למי שאומר] כי בתר [לאחר] למד אזלינן [הולכים אנו], שאם הנושא הנלמד הוא קודש — אינו נלמד מדין אחר שהוא עצמו נלמד, ואם הוא חולין — הריהו נלמד מדין אחר שהוא עצמו נלמד. אלא למאן דאמר [למי שאומר] כי בתר [אחר] מלמד אזלינן [אנו הולכים], שהדבר הקובע בכלל זה, הוא הדבר המלמד (ובענייננו, בשר הבכור הנלמד מדם הבכור), מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: דין בשר הבכור ודין דם הבכור חדא מילתא היא [דבר אחד הוא], ואין לומר שהבשר למד מן הדם וממילא אין כאן למד מן הלמד.

א שנינו בברייתא שר' יוסי מסר שלשה דברים משום שלשה זקנים. ומביאים את הדבר השני, שר' עקיבא אומר: יכול מותר שיעלה אדם בכור מחוצה לארץ לארץ בזמן שבית המקדש קיים, ויקריבנו? — תלמוד לומר: "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך" (דברים יד, כג) — ללמדנו: רק ממקום שאתה מעלה לירושלים את מעשר דגן לאכילה, כלומר, מארץ ישראל — אתה מעלה למקדש את הבכור להקרבה ולאכילה.

ואילו ממקום שאי (שאין) אתה מעלה מעשר דגן (חוצה לארץ) — אי (אין) אתה מעלה בכור. ולפיכך האמור במשנתנו שאם בדיעבד העלו בכורות מחוצה לארץ (אף שאסור מלכתחילה לעשות כן), הרי אלו קרבים, הוא כשיטת ר' ישמעאל, הסבור שאף שאין ראוי להביא לכתחילה מחוץ לארץ בכור להקרבה בארץ, אם הביא מחוץ לארץ בכור שאינו בעל מום — הריהו קרב. ומה ששנינו כי בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל, ולא קיבלו אותם ממנו להקרבה — משנה זו הריהי כשיטת ר' עקיבא.

ב ושבים לבאר את הדבר השלישי באותה ברייתא, ובענין אכילת מעשר שני. בן עזאי אומר: יכול מותר הדבר שיהא אדם מעלה את מעשר שני שלו מביתו בארץ ישראל לירושלים, ויאכלנו לאו דווקא בין חומות ירושלים ("לפנים מן החומה") אלא בכל התחום הרואה את ירושלים? ומסביר בן עזאי את בעייתו זו: אכן דין (דבר הנלמד) הוא מהשוואת מעשר שני לקרבן בכור, ובאופן זה: קרבן בכור טעון (חייב) בהבאת מקום (העלאה לירושלים), ואף מעשר שני טעון הבאת מקום. ומעתה יש לומר: מה הבכור — אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר שני — אינו נאכל אלא לפנים מן החומה.

אולם אפשר לפרוך: מה לבכור — שכן יש בו צד חומרה, שהוא טעון מתן דמים ואימורין (חלקי הקרבן הקרבים) לגבי מזבח, והאם תאמר במעשר שני — שלא מחוייב באלו?! לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב): "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך" — מקיש הכתוב דין המעשר לדין הבכור, ללמדנו: מה בכור — אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר — אינו נאכל אלא לפנים מן החומה.

ודנים: מאי קשיא ליה דקאמר [מה היה קשה לו, לבן עזאי, שהוא אמר] יכול שיעלה את מעשר שני ויאכלנו בכל הרואה, מדוע נדרש בן עזאי כלל לשאלה זו? ומסבירים: שכן אמרת (יכול היית לומר) שמותרת אכילת מעשר שני בירושלים בכל הרואה, וטעם הדבר, הואיל ותנן [ושנינו במשנה] אין בין הדינים שנהגו בהיות המשכן בשילה לבין הדינים הנוהגים בהיות בית המקדש בירושלים, אלא שבהיות המשכן בשילה היו אוכלין קדשים קלים וכן מעשר שני בכל הרואה, ואילו בהיות המקדש בירושלים אין אלו נאכלים אלא לפנים מן החומה,

וכן הקרבנות שהם בכלל קדשי קדשים אינם נאכלים, הן בשילה והן בירושלים, אלא לפנים מן הקלעים (בשילה — בין יריעות חצר המשכן, ובירושלים — בין חומות העזרה). ומעתה היה מקום לומר כי מאחר וכאמור, אין במעשר שני חומרה מיוחדת כמו בבכור (שהוא טעון מתן דמים ואימורים), ואם כן מהו דתימא [שתאמר] שאף בירושלים ליתי [יביאו] מעשר שני בכל הרואה, לכן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב שאין הדין כן, וכפי ששנינו במשנה.

ג באותה ברייתא הביא ר' יוסי מסורת נוספת של חכמים, בענין הבכור. במשנה בבכורות (כו,ב) נאמר שהבכור נאכל בתוך שנתו, כנאמר בו: "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה" (דברים טו, כ). אחרים אומרים: יכול אדם לומר שיהא דינו של הבכור שעברה שנתו כשאר פסולי המוקדשין (קרבנות שנפסלו), ויפסל בכך?

לכך תלמוד לומר (הכתוב אומר) "ואכלת לפני ה' אלהיך... מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך", הרי שהכתוב מקיש בכור למעשר, ומכאן נלמד: מה מעשר — אינו נפסל משנה לחבירתה, אף בכור — אינו נפסל משנה לחבירתה.

ושואלים: ולרבנן [ולחכמים, האחרים שבמסורותיו של ר' יוסי, ר' ישמעאל, ר' עקיבא ובן עזאי], דמפקי להו לטעמא אחרינא [שמוציאים הם, שלמדים מכתוב זה בדרך היקש לטעם, לדין אחר], אם כן הלכה זו שאין הבכור נפסל משנה לחבירתה מנא להו [מנין להם]? ומשיבים: נפקא להו [יוצאת, נלמד להם] הלכה זו מהכתוב "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה" (דברים ט, ב) — והרי לשון הכתוב "שנה בשנה", יש בה הוראת שתי שנים, ובכך לימד בין השאר על הבכור שאינו נפסל משנה לחברתה. וחוזרים ושואלים לצד ההפוך:

לשיטתם של אחרים הלמדים מהיקש הכתוב בכור למעשר, אם כן בכתוב זה "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה" (דברים ט, ב) מאי דרשי ביה [מה הם דורשים בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [נצרך להם כתוב זה, להלכה אחרת בבכור, וכמו ששנינו בברייתא] בענין זמן אכילתו של הבכור: שכך נלמד מהכתוב בו "שנה בשנה" — שיש אופן שייאכל בשרו על פני שנתיים: ביום אחד (שהוא היום האחרון) משנה זו, וביום אחד (שהוא היום הראשון) משנה אחרת, ומכאן לימד הכתוב על הבכור שהוא נאכל לשני ימים ולילה אחד.

ושואלים לצד האחר: ורבנן [וחכמים, ר' ישמעאל ור' עקיבא ובן עזאי], דין זה שהבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד מנא להו [מנין להם]? ומשיבים: אמר קרא [המקרא] בדין הבכור "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין יהיה לך" (במדבר יח, יח), ומכפל הלשון "יהיה לך" למדנו שמשך אכילת הבכור יש בו יום נוסף (על פני אכילת תודה, הנאכלת ליום ולילה בלבד), והריהו נאכל לשני ימים ולילה.

א משנה הולד הנולד לקרבן חטאת, וכן הבהמה שהיא תמורת חטאת, וכן קרבן החטאת שמתו בעליה קודם שקרב קרבנם — דינם של כל אלה שימותו, על ידי שכונסים אותם במקום סגור, ומונעים מהם מזון. ואילו החטאת שעיברה שנתה (שעברה שנה משנולדה) שהיא פסולה, שכן אין החטאת באה אלא בתוך שנתה, וכן החטאת שאבדה ונמצאת לאחר מכן כשהיא בעלת מום, אם משכפרו (התכפרו) הבעלים בהקרבת בהמה אחרת תחת זו לאחר שאבדה — תמות, וכן דינה שאינה עושה תמורה, כלומר, שאם המירו עליה בהמת חולין — אין זו תמורה.