הרי זה חמר גמל, כלומר, נמשך לשני צדדים מנוגדים ואין בידו מאומה, כי אין בידינו הלכה קבועה אם קדושה אחת היא ואם שתיים, ומספק מחמירים אנו עליו גם כאילו קנה עירובו, וגם כאילו לא קנה עירוב כלל.

רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומרים: עירב ברגליו בראשון — אין מערב ברגליו בשני אלא חל העירוב גם לצורך יום המחרת, וכן אם נאכל עירובו ביום הראשון — יוצא עליו בשני, ששני הימים קדושה אחת הם, ומלכתחילה נקנה לשני הימים.

אמר רב: הלכה כארבעה זקנים הללו, ואליבא [ועל פי שיטת] ר' אליעזר שאמר: שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה שתי קדושות הן. ואלו הן ארבעה זקנים אלה: רבן שמעון בן גמליאל, ור' ישמעאל בן ר' יוחנן בן ברוקה, ור' אלעזר בן ר' שמעון, ור' יוסי בר יהודה סתימתאה (שדבריו מופיעים הרבה לא בשמו אלא כסתם משנה). ואיכא דאמרי: חד מינייהו [ויש שאומרים: אחד מהם מארבעה זקנים] הוא ר' אלעזר, ומפיק [ומוציא] מן הרשימה את ר' יוסי בר יהודה סתימתאה [שסתמו דבריו]

ומקשים: והא [והרי] רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בר [בן] ר' יוחנן בן ברוקה איפכא [ההיפך] שמעינן להו [שמענו אותם אומרים] בברייתא, ולדעתם קדושה אחת היא! ומשיבים: איפוך [הפוך] את השיטות.

ומקשים: אי הכי, היינו [אם כך, דבריהם הרי זה כדברי] רבי ובמה נחלקו? ומתרצים: אימא [אמור, תקן] שלא הובאו הדברים כדרך מחלוקת אלא יש לגרוס: וכן אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו' שאף הוא סבור כן.

ושואלים: וליחשוב נמי [ושיחשיב בין הזקנים הללו גם את] רבי שאף לדעתו שתי קדושות הן! ומשיבים: רבי תני לה [שנה הלכה זו] והוא עצמו לא סבר לה [כמותה] שמסר דברי הלכה שקיבל מרבותיו ולא דעת עצמו.

ומקשים: אם כן אפשר לומר רבנן נמי תנו לה ולא סברי לה [חכמים רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל גם כן שנו אותה ולא סברו אותה] ומה מוכיח לנו שזו שיטת עצמם? ומשיבים: רב גמרא גמיר לה [במסורת למד אותה] שארבעה זקנים אלה החזיקו בשיטה זו, ולא על לשון המשניות נסמך.

א מסופר כי נח נפשיה [כאשר נפטר] רב הונא, תלמידו המובהק של רב, עייל [נכנס] רב חסדא לבית המדרש למירמא [להקשות] מדברי רב על דברי רב: מי [האם] אמר רב: הלכה כארבעה זקנים, ואליבא [ולשיטת] ר' אליעזר שאמר שתי קדושות הן?

והא איתמר [והרי נאמר]: שנחלקו האמוראים בדין שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, רב אמר: ביצה שנולדה בזה — אסורה בזה כשם שביצה שנולדה ביום טוב אסורה בו ביום, ומשמע שסבור הוא שקדושה אחת הן. ומצד שני אומר הוא שהלכה כשיטה האומרת ששתי קדושות הן!

אמר רבה: שיש לחלק בין הדינים: התם [שם] בענין ביצה — אין האיסור משום שקדושה אחת היא אלא משום איסור הכנה מיום טוב לשבת.

דתניא [שהרי שנינו בברייתא] על הפסוק: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" (שמות טז, ה) שמשמעו: יום חול מכין לצרכי שבת, וכן חול מכין ליום טוב, ויש לדייק מלשון הכתוב כי רק ביום הששי, שהוא יום חול — עושים כן. ואולם אין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב. ולכן ביצה שנולדה ביום טוב אסורה בשבת משום הכנה מקדושה אחת לקדושה שניה.

אמר ליה [לו] אביי: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: כיצד הוא עושה בעירוב של שני ימים — מוליכו בראשון, ומחשיך עליו, ונוטלו ובא לו וחוזר למקומו. בשני מחשיך עליו, ואוכלו ובא לו. ואולם הא קא [הריהו] מכין מיום טוב לשבת, והרי לדברי רבה אסור הדבר משום הכנה!

אמר ליה [לו] רבה: מי סברת [האם סבור אתה] סוף היום קונה עירוב? לא, העירוב שהניח בין השמשות אינו נקנה (נקבע חוקית) ברגע האחרון של היום בערב השבת שיהא בכך משום הכנה אלא תחילת היום, בכניסת השבת, קונה עירוב, שלא עשה דבר ביום טוב ושבת מכינה לעצמה.

והקשה אביי: אלא מעתה שכך אתה אומר — יערבו בלגין שמילאהו אדם מתוך חבית של טבל ואמר עליו שיחשב לתרומת מעשר רק משחשיכה, ואם תאמר שתחילת היום קונה עירוב, אם כן מדוע נקבעה הלכה שאין לערב בלגין כעין זה?

ודוחים: שם, בלגין אין העירוב נקנה מפני טעם אחר, כי בעינן [צריכים אנו] סעודה הראויה מבעוד יום, וליכא [ואין], שהרי לפני חשיכה אין תוכנו של הלגין ראוי לשתיה, לפי שעדיין הוא טבל.

ועוד הקשה: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: יום טוב הסמוך לשבת, בין מלפניה בין מלאחריה — מערב אדם שני עירובין. הא בעינן [הרי צריכים אנו] סעודה הראויה מבעוד יום, וליכא [ואין], שהרי כיון שעירב במקום אחד הרי קנה שביתה באותו מקום ואין לו אלא אלפיים אמה משם, ואינו יכול לגשת ולאכול את העירוב המצוי אלפיים אמה מן הקצה האחר של העיר.

ודוחים: מי סברת דמנח ליה [האם סבור אתה שיהא מניח אותו, את העירוב ] במקום הרחוק ביותר שיכול להניחו בסוף אלפים אמה לכאן, ובסוף אלפים אמה לכאן? ואז אינו יכול להגיע מקצה זה לקצה זה? לא, אלא דמנח ליה [שמניח אותו] בסוף אלף אמה לכאן, ובסוף אלף אמה לכאן, שגם כאשר קונה שביתתו בצד אחד על ידי עירוב עדיין מותר לו ללכת למקום שהניח בו את העירוב האחר של יום המחרת.

ועוד הקשה אביי: אלא הא [זו] שאמר רב יהודה: עירב ברגליו ביום ראשון — מערב ברגליו יום שני, עירב בפת ביום ראשון — מערב בפת ביום שני, הא קא [הרי הוא] מכין מיום טוב לשבת!

אמר ליה [לו]: מי סברת דאזיל ואמר מידי [האם סבור אתה שהוא הולך ואומר דבר] ועושה על ידי כך פעולה כלשהי של הכנה? לא כך — דאזיל ושתיק, ויתיב [שהוא הולך ושותק, ויושב] וממילא נקנה לו מקום שביתה מבלי לומר או לעשות דבר.

והקשה לו: אם כן כמאן [כשיטת מי] הלכה זו? לגבי קניית מקום, כשיטת ר' יוחנן בן נורי שאמר: אדם ישן קונה שביתה במקומו. ואף על פי שאינו אלא כחפצי הפקר מכל מקום חפצי הפקר קונין שביתה בעצמם ויש להם תחום לעצמם, ואין צורך שיקנה להם אדם שביתה במקום ידוע.

ענה לו: אפילו תימא רבנן [תאמר שדברי כשיטת חכמים] עד כאן לא שמענו פליגי רבנן עליה [שנחלקו חכמים עליו] על ר' יוחנן בן נורי אלא בישן, דלא מצי אמר [שאינו יכול לומר] דבר, שהרי ישן הוא. ומשום כך אינו יכול לקנות שביתה באופן אחר. אבל בניעור, דאי בעי למימר מצי אמר [שאם היה רוצה לומר היה יכול לומר] לכן אף על גב [אף על פי] שלא אמר שהוא קונה שביתה, כמאן דאמר דמי [כמי שאומר נחשב].

אמר ליה [לו] רבה בר רב חנין לאביי: אי הוה שמיע ליה למר הא דתניא [אם היה נודע לו לרבינו רבה, זו ששנינו בברייתא]: לא יהלך אדם לסוף שדהו לידע מה היא צריכה לעיבוד ולתיקון לאחר השבת, וכן כיוצא בו: