א תני [שנה] ר' חייא מדרש חכמים, שיש בו לסיועי [לסייע] לשיטת ר' יהושע בן לוי, שהכל סבורים, שאין ולדות ולדות השלמים קרבים, שכך נדרש המקרא בפרשת השלמים: "אם כשב הוא מקריב את קרבנו והקריב אותו..." (ויקרא ג, ז), ויש בכתוב זה שני מיעוטים: "כשב" משמעו ולד, ולא ולד הולד, ולכן דווקא ולד ראשון (ולד השלמים עצמם) — קרב, ואילו ולד שני (ולד הולד) — אינו קרב.

ועוד, מאחר ובפסוק זה עוסקים בענין השלמים, מכאן שדווקא הוא (ולד השלמים) — קרב, ואין ולד כל הקדשים קרב. הרי שאף מי שסבור שולדות השלמים קרבים (חכמים), מסכים שאין ולדות הולדות קרבים.

ומבררים את המיעוט השני ששנינו במדרש חכמים זה, שדווקא הוא קרב ואין ולד כל הקדשים קרב: בולד דמאי [של מה, של איזה קדשים] מדובר? אי [אם] בולד של עולה ואשם — אין זה יכול להיות, שהרי קרבנות אלה זכרים הם, ולא יתכן שבני ולד הם. אי [אם] מדובר בולד של חטאת — הילכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני למודה היא] שלמיתה היא אזלא [הולכת], ולא להקרבה!

אמר רבינא: יש לתרץ כי בא הכתוב לאיתויי [להביא] במיעוט שאין ולדות שאר הקדשים קרבים, את ולד הבהמה המעושרת (קרבן מעשר בהמה) שלאחר שנתקדשה ילדה, ובא הכתוב ללמד שהולד אינו קרב. ושואלים: דין זה של ולד המעושרת שאינו קרב, למה לי קרא [פסוק], והרי מגזירה שווה "עברה" האמור במעשר בהמה ("וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'", ויקרא כז, לב), "עברה" מתוך האמור בבכור ("והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'", שמות יג, יב) שולדו אינו קרב, קא גמר לה [הוא נלמד לו]!

ומשיבים: אצטריך [נצרך] לימוד זה, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי מאחר וכלל בדרכי הלימוד הוא, שאין דנין (למדים בהיקש) את דינו של מי שאפשר שתהיה בו מציאות מסויימת (כגון ולד הנולד לבהמת מעשר) מזה שאי אפשר שתהיה בו אותה מציאות (כגון בכור, שאין בו לידה, שהרי אין בכור אלא זכר), ואין אם כן ללמוד אחד מהשני, משום כך קא משמע לן [הוא הכתוב משמיע לנו] מיעוט זה בדינו של ולד מעשר בהמה.

ב שנינו במשנה שהעיד ר' שמעון ור' פפייס על ולד שלמים שהוא קרב כשלמים. והוסיף ואמר ר' פפייס בעדותו שהיתה להם פרה שנאכלה כזבחי שלמים בחג הפסח ואילו ולדה נאכל כשלמים ברגל אחר ("בחג").

ושואלים: לשיטת רבא שאמר בדין הקדשים: כיון שעבר עליהם לאחר שהקדישום רגל אחד, ולא הביאום בעליהם למקדש — כל יום ויום עובר עליהם באיסור "בל תאחר" ("כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו", דברים כג, כב), אם כן כבר מעצרת (חג השבועות) בעי מיכליה [צריך לאוכלו] את ולד השלמים שקרבו בפסח, ומדוע המתינו עד חג הסוכות (המכונה כרגיל "חג")? אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא בתשובה: מדובר במקרה שנאנס, ולא יכול היה להקריבו בעצרת, וכגון שהיה ולד הקרבן חולה בעצרת.

רב אשי אמר תירוץ אחר: מאי [מה פירוש] "חג" נמי דקתני [גם כן ששנינו] במשנתנו בעדותו של ר' פפייס? — חג שבועות, ולא חג הסוכות. ושואלים: ואידך [והאחר, רבא], שלא פירש כן את דברי ר' פפייס, והוכרח לפרש את דבריו במקרה של מי שחלה, מדוע לא פירש כרב אשי? ומשיבים: כל היכי דקתני [היכן, מקום ששונה התנא] במשנה "פסח", והוא מציין גם את חג השבועות בדבריו, הריהו תני [שונה] את השם "עצרת" כשמו של חג השבועות, ולא את השם "חג".

ושואלים: אי הכי [אם כך], שלא הובא ולד השלמים בחג השבועות, אלא רק בחג הסוכות, משום שהבהמה היתה חולה (כהסברו של רבא), או שאכן הביאוהו בחג השבועות (כהסברו של רב אשי), מאי אסהדותיה [לשם מה באה העדות] של ר' פפייס? ומשיבים: לאפוקי [להוציא, לשלול] משיטת ר' אליעזר שאמר ולד שלמים לא יקרב שלמים, לכך קמסהיד [מעיד] הוא שקרב ולד השלמים, ושאף נהגו כך למעשה.

ג משנה ועוד בדין ולדות הקרבנות. הולד הנולד לבהמה שהיא קרבן תודה, וכן בהמת חולין שהיא תמורתה של בהמת קרבן תודה, וכן ולדן של אלו, ואף ולד ולדן עד סוף כל הדורות — הרי אלו דינם כתודה עצמה, לדיני ההקרבה, ובלבד (מלבד) הלכה זו: שאין אלו טעונין (חייבים בהבאת) לחם הבא עם התודה כתודה עצמה.

ד גמרא שנינו בסוף המשנה שולד ותמורת התודה אינם חייבים בהבאת לחם עם הקרבתם, ושואלים: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים]? ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על האמור בפרשת התודה "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן...." (ויקרא ז, יב), מהו אומר (מה מלמדנו הכתוב) "תודה יקריבנו"?

עניינו של זה — המפריש בהמה לקרבן תודה, ואבדה, ועמד והפריש לקרבנו בהמה אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאת הבהמה הראשונה, ועתה הרי שתיהן עומדות לפניו להקרבה. מנין שאיזו משתיהן שירצה בה להקרבה, שיקריב אותה ולחמה עמה? תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב): "תודה יקריב" — ללמד, שכל תודה שהיא, בין הראשונה בין השניה, רשאי הוא להקריבה.

ושואלים עוד: יכול תהא אף התודה השניה טעונה לחם? — לכך תלמוד לומר בלשון המסייגת "יקריבנו" — דווקא אחת באה עם לחם, ולא שתים. ועוד: מנין לרבות אף את הולדות תמורות וחליפות (שאבדה התודה הראשונה, והפריש בהמה אחרת במקומה, ולאחר מכן נמצאה הבהמה הראשונה)? — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב): "ואם על תודה" — שכולן קרבות כתודה. יכול יהו כולן טעונות לחם? — תלמוד לומר: "על זבח התודה" — רק התודה עצמה טעונה לחם, ולא ולדה ותמורתה וחליפתה טעונה לחם.

ה משנה בהמת חולין (זכר) שהיא תמורת בהמת עולה, וכן ולד בהמת התמורה (אם המיר בהמת חולין נקבה בבהמת עולה וילדה זו זכר), ואף ולד ולד ולדה של תמורת העולה, עד סוף כל דורות העולם — הרי אלו דינם כעולה עצמה, וטעונין (חייבים) בכל דיני הקרבת העולה: הפשט העור וניתוח הבשר וכליל לאשים (שריפת כולה על אש המזבח). המפריש בהמה ממין נקבה לקרבן עולה (וקרבן עולה בא רק מן הזכרים), ואם ילדה אותה בהמה זכר — הרי דינו של זה, אף שהוא זכר (וזכר עולה לקרבן עולה), שירעה עד שיסתאב (יפול בו מום), וימכר, ויביא בדמיו עולה. ר' אליעזר אומר: הוא (הולד) עצמו יקרב עולה.

ו גמרא שנינו בתחילת המשנה כי ולד תמורת עולה הריהו קרב כעולה, ואילו בסופה נחלקו חכמים ור' אליעזר בדינו של ולד בהמה נקיבה שהוקדשה לעולה, ושואלים: מאי שנא רישא דלא פליגי [מה שונה תחילת המשנה, שלא נחלקו בה חכמים ור' אליעזר], והכל מודים שקרב, ומאי שנא סיפא דפליגי [ובמה שונה סוף המשנה, שנחלקו בה]?

אמר רבה בר בר חנה: אף במקרה המתואר בתחילת המשנה, במחלוקת היא שנויה בין חכמים לר' אליעזר, והדעה המובאת במשנתנו שיטת ר' אליעזר היא. ורבא אמר: אפילו תימא רבנן [תאמר כי כשיטת חכמים היא תחילת משנתנו], ואולם יש לומר כי עד כאן לא שמענו כי פליגי עליה [נחלקו עליו] על ר' אליעזר אלא דווקא גבי [אצל, בענין] המפריש נקבה לעולה שלדעתם אין הולד קרב, משום דאימיה [שאמו] עצמה לא קריבה. אבל במקרה של ולד תמורה — כיון דאימיה נמי [שאמו, (כלומר, מקור קדושת אמו, העולה המקורית שאותה המירו על אמו שהיתה זכר) גם כן] קריבה, אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שהולד עצמו יקרב.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' אליעזר שיקרב עולה הוא עצמו? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] מן האמור במשנה להלן כ,ב, ששנינו: בהמת חולין (בין זכר ובין נקיבה) שהיא תמורת קרבן אשם, וכן ולד בהמה (נקיבה) תמורה של קרבן אשם, וכן ולדן וולד ולדן עד סוף כל דורות העולם — דינם שירעו עד שיסתאבו, וימכר, ויפלו (וימסרו) דמיו לצורך עולות נדבה של הציבור.

ר' אלעזר אומר: ימותו. ר' אליעזר אומר: אין דמיהם הולכים לצורך נדבת הציבור, אלא הבעלים עצמו של בהמת התמורה יביא בדמיהן עולה. ומתוך דיוק דברי ר' אליעזר נלמד: בדמים המתקבלים ממכירתו של ולד התמורה — אין [כן] יביא קרבן עולה, אבל הוא ולד התמורה עצמו — לא קרב כעולה!

אמר רב חסדא: ר' אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם], שכך אמר: לדידי [לי כשעלצמי] — סבירא לי [אני סבור] שאפילו הולד עצמו נמי [גם כן] קרבה עולה. ואולם לדידכו דאמריתו [לכם, לשיטתכם, שאומרים אתם] שהיא רועה ולכשיפול בה מום תימכר ויביא בדמיה עולה — אודו [הודו] לי מיהת [לפחות] שמותרות (מותר הכסף שנשאר לאחר שקנו באשם עולה) לנדבת יחיד אזלי [הולכים], ולא לנדבת ציבור. ואמרי ליה [ואמרו לו] חכמים בתשובה: מותרות לנדבת ציבור אזלי [הולכים].

רבא אמר הסבר אחר: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' אליעזר שהוא הולד עצמו יקרב עולה — אלא דווקא במפריש נקבה לעולה, וילדה, וטעם הדבר: דאיכא [שכן יש] שם עולה על אמו,