ודבר שאינו בא בשותפות.

א ועוד באותו ענין. רבי אומר: למה יצאת (יצא) מעשר בהמה מכלל כל הקדשים שחזר הכתוב ואמר בה את דין התמורה, מעתה, לאחר שכבר נאמרה פרשת התמורה בכלל הקדשים? — לידון (ללמדנו דין) מיוחד במעשר הבהמה, שהוא "תמורת שמו" (כלומר, אם בשעת יציאת הצאן מן הדיר להתעשר, טעה המונה וקרא לעשירי "תשיעי" ולאחד עשר "עשירי" — שניהם קדושים. זה שיצא עשירי קדוש בקדושת מעשר בהמה, לפי שיצא עשירי, וזה שיצא אחד עשר קדוש בקדושת שלמים, לפי שקרא לו "עשירי"). ומתוך שנלמד בו דין מיוחד של "תמורת שמו", יש צורך ללמוד שחל בו גם הדין הכללי של "תמורת גופו" היא התמורה האמורה בכל הקרבנות (ונקראת "תמורת גופו" להבדיל מ"תמורת שמו").

ובענין זה של תמורת שמו ותמורת גופו, הנוהגות שתיהן במעשר בהמה, יש לומר לך (להשמיעך) כמה וכמה הלכות במעשר בהמה שבהן נבדל דין תמורת שמו מדין תמורת גופו. ואלו הן: זו הבהמה שהינה תמורת שמו של מעשר בהמה — הריהי קריבה על המזבח (כשלמים), ואילו זו שהיא תמורת גופו — אינה קריבה על המזבח כלל (ושלא כשאר בהמות חולין שהומרו בבהמות הקדש, שחלה עליהן קדושת זו שהמירו בה, והריהן קרבות כמותה). ועוד הבדל, שתמורת שמו של מעשר בהמה — נגאלת, נפדית, לכשיפול בה מום, כדין קרבן השלמים, שדמיה להקדש והיא יוצאת לחולין, ואילו לתמורת גופו — אינה נגאלת כאמור במעשר בהמה: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל" (ויקרא כז, לג).

והבדל נוסף, שקדושת תמורת גופו במעשר בהמה — חלה הן על דבר הראוי להקרבה על גבי המזבח, והן על דבר שאינו ראוי להקרבה, וכגון בעל מום (שהרי קדושת מעשר בהמה חלה אף על בהמת בעלת מום), ואילו תמורת שמו — אינה חלה אלא על דבר הראוי להקרבה בלבד. שאילו היתה זו הבהמה שנקראה בטעות "עשירי" בעלת מום — אין היא קדושה בכך, כשאר קדשים שאינם מתקדשים בהיותם בעלי מומים. ונפנים עתה לדון בדברי רבי אלו.

אמרי [אומרים] בתמיהה על כך: וכי משום דרבי רחמנא דאית ביה [שריבה הכתוב את מעשר בהמה שיש בו] דין מיוחד זה של תמורת שמו, לכן איגרועי איגרע [נגרע, הוקל דינו] של מעשר בהמה, שלא ינהג בו דין התמורה הרגיל, כבשאר הקדשים, שלכך נצרך הכתוב לשוב ולהשמיענו שנוהג בו דין התמורה? ומשיבים: אין [כן], משום דאמרינן [שאומרים אנו] ככלל: מאי דרבי [מה שריבה] הכתוב — רבי [ריבה], ומאי [ומה] שלא רבי [ריבה] הכתוב — לא רבי [ריבה], והיה מקום לומר שבדין מעשר בהמה, ינהג רק דין תמורת שמו, ולא דין תמורת גופו. ולכך נצרכים אנו ללימוד מיוחד, שאף תמורת גופו נוהג בו.

ושואלים: והא מהיכא תיתי [ודבר זה מהיכן תבוא, תעלה על הדעת להיאמר]? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: משום דהוה [שדין מעשר בהמה הינו] בכלל ההגדרה של דבר הבא לידון בדבר החדש (שכן מיוחד הוא בדין "תמורת שמו") — וכלל הוא שכל דבר הבא לידון בדבר החדש, אין לך בו אלא חידושו בלבד, ואין מוסיפים בו חידושים אחרים. לכך הוצרכה התורה לכתוב מיוחד להשמיענו שנוהג אף במעשר בהמה דין "תמורת גופו" הרגיל בשאר הקדשים.

ב ושבים לדון בשיטת ר' שמעון. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: לשיטת ר' שמעון דאמר [האומר] כי דין התמורה נוהג בדבר הבא בחובה, האם נסיק מכאן שרק עולת חובה — היא דעבדה [שעושה] תמורה, הא [הרי] שעולת נדבה — לא עושה תמורה? אמר ליה [לו] בתשובה: עולת נדבה נמי [גם כן] עושה תמורה, שכיון שקבלה עליה [עליו] להביא עולת נדבה, נחשב הדבר כחובה עליו, ועבדה [עושה] תמורה.

ולא נצרכה הלכה זו של ר' שמעון אלא לדין תמורה בעולה הבאה מן המותרות, כגון מי שהפריש סכום כסף מסויים לצורך קרבן חטאת או אשם, ולאחר שקנה בהמה לקרבנו נותר מן המעות, שהדין הוא שמביא קרבן עולה. ובקרבן זה, אין נוהג דין תמורה. ומקשים על הסבר זה ממה ששנינו, שנחלקו חכמים (לקמן כ,ב) באופן השימוש במותר מעות אלו. שיש הסבורים שקונים בהן עולת ציבור, ויש הסבורים שמביאים בהן הבעלים עולה (לשם נדבה).

ומעתה יש לשאול: מאי קסבר [מה הוא, ר' שמעון, סבור] אי קסבר לה כמאן דאמר [אם הוא סבור כמי שאומר] מותרות לנדבת צבור אזלי [הולכים] — אין הכתוב צריך להשמיענו שאין תמורה בעולה הבאה מן המותרות, שהרי פשיטא [פשוט הדבר] שהיא לא עבדה [עושה] תמורה, הא [שהרי] שנינו במפורש שאין תמורה בקרבן הצבור!

אלא יש לומר כי ר' שמעון סבירא ליה כמאן דאמר [סבור הוא כמי שאומר] מותרות לנדבת יחיד של הבעלים אזלי [הולכים]. ואולם אף זה קשה, שהרי מאן שמעת ליה האי סברא [מי הוא ששמעת אותו שהוא סובר סברה זו] — ר' אליעזר, והוא הא שמעינן ליה בהדיא דעבדה [הרי שמענו אותו במפורש שלדעתו עולה הבאה מן המותרות עושה] תמורה! דתניא [שכן שנויה ברייתא], עולה הבאה מן המותרות — עושה תמורה, אלו דברי ר' אליעזר!

ומשיבים: ר' שמעון סבר לה כותיה בחדא [סבור הוא כמותו, כר' אליעזר, בדבר אחד], בדמי המותרות, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו בדבר אחד]. שכן ר' אליעזר סבר [סבור] שעולה הבאה מן המותרות — עושה תמורה, ואילו איהו סבר [הוא, ר' שמעון, סבור] שאין עושה תמורה.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שאלה זו דבעיא [ששאל] ר' אבין, ונידונה בהרחבה למעלה (דף ט, א—ב) בבירור הסברו של ר' יוחנן בשיטת ר' שמעון, שקרבן שהמירו עליו פעם אחת, שוב אין חוזרים וממירים עליו. ושאלתו היתה במי שהפריש בהמה אחת לקרבן אשם להתכפר בו, ולאחר מכן המיר בו בהמת חולין, וחלה קדושה על בהמה זו. ואחר כך נפל מום בראשון וחיללו על בהמה אחרת ואבד הקרבן השני, והפריש קרבן אחר, שלישי, לאשם, ונתכפר באשם האחר, ולאחר מכן נמצא הקרבן השני, והרי דינו שניתק (נעתק) זה השני לעולה (והריהו איפוא בכלל "עולה הבאה מן המותרות"), מהו דינו של קרבן זה לענין שיחזור וימיר בו?

ומעתה יש לשאול: אליבא דמאן [לשיטת מי] שאל ר' אבין את שאלתו זו, אילימא אליבא [אם תאמר לשיטת] ר' שמעון — הא [הרי] אמרת שר' שמעון סבירא ליה [הריהו סבור] שעולה הבאה מן המותרות אין עושה תמורה!

ומסבירים: ר' אבין הכי קמיבעיא ליה [כך נשאלה לו]: אי משכחת [אם מוצא אתה] תנא דקאי [העומד, הסבור] כשיטת ר' שמעון שאמר שאין ממירין וחוזרין וממירין, ואותו תנא סבירא ליה [סבור הוא] מצד אחר כשיטת ר' אליעזר שאמר שעולה הבאה מן המותרות עושה תמורה, מהו הדין במקרה זה לענין שיחזור וימיר בו, בקרבן זה שניתק לעולה? ושתי בעיות הן, הבאות זו מתוך זו.

שבתחילה שאל ר' אבין במקרה זה שיש בו שני גופין וקדושה אחת, וכגון שהפריש בהמה לאשם, והמירה על בהמה אחרת, ונפל מום בראשון, וחיללו על בהמה אחרת, ואבד הקרבן השני, והקריב קרבן אחר. ולאחר מכן נמצא הקרבן השני. והשאלה מתייחסת לקרבן השני, האם ממירים עליו או לא. מאי [מה] הדין? וצדדי השאלה: האם נאמר שכיון שגוף אחר הוא — ימירו עליו. או שקדושה אחת, קדושת השני, של אשם, נאצלת מהראשון — ולא ימירו בו?

והוסיף ושאל: ואף אם תימצא לומר שאין חוזרים וממירים, כיון שקדושה אחת היא (או לא), אלא במקרה של שתי קדושות וגוף אחד, וכגון שאבד הקרבן הראשון, ונתכפר בקרבן אחר, ולאחר מכן נמצא הקרבן הראשון, וניתק לעולה. ומעתה הרי אלו שתי קדושות, בתחילה של אשם ולאחר מכן של עולה, מאי [מה] הדין, האם חוזרים וממירים בו? וצדדי השאלה: הרי זה גוף אחד — ואין חוזרים וממירים, או ששתי קדושות הן — וחוזרים וממירים. ומסכמים: אכן, לשיטת תנא זו תיבעי