ובכך הן, כל ארבעים הסאה שבמימי המקוה, טהורין (כשרים לטהר). וטעם הדבר, משום שהשאיבה (המים השאובים) מטהרת ברבייה (ברוב) של המים הכשרים לשמש כמי מקוה, ובדרך של המשכה (הזרמה) של המים השאובים אל המקוה. וזו כוונת דברי המשנה שאין המים השאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון — שמחשבים את כמות המים השאובים הנמשכים אל המקוה, שרק אם הם רוב (עשרים ואחד סאים מתוך ארבעים) בתוך כלל מי המקוה — המקוה פסול.

ותוהים: מכלל דברי ר' יוחנן שהעמיד את משנתנו כשיטת ר' אליעזר בן יעקב עולה דרבנן סברי [שחכמים סבורים] שבאופן זה, ברבייה ובהמשכה, לא כשר המקוה? אם כן יש לשאול: אלא מעתה הלכה זו דכי אתא [שכאשר בא] החכם רבין מארץ ישראל לבבל אמר אותה בשם ר' יוחנן: שאובה (מים שאובים) שהמשיכוה כולה (כל הארבעים סאה שבמימי המקוה) — הריהי טהורה, מני [כשיטת מי היא הלכה זו]? שהרי לפי העמדה זו של המשנה, היא לא כשיטת רבנן [חכמים] הסבורים שהמשכה אינה מועילה כלל למים שאובים, ולא כשיטת ר' אליעזר הסבור שהמשכה מועילה למים שאובים רק אם הם מיעוט מכלל מי המקוה!

אלא אמר רבה: כוונת דברי המשנה שאין המים השאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון אינה בדרך המשכה, אלא לפי חשבון (מספר) הכלים שמהם נשפכו במישרין (שלא בדרך המשכה) המים השאובים אל המקוה. וכשיטת יוסף בן חוני היא.

דתניא [שכן שנויה ברייתא]: מקוה חסר שאין בו מים כשרים בשיעור ארבעים סאה, ונפלו לתוכו שלושה לוגים מים שאובים — פסלוהו. ונחלקו בהלכה זו, שחכמים אומרים: שלשת לוגין מים שאובין שנפלו למים שבמקוה החסר בשנים ושלשה כלים (ונמצא איפוא שבכל כלי היה לפחות לוג מים שאובים), ואפילו בארבעה וחמשה כלים (שבכל כלי היה פחות מלוג מים) — הריהם פוסלים את המקוה. ואילו יוסף בן חוני אומר: רק אם היו המים השאובים בשנים ושלשה כלים, שיש בכל כלי לפחות לוג שלם — פוסל את המקוה. אבל אם היו המים השאובים בארבעה וחמשה כלים, שלא היה בכל כלי לוג שלם של מים שאובים — אין פוסלין את המקוה. וזו כוונת דברי המשנה שהמים השאובים פוסלים לפי חשבון — לפי מספר הכלים שנשפכו מתוכם.

א ועוד שנינו במשנתנו שאין מי חטאת נעשה מי חטאת אלא בנתינת אפר הפרה האדומה על המים החיים הנמצאים כבר בכלי, ומבררים: מאן [מיהו] התנא ששנה הלכה זו שבמשנתנו? אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: משנתנו הריהי שלא כשיטת ר' שמעון.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדין עשייתם של המים מהם שותה האשה הסוטה (הנחשדת על ידי בעלה בזנות). נאמר בתורה: "ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים" (במדבר ה, יז). הרי שתחילה נותן את המים בכלי, ולאחר מכן נותן עליהם מן העפר. ואולם אם עבר והקדים את נתינת העפר לכלי, לנתינת המים — הרי זה פסול. ואילו ר' שמעון מכשיר את המים הללו.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה] לשיטתו זו של ר' שמעון? — דכתיב [שכן נאמר] בפרשת פרה אדומה: "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי" (במדבר יט, יז). ותניא [ושנויה ברייתא] הדנה בכתוב זה, ר' שמעון אומר: וכי עפר הוא? והלא אפר הוא!

אלא לא שינה הכתוב ממשמעו (מ"אפר" ל"עפר") אלא כדי לדון (ללמוד דין) הימנו (מדין מי חטאת) בדרך הלימוד של גזירה שוה למי הסוטה. וכך היא גזירה שווה זו: נאמר כאן (במי חטאת) "עפר", ונאמר להלן (במי סוטה) "עפר". מה להלן, בדין מי סוטה — דרך עשייתם היא במתן העפר על גבי המים, אף כאן, בדין מי חטאת — דרך העשייה היא במתן העפר (אפר) על גבי המים. ומה כאן, במי חטאת, אם הקדים את נתינת העפר (אפר) לנתינת המים — כשר, אף כאן במי סוטה, אם הקדים את נתינת העפר למים — כשר.

ומבררים עוד: והכא מנלן [וכאן, במי חטאת מנין לנו] שאם הקדים את נתינת האפר לנתינת המים, שהוא כשר? — שכן בפסוק זה שבמי חטאת "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי", תרי קראי כתיבי [שני מקראות, שני חלקי פסוק, נאמרו], והמילים "ונתן עליו" הכתובים באמצע הפסוק משמען לכאן ולכאן. שמה שנאמר בתחילה "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו" — אלמא [מכאן] שהאפר הוא שניתן ברישא [בתחילה] בכלי, ולאחר מכן ניתנים המים. ואולם הדר כתיב [חזר ואמר] הכתוב "ונתן עליו מים חיים אל כלי", ומכתוב זה יש ללמוד שבתחילה ניתנים בכלי המים. ומעתה יש לשאול: הא [זו] כיצד ניישבה? אלא אם רצה — נותן את העפר (אפר הפרה) למטה (בתחילה), ועליו ניתנים אחר כך המים, ואם רצה — נותן בתחילה את המים, ולאחר מכן נותן את העפר למעלה (עליהם).

ושואלים: והתנא דידן [שלנו, של משנתנו] הסבור שאם נתן תחילה את אפר הפרה ולאחר מכן את המים — הרי זה פסול, מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה לשיטתו]? ומתרצים: אמר [יכול לומר] לך בהסבר מקור שיטתו, שסיפיה דקרא [סופו של הכתוב], "מים חיים אל כלי" הוא בדוקא, לומר שרק כך יש לנהוג בסדר עשיית מי החטאת, שקודם ינתנו המים בכלי ומעליהם יתן את האפר. ואילו ראשית הכתוב "מעפר שרפת החטאת ונתן עליו" בא ללמדנו דין נוסף בעשיית מי החטאת, שלאחר שנתן את האפר על המים, יש לערבן את המים והאפר, באופן שהמים ישובו ויכסו את האפר.

ושואלים על הסבר זה: מאי חזית דאמרת סיפיה דקרא [מה ראית, העדפת לומר שסופו של הכתוב] ממנו למדים שיש לתת את המים תחילה הוא זה שבדוקא, דלמא רישא [שמא תחילתו] של הפסוק, ממנו למדים שהאפר ניתן תחילה, היא בדוקא? ומשיבים: לא מצית אמרת [אינך יכול לומר כן], שכן מה מצינו (מצאנו) בכל מקום שהדבר המכשיר הוא הניתן למעלה (על הדבר הקודם לו בנתינה), כגון עפר המשכן הניתן על המים, במי סוטה. אף כאן במי חטאת — הדבר המכשיר (האפר) צריך להינתן למעלה (לאחר שניתנו המים).

ב ועוד שנינו במשנתנו שאין בית הפרס (שדה שהיה בו קבר, ונחרש, והריהו מטמא) עושה בית הפרס אחר, שאם חזר וחרש מתוך בית הפרס לשטח אחר — אין אותו מקום נחשב כבית הפרס. ומסבירים: מתניתין [משנתנו] זו הריהי שלא כשיטת ר' אליעזר. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: בית הפרס שנחרש ממנו והלאה — הרי חרישה זו עושה אף את כל השדות הסמוכים (ראה עיונים) שייחשבו כבית הפרס. ושואלים: לשיטת

רבנן [חכמים], החולקים על ר' אליעזר, עד כמה (מהו תחום) בית הפרס? ובתשובה לכך, מסופר: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, מסר שכך אמר ריש לקיש, אמר ר' שמעון בר אבא: