ושואלים: ולשיטת רבא שבכל איסורי תורה, אם עבר עליהם אדם, לא הועילו מעשיו, מה מלמדנו האי [כתוב זה] "קודש קדשים הוא" (ויקרא כז, כח) האמור בחרמים? ומשיבים: כתוב זה בא למעוטי [למעט] קרבן בכור בהמה טהורה, שאינו בכלל איסור מכירה כחרמים וכקרבן מעשר בהמה, אף שדין זה של מעשר בהמה נלמד מחרמי הכהנים. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: בבכור נאמר "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם" (במדבר יח, יז), ומתוך שנאמר בו רק "לא תפדה" למדנו שאין הבעלים יכולים לפדותו שייעשה כחולין גמורים, ומכל מקום אם נפל בו מום נמכר הוא לכהן בין חי ובין שחוט בתורת בכור, והריהו כחולין גמורים. הרי שהבכור יכול להימכר. ואילו בקרבן מעשר בהמה נאמר "לא יגאל" (ויקרא כז, לג) — הרי זה בא לומר שאין כל דרך להוציאו מקדושתו, ולא רק שאין פודים אותו אלא אף אינו נמכר בשום אופן: לא חי ולא שחוט, ולא תם ולא בעל מום.

א ודנים עוד במחלוקת אביי ורבא והרי אפשר להביא ראיה מדין התמורה, דאמר רחמנא [שכן אמרה התורה] לאסור את מעשה התמורה, ככתוב: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב" (ויקרא כז, י), ותנא [ושנה במשנתנו]: לא (אין) הכוונה במה שפתחה המשנה "הכל ממירין" שאדם רשאי להמיר, אלא שאם עבר והמיר — הרי זו, בהמת החולין, מומר (חלה עליה קדושת קרבן), וסופג (ולוקה) הממיר את הארבעים מלקות. ונסיק מכאן: אלמא מהני [הרי איפוא שמועילים] מעשיו, והרי זו ראיה לאביי, ותיובתא [קושיה חמורה] לרבא הסבור שלא הועילו מעשיו של העובר על דין תורה!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רבא: שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם] בתמורה, שכן אמר קרא [הכתוב] במפורש בהמשך הכתוב "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש", והרי זה דין מיוחד בתמורה שיועילו מעשיו של העבריין.

ושואלים: ולאביי הסבור שבכל איסורי התורה הועילו מעשיו, מדוע נצרכה התורה להשמיענו שחלה התמורה? ומשיבים: אי לאו דאמר רחמנא [אם לא שהיתה כותבת התורה] "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", הוה אמינא [הייתי אומר] כי אכן יועילו מעשיו, ותחול התמורה, ואולם באופן זה: שתצא זו (בהמת הקרבן) מקדושתה ותכנס זו (בהמת החולין) לקדושה במקומה, לכן קמשמע לן [משמיע לנו] הכתוב ששתיהן קדושות, ואין בהמת הקודש נפקעת מקדושתה אף שבהמת החולין התקדשה.

ב ודנים עוד, והרי אפשר להביא ראיה לענין זה מדין הבכור (בכור בהמה טהורה), דאמר רחמנא [שכן אמרה התורה] שאין לפדותו, ככתוב: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם" (במדבר יח, יז), ותנן [ושנינו במשנה להלן]: כל הקדשים שנפל בהם מום יש להן פדיון (פודים אותם), וכן לתמורותיהן (אם הן בעלי מום) יש פדיון, חוץ מן הבכור ומן המעשר שאף שנפל בהם מום, אין בהם דין פדיון. ואם פדה אותם אינם פדויים. ונסיק מכאן: אלמא [הרי איפוא] שלא מהני [לא מועילים] מעשיו, והרי זו ראיה לשיטת רבא שלא הועילו מעשיו של העובר על דין תורה, ותיובתא [קושיה חמורה] על שיטת אביי הסבור שמועילים מעשיו!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך אביי בתשובה לכך: שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם] בבכור ומעשר שכן אמר קרא [הכתוב] במפורש בענין הבכור "קודש הם" — והרי הדגשה זו באה להורות: שתמיד, אף שהם בעלי מום, ונפדו, בהווייתן יהו, שאין הם יוצאים מקדושתם.

ושואלים: ולשיטת רבא הסבור שבכל דיני התורה לא הועילו מעשיו של העובר עליהם, אם כן האי [הדגשה זו] "קודש הם" למה ליה [לו], למה היא נצרכת? ומשיבים: ללמדנו שאם המיר את קרבן הבכור או את קרבן המעשר, וכדין התמורה חלה קדושתם על בהמת החולין — רק הן עצמם (הבכור והמעשר) קריבין על המזבח, ואין תמורתן קריבין כלל, שאין תמורת הבכור ותמורת המעשר כשאר תמורות, הקריבות אף הן על המזבח.

ושואלים: ולשיטת אביי שהכתוב הזה "קודש הם" מלמד שלא יועילו מעשיו של הפודה את הבכור והמעשר, האי סברא מנא ליה [סברה, הלכה זו שאין תמורתם של הבכור ושל המעשר קריבה, מנין לו]? ומשיבים: נלמד הדבר מכתוב אחר האמור בקרבן בכור "אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו אם שור אם שה לה' הוא" (ויקרא כז, כו) — לדייק: דווקא הוא לה' קריב, ואין תמורתו קריבה.

ושואלים: ולשיטת רבא שלמד שאין תמורת הבכור והמעשר קריבה מהפסוק "קודש הם", מה לומד הוא מהכתוב "לה' הוא"? ומשיבים: אין הכי נמי דמההוא קרא [אכן, אמנם כן שמאותו כתוב נלמד הדבר], אלא "קודש הם" למה לי, מה הוא מלמד? — לימד על קרבן בכור וקרבן מעשר שנתערב דמן בדמם של קרבנות אחרים מכלל כל העולין למזבח — שקריבין (שנזרקים הדמים המעורבים הללו) לגבי המזבח, כדרך שהיו נזרקים כשלעצמם. שכך לימדנו כתוב זה "קודש הם" — שהריהם תמיד בהוויתם, אף אם נתערבו באחרים.

ושואלים: ולשיטת אביי שלמד מהכתוב "קודש הם" לענין שלא יועילו מעשיו של הפודה את הבכור והמעשר, האי סברא מנא ליה [סברה, הלכה זו שדמם של הבכור והמעשר שהתערב בדם אחרים נזרק על המזבח, מנין לו]? ומשיבים: הלכה זו נלמדת מהכתוב בקרבנות יום הכיפורים, בענין הזאת הכהן הגדול על המזבח הפנימי, לאחר שהזה על הפרוכת מדם הפר לחוד ומדם השעיר לחוד, "ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב" (ויקרא טז, יח), ומשמע הדברים, לשיטתו של ר' יאשיה (שתובא להלן) שמעורבים הדמים זה בזה. ומעתה יש לשאול: והלא דם הפר מרובה מדמו של השעיר, ובכל זאת הכתוב מזכיר את דם השעיר, שנאמר "מדם הפר ומדם השעיר", הרי שלא התבטל ברובו של דם הפר מיכן (מכאן) נלמד כלל לדינם של כל הקרבנות העולין על המזבח, שנתערבו — שאין הדמים מבטלין זה את זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" — שיהו דם הפר ודם השעיר מעורבין זה בזה, אלו דברי ר' יאשיה.

ושואלים: ולשיטת רבא שלמד דין זריקת הדמים המעורבים מהכתוב "קודש הם", מדוע לא למד דין זה מהכתוב "ולקח מדם הפר ומדם השעיר"? ומשיבים: לדעת רבא אין ללמוד מכתוב זה, כי התם [שם, בהזאת דם הפר ודם השעיר] — אין הדמים הללו מעורבים זה בזה, אלא מזה הכהן הגדול מזה, מדם הפר בפני עצמו, ומזה, מדם השעיר בפני עצמו, וסבר לה [וסבור הוא] רבא כשיטת ר' יונתן החולק על ר' יאשיה, וסבור הוא שאין מערבים כלל את הדמים.

ג ודנים עוד בשאלה זו. והרי אפשר להביא ראיה מדין מעשר בהמה, דאמר רחמנא [שכן אמרה התורה] "לא יגאל" (ויקרא כז, לג) — לומר שאין כל דרך להוציאו מקדושתו, לא בפדיון ולא במכירה, ותנן [ושנינו במשנה להלן]: כל הקדשים שנפל בהם מום יש להן פדיון (פודים אותם), וכן לתמורותיהן (אם הן בעלי מום) יש דין פדיון, חוץ מן הבכור ומן המעשר שנפל בהם מום, שאין להם פדיון, ונאכלים על ידי בעליהם במומם. ונסיק מכאן: אלמא [הרי איפוא] שלא מהני [לא מועילים] מעשיו, והרי זו ראיה לשיטת רבא שלא הועילו מעשיו של העובר על איסור תורה, ותיובתא [קושיה חמורה] על שיטת אביי ומשיבים:

אמר [יכול לומר] לך אביי בתשובה לכך: שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם] במעשר דיליף [שכן נלמד] דינו של מעשר בהמה בגזירה שווה לשון "עברה" האמורה במעשר בהמה, "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כז, לב), מלשון "עברה" האמורה בבכור "והעברת כל פטר רחם לה'" (שמות יג, יב) ובבכור, כאמור לעיל, יש לימוד מיוחד לענין זה.

ד ודנים עוד. והרי אפשר להביא ראיה באותו נושא ממי שהקדימה להפרשת תרומה לפני שנתן לכהן את הביכורים, דאמר רחמנא [שאמרה התורה] "מלאתך ודמעך לא תאחר" (שמות כב, כח). ובפירוש הכתוב למדנו כי "מלאה" — אלו ביכורים, "דמעך" — זו התרומה. ואסר כתוב זה להקדים את התרומה לביכורים, כאמור "לא תאחר" את "מלאתך" ל"דמעך". ותנן [ושנינו במשנה]: המקדים את התרומה לביכורים, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה — מה שעשה עשוי. והרי זו ראיה לאביי שהועילו מעשיו של העובר על איסור תורה, וקושיה לשיטת רבא הסבור שלא הועילו מעשיו!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רבא בתשובה לכך: שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם] בתרומה וביכורים שכן אמר קרא [הכתוב] "מכל מעשרתיכם תרימו תרומה" (במדבר יח, כח), ובכלל כתוב זה איסור הקדמת מעשר ראשון לפני תרומה, וכן איסור הקדמת התרומה לביכורים, ומכל מקום השמיענו הכתוב שתרומתו תרומה אף אם הקדימה לביכורים (כנלמד למעלה ד,ב).

ושואלים: ולשיטת אביי שבכל איסורי תורה הועילו מעשיו של העובר, מדוע יש צורך בכתוב שיודיענו שחלה התרומה שהוקדמה לביכורים? ומשיבים: מיבעיא ליה [נצרך לו] כתוב זה ללימוד אחר. כמובא בדינו של מעשר ראשון שאם הקדימו הבעלים לתתו ללוי עוד בהיות התבואה בשבוליה, לפני שדשו אותה, ולפני שהפרישו ממנה תרומה גדולה לכהן — פטור מעשר זה מתרומה גדולה. שאף שצריך להפריש תחילה מן התבואה תרומה גדולה לכהן, והיה צריך ליטול תרומה גדולה גם מן התבואה שבמעשר זה, מכל מקום נפטר הלוי שקיבלה מהפרשה זו. וטעם הדבר — שנאמר: "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו), ומלשון הכתוב נסיק: מעשר מן המעשר (תרומת מעשר) בלבד הריהו מחוייב, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. ועל הלכה זו אמר רב פפא לאביי בשאלה: אלא מעתה שנלמד הדבר מן הכתוב, אם כן אפילו כאשר הקדימו הלוי לכהן ונטל מעשר ראשון כאשר כבר נקצרה התבואה ונערמה בכרי נמי ניפטר [גם כן ייפטר], ולא יצטרך הלוי להפריש תרומה גדולה!

אמר ליה [לו] אביי לרב פפא בתשובה: עליך (כנגד טענה זו) אמר קרא [הכתוב] "מכל מעשרתיכם תרימו את כל תבואת ה' (במדבר יח כט), ללמד שאת "תרומת ה'", התרומה הגדולה, צריך להרים מכל מתנה ומתנה.

ושאלו רב פפא: מה ראית לחלק בצורה זו, ולומר לרבות את הנותן מן הכרי שהלוי חייב בכל התרומות, ולהוציא את השיבלין שהוא חייב רק בתרומת מעשר? והשיבו אביי: מרבה אני את הכרי — שכן ישנו בכלל דיגון (ששוב אינו עוד "שבולת" אלא "דגן"), ובתרומה נאמר במפורש "ראשית דגנך" (דברים יח, ד), ומוציא אני את השיבלין — שאין הן בכלל דיגון, ולא חלה עליהן עדיין חובת תרומה.

ה ודנים עוד בשאלה זו. והרי אפשר להביא ראיה מדין קידושי אלמנה לכהן גדול, דרחמנא אמר [שכן אמרה התורה] "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני ה' מקדשו" (ויקרא כא, יד—טו), ותנן [ושנינו במשנה] לענין קביעת יחוסו של ולד: כל מקום שיש קדושין (שהקידושין תקפים, והאשה נחשבת נשואה על ידם) ויש עבירה בנישואין אלה — יחוס הולד הנולד מביאה זו הולך אחר (נקבע על פי) הפגום שבין בני הזוג. ומסבירה המשנה כדוגמא לדבר: "זו אלמנה לכהן גדול" — שהולד הריהו חלל ופסול לכהונה. והרי זו ראיה לשיטת אביי שמעשיו מועילים, שכן חלו הקידושין, וקשה לשיטת רבא!

ומשיבים: שאני הכא [שונה, מיוחד הדין כאן], שכן אמר קרא [הכתוב] במפורש בדין הולד הנולד מביאת כהן גדול לאלמנה "לא יחלל זרעו", לומר שהוא חלל משום שחלו הקידושין, ואינו ממזר (שהוא הנולד מקידושין שאינם חלים).

ושואלים: ולשיטת אביי שבכל איסורי תורה אם עבר אדם מעשיו מועילים, מדוע נצרך כתוב זה? ומשיבים: אם רק לומר שחלו הקידושין ולכן הוא חלל, אם כן נימא קרא [יאמר הכתוב] "לא יחל", מאי [מהו] "לא יחלל" — ללמדנו שיש שני חילולים בביאה זו: חילול אחד — לו, לולד שנולד מביאה זו. וחילול אחד, נוסף — לה, לאשה, שמתחללת אף היא בביאה זו, והריהי מעתה "זונה" האסורה אף לכהן הדיוט.

ו ודנים עוד בשאלה זו. והרי אפשר להביא ראיה ממי שהקדיש בהמות שהן בעלי מומין לקרבן הקרב על המזבח, דרחמנא אמר [שאמרה התורה]: "כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם" (ויקרא כב, כ), ובכלל איסור "לא תקריבו" אף עצם ההקדשה. ותנן [ושנינו במשנה]: המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה — מה שעשה עשוי ונתקדשו הבהמות. והרי זו איפוא ראיה לשיטת אביי שהועילו מעשיו של העובר, ותיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רבא הסבור שלא הועילו מעשיו!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רבא בתשובה: שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם] שכן אמר קרא [הכתוב] במפורש "ולנדר לא ירצה" (ויקרא כב, כג), ללמדנו כי לענין רצוי, שיעלה לרצון על המזבח — הוא דלא [שאינו] מרצה, הא מיקדש [אבל להתקדש] — קדשי [מתקדש].

ושואלים: ולשיטת אביי מה צורך להשמיענו כתוב זה? ומשיבים: אי דלא אמר רחמנא [אם שלא היתה אומרת התורה] "ולנדר לא ירצה", הוה אמינא [הייתי אומר]: אמנם המקדיש הזה הריהו כעובר על מצוה, ואולם הקרבן עצמו כשר להקרבה על אף שהוא בעל מום. לכן קמשמע לן [משמיע לנו] הכתוב שהוא פסול על אף שהתקדש.

ז ודנים עוד בשאלה זו. והרי אפשר להביא ראיה מדין המקדיש תמימין לבדק הבית, דאמר רחמנא [שכן אמרה התורה] ברשימת בעלי מומים והקדשתם: