אפטורא קאי [על הפטור ממלקות הנזכר בראשית הדברים הוא עומד, מתייחס], והכי קאמר [וכך הוא, החכם המביא את דברי ר' יוסי הגלילי, אומר]: כלל הוא כי כל לאו (לא תעשה שבתורה), שאין בו מעשה — אין לוקין עליו. משום (בשם) ר' יוסי בר' חנינא אמרו חכמים שאף המקדים תרומה לביכורים פטור ממלקות.

ודנים בדבר: ומאי שנא מימר דלקי [ומה שונה, מיוחד, הממיר שלוקה] אף שלא עשה מעשה — משום שבדיבורו עשה מעשה (שהחיל קדושה על בהמת החולין שלפניו), אם כן יש לשאול: המקדים תרומה לביכורים נמי לילקי [גם כן שילקה] אף שלא עשה מעשה — משום שבדיבורו עשה מעשה, שהחיל קדושת תרומה על התבואה שלפניו!

אמר ר' אבין בתשובה: שאני התם [שונה שם, בדין המקדים תרומה לביכורים], שפטור ממלקות, אף שנעשה מעשה על ידו — משום שלאו שניתק לעשה הוא, שאף שעבר על איסור (הקדמה בסדר ההפרשה), מכל מקום חלה עליו מצות עשה של הפרשת המעשרות, דכתיב [שכן נאמר] בפרשת המעשרות: "מכל מעשרתיכם תרימו את כל תרומת ה'" (במדבר יח, כט) (ראה גרסות), שחייב לעשר שוב, כיון שהקדים את המעשר לביכורים. וכלל הוא שכל לאו הניתק לעשה, העובר עליו אינו לוקה.

א מסופר כי יתיב [ישב] רב דימי וקאמר לה להא שמעתא [והיה אומר אותה, את ההלכה הזו], שהמקדים תרומה לביכורים פטור ממלקות משום שהוא לאו הניתק לעשה. אמר ליה [לו] אביי: וכי כלל הוא שכל לאו שניתק לעשה לא לקי [אינו לוקה] עליו?

והא [והרי] מימר שלאו שניתק לעשה הוא, שכן נאמר בו "לא יחליפנו ולא ימיר אותו... ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, י) — ולקי [ולוקה] עליו. דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר — מומר, וסופג את הארבעים.

השיב רב דימי לשאלה זו של אביי: ככלל לאו הניתק לעשה אין לוקים עליו, ואין להקשות על כך מדינו של הממיר, כי בענין התמורה הוי להו תרי לאוי וחד עשה [הריהם שני לאוים, "לא יחליפנו" "ולא ימיר אותו", ועשה אחד], וכלל הוא שלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי [לא בא עשה אחד ועוקר שני לאוים].

ושואלים על כך: והרי דינו של האונס את הבתולה שאינה מאורסה, דחד לאו וחד עשה [שלאו אחד ועשה אחד] הוא, שכן מצווה במצות עשה — "ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה" (דברים כב, כט), ובמצות לא תעשה — "לא יוכל שלחה כל ימיו" (ויקרא כז, י). והרי זה איפוא לאו הניתק לעשה, שכן אם אחר שנשאה לאשה עמד וגירשה ועבר על הלאו, הריהו מצווה לחזור ולשאתה ולקיים את העשה. ובכל זאת לא אתי חד עשה ועקר לאו [אין עשה אחד בא ועוקר, ומונע דין מלקות במי שעבר על הלאו], דתניא [שכן שנויה ברייתא]: האונס שגירש את הנאנסת אחר שנשאה לאשה כמצוות הכתוב, ועבר בכך על איסור לאו של "לא יוכל שלחה", אם ישראל הוא המותר לשאת גרושה — הריהו עומד ומחזיר (נושא אותה שוב), ואינו לוקה על האיסור שעבר עליו. ואם כהן הוא שאסור לשאת גרושה, ובכלל זה אף את גרושתו שלו — הרי זה לוקה, ואינו מחזיר. הרי שלוקים על לאו זה ואין העשה דוחה את הלאו הניתק לו!

ודוחים: וכי של כהנים קאמרת [אומר אתה] להביא ראיה?! אין להוכיח מכהנים כי טעמא אחרינא [טעם אחר] הוא בהם, שהרי מצאנו דרבי רחמנא [שריבתה התורה] בהם קדושה יתירא [יתירה], יותר מבישראל, ולכן החמירה בהם שילקו על לאו הניתק לעשה, למרות שישראל אינו לוקה על כך.

ב ודנים עוד בדין המלקות בלאו הניתק לעשה. ומציעים: הלכה זו שאין לוקים על לאו הניתק לעשה, הריהי כשיטתם של תנאי [תנאים], שיש תנאים הסבורים כן, שכן שנינו על האמור בקרבן פסח: "ולא ישאירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" (שמות יב, י) — בא הכתוב ליתן מצות עשה (שריפת הנותר) אחר איסור לא תעשה (שלא להותיר מבשר הקרבן), לומר שאם עברו והותירו מקרבן הפסח — אין לוקין עליו, אלו דברי ר' יהודה.

ר' יעקב אומר: הפטור ממלקות של המותיר מקרבן הפסח לא מן השם (מכח הגדרה זו) של לאו הניתק לעשה הוא זה, אלא משום דהוה [שהריהו] לאו שאין בו מעשה. שהרי לא עשה מעשה בהותירו מקרבן הפסח. וכלל הוא שכל לאו שאין בו מעשה — אין לוקין עליו. ונדייק: מכלל [מכאן] שר' יהודה החולק על ר' יעקב סבר [סבור] שלוקין עליו על לאו הניתק לעשה.

ושואלים: ור' יעקב הפוטר ממלקות את המותיר מקרבן הפסח משום שהוא לאו שאין בו מעשה, האי [מקרא זה] "והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו", למאי אתא [למה בא, מה מלמדנו]?

ומשיבים: מיבעי ליה לכדתנן [נצרך לו לכמו ששנינו במשנה בדין קרבן הפסח]: העצמות של קרבן הפסח שנשאר בהן מח הראוי לאכילה, והגידין והנותר מן הקרבן — ישרפו כולם ביום ששה עשר בניסן, מיד למחרת החג, אך לא בחג עצמו. ואם חל יום ששה עשר בניסן להיות ביום השבת — ישרפו ביום שבעה עשר בניסן. ואין הם נשרפים בחג ובשבת, לפי שאין מצות שריפתם של אלו דוחין לא את השבת ולא את יום טוב.

ואמר על כך החכם חזקיה, וכן תנא דבי [שנה חכם בית מדרשו] של חזקיה: מאי טעמא [מה טעם] הדבר, שאין אומרים שתבוא מצות העשה של שריפת הנותר ותדחה מצות לא תעשה של מלאכה בחג ובשבת — משום שאמר קרא [המקרא] "לא תותירו ממנו עד בוקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו", והרי חזרה זו של המילים "עד בוקר" מה מלמדת? — בא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו, שהמצוה לשרוף את הנותר מקרבן הפסח אינה בבוקר הראשון שחל עליו האיסור, הוא בוקרו של יום החג, אלא בבוקר השני, ביום ששה עשר בניסן, ומכאן שאין מצוה זו דוחה איסור מלאכה בחג, וכן בשבת.

ג אמר אביי: כל מילתא [דבר] שאמר רחמנא [הכתוב] לא תעביד [לא תעשה], אם עבר אדם ועביד [עשה] — מהני [מועיל, תקף], ונענש העובר על כך. וטעם שיטתו זו, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שאם עושה אדם איסור לא מהני [אינו מועיל. תקף], אמאי לקי [מדוע לוקה], והרי אין כל משמעות למעשיו?! רבא אמר: כל דבר שאסרתו תורה — לא מהני מידי [לא מועיל בכלל], והאי דלקי [וזה שהעובר על איסור לוקה] — משום שעבר אמימרא דרחמנא [על דבר תורה] הוא.