רבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] גם צד אחד ברבית אסור, אם אכן יש אפשרות שיבואו לידי ריבית, והכא [וכאן] שנחלקו ר' יהודה וחכמים — ברבית על מנת להחזיר איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], כלומר, במקרה שהתנו שאם יפרע הלווה את החוב — יחזיר לו המלוה את הפירות שאכל בינתיים מן השדה, מר סבר [חכם זה, התנא הראשון סבור]: למרות שיחזיר את הפירות שיאכל בינתיים — אסור לעשות כן, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה סבור]: מותר לעשות כן.

א שנינו במשנה: המוכר לחבירו בית בעיר חומה, אם מת המוכר יגאל בנו. ותוהים: פשיטא [פשוט] הדבר, שהרי הוא יורש את נחלתו! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו" (ויקרא כה, כט) אמר רחמנא [אמרה התורה], ומשמע כי האיש שמכר הוא הגואל, והאי [וזה] הבן, הרי לאו [לא] הוא מכר, על כן קמשמע לן [משמיע לנו]: הכתוב: "והיתה גאלתו" מכל מקום, בכל אופן תהיה לו גאולה, אם לא על ידי הבעלים — על ידי בנו.

עוד שנינו במשנה: מת הלוקח — יגאל המוכר מיד בנו וכו'. ותוהים: פשיטא [פשוט] הדבר! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: "וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקנה אתו" (שם ל) אמר רחמנא [אמרה התורה], והא [וזה] הבן הרי לא הוא קנה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב: "והיתה גאלתו" מכל מקום, גם מיד הבן.

ב שנינו במשנה: אין מונין לו שנה אלא משעה שמכר, שנאמר: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה" (ויקרא כה, ל). ומביאים, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כשהכתוב אומר: "עד מלאת לו שנה", אם הקונה מכרה לאדם אחר, איני יודע אם מונים שנה מזמן שמכרו הבעלים לראשון, או אם שנה מזמן שמכרו הקונה הראשון לקונה השני, כשהוא אומר: "עד מלאת לו שנה תמימה" — הוי אומר שנה מזמן שמכרו הבעלים לראשון.

ויש לשאול: אם לא גאלו הבעלים את הבית בתוך שנה למכירה הראשונה, למי חלוט הבית? ר' אלעזר אומר: לקונה הראשון חלוט, ר' יוחנן אמר: לשני חלוט. ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' אלעזר מובן מדוע הבית חלוט לראשון — דלדידיה קא מנינן [שהרי לקנין שלו אנו מונים שנה], לפיכך ראוי שייחלט לו הבית. אלא לר' יוחנן מאי טעמא [מה טעם] חלוט לשני כבר באותה שעה? אמר ר' אבא בר ממל: שהרי מה מכר לו הקונה הראשון לקונה השני — כל זכות שתבא (שבאה) לידו, ובכללה הזכות שהבית ייחלט בידו כעבור שנה מזמן שהוא קנה אותו.

ג אמר ר' אבא בר ממל: מכר שני בתי ערי חומה, אחד מכר בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני; זה שמכר לו באחד באדר השני, כיון שהגיע יום אחד באדר של שנה הבאה — עלתה לו שנה ונחלט לו הבית, וזה שמכר לו בחמשה עשר של אדר הראשון — לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא, ולימא ליה [ושיאמר לו] הראשון לשני: כיצד ייתכן הדבר? והלוא אנא קדים שחין נורא מקמא דידך [אני הקדמתי והדלקתי אש לפניך], כלומר, קניתי את הבית שבידי לפניך! ומשיבים: משום דאמר ליה [שאומר לו השני]: את נחית לעיבורא [אתה ירדת לבית בחודש העיבור], והרי שנינו במשנתנו שנותנים למוכר גם את חודש העיבור.

וכיוצא בזה אמר ר' אבא בר ממל: נולדו לו שני טלאים, אחד נולד בחמשה עשר של אדר הראשון ואחד באחד באדר השני, זה שנולד באדר השני, כיון שהגיע יום אחד באדר השני של שנה הבאה — עלתה לו שנה, ואם היה בכור צריך להקריבו לכתחילה עד אז, זה שנולד לו בחמשה עשר באדר הראשון — לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא, ולימא ליה [ושיאמר לו] הטלה שנולד ראשון: אנא קדים אכיל ירוקא מקמא דידך [אני קדמתי להיוולד ואכלתי ירק לפניך]! ומשיבים: משום דאמר ליה [שאומר לו] השני: את נחיתת לעיבורא [אתה ירדת לחודש העיבור] שהוא מתווסף לחשבון השנה, אנא לא נחיתנא לעיבורא [אני לא ירדתי לחודש העיבור].

ושואלים: הא תו [הלכה זו בענין טלאים עוד] למה לי לאומרה? והרי היינו הך [הרי זה אותו דבר]! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] בבתי ערי חומה הדין כן, משום דכתיב [שנאמר] בתורה "תמימה" (ויקרא כה, ל) כפי שלמדנו במשנה, אבל הכא [כאן] בטלאים דלא כתיב [שלא נאמר] "תמימה" — לא שייך דין זה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ש"שנה" "שנה" מהדדי גמרי [זה מזה הם למדים] בגזירה שווה, שנאמר בבית עיר חומה: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה" (ויקרא כה, ל), ונאמר בטלאים: "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם" (שמות יב, ה).

ד שנינו במשנה: כשהוא אומר "תמימה" — להביא את חודש העיבור, רבי אומר: ליתן לו שנת עיבורה. ומביאים, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מה פרוש הכתוב "שנה תמימה"? רבי אומר: מונה תמיד שלש מאות וששים וחמשה ימים כמנין ימות החמה, והם אחד עשר יום יותר משנת הלבנה. וחכמים אומרים: בשנה רגילה מונה שנים עשר חודש מיום ליום, ואם נתעברה השנה — נתעברה לו (למוכר) ויכול לגאול במשך חודש נוסף.

ה שנינו במשנה: הגיע יום שנים עשר חודש ולא נגאל היה חלוט לו, אחד הלוקח ואחד שניתן לו בית במתנה, שנאמר: "לצמיתות" (ויקרא כה, ל). ומביאים, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מה שנאמר "וקם הבית... לצמיתות", כוונתו לחלוטין, באופן סופי, שהמוכר אינו יכול לגואלו בעל כרחו, ואינו חוזר אליו ביובל. דבר אחר: "לצמיתות" — לרבות את הבית שניתן במתנה. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם], כיצד נלמד דין מתנה — שיכול היה להיכתב "צמית" ונכתב "צמיתות".

אמרוה רבנן קמיה [אמרו אותה, ברייתא זו, חכמים לפני] רב פפא, ואמרו: כמאן [כשיטת מי הברייתא]? שלא כשיטת ר' מאיר, דאי [שאם] כר' מאיר — האמר [הרי אמר] לגבי חזרת שדה אחוזה ביובל, שהמתנה אינה כמכר. ואם כן, בית עיר חומה שניתן כמתנה — אינו נחלט לאחר שנים עשר חודש! אמר רב פפא: אפילו תימא [תאמר] שהברייתא היא כשיטת ר' מאיר, שאני הכא [שונה כאן] הדין, דרבי רחמנא [שריבתה התורה] בלשון "לצמיתות", ללמד שהמתנה נידונה כמכר.

אמרו רבנן [אמרו חכמים] לרב פפא, ואמר לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: והא גבי [והרי אצל] שדה אחוזה שחוזרת ביובל, שיש ריבוי מיוחד של הכתוב, דכתיב [שנאמר]: "בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחוזתו" (שם יג) וחכמים למדים משם לרבות את המתנה, ואף על פי כן ר' מאיר לא קא מרבי [לא מרבה] את המתנה! אלא צריך לומר שהא [ברייתא זו] ודאי שלא כשיטת ר' מאיר.

ו תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: המקדיש בית בבתי ערי חומה — הרי זה גואל אותו מיד ההקדש בתוך שנתו, וגם גואל לעולם, ואפילו כעבור שנה (שלא כדין המוכר). אם גאלו איש אחר מיד הקדש, והגיע יום שנים עשר חודש מאז שגאלו מההקדש ולא נגאל הבית על ידי בעליו — היה הבית חלוט לו לאיש האחר.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר שמואל, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית... לקנה אותו לדורותיו לא יצא ביובל" (ויקרא כה, ל) — לכל הקונה בית כזה, ואפילו זה שקנאו מיד הקדש. ושואלים: אם כן, מדוע יכול המקדישו לגואלו לעולם? ולחלטיה [ושיחלטנו] ההקדש, אם לא גאלו המקדיש בתוך שנה! ומשיבים, אמר קרא [הכתוב] שם: "לדרתיו", ולפיכך, יצא הקדש שאינו אדם ואין לו דורות.

ושואלים: מה שנאמר בדין מוכר בית עיר חומה "לא יצא ביובל" למה לי? והרי כבר נאמר "לצמיתות"! אמר רב ספרא: לא נצרכא [לא נצרכה] אלא ללמד לגבי מוכר בית בבתי ערי חומה, ופגע בו יובל בתוך שנתו של המכר, סלקא דעתך אמינא ליפוק [יעלה על דעתך לומר שיצא] הבית לבעליו ביובל, על כן קא משמע לן [משמיע לנו]: "לא יצא ביובל", שאין היובל שייך בדין בית עיר חומה.

ז משנה בראשונה היה הקונה בית עיר חומה נטמן (מסתתר) ביום האחרון שבשנים עשר חודש, כדי שלא יחזיר לו המוכר את הכסף, וממילא יהא הבית חלוט לו לקונה. התקין הלל שיהא המוכר חולש (מטיל) מעותיו ללשכה של בית הדין, ויהא שובר את הדלת ונכנס לבית, ואימתי שירצה הלז (הקונה) יבא ללשכה ויטול את מעותיו.

ח גמרא אמר רבא: מתקנתו של הלל במשנתנו יש ללמוד שהאומר לאישה: "הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז", ונתנה לו אותם, אם היה זה מדעתו — הרי שנתקיים התנאי והיא מגורשת, אך אם נתנה לו אותם בעל כרחו — אינה מגורשת. ומסבירים: