א גמרא שנינו במשנתנו, כי המקדיש שדה אחוזתו, ולא גאלה מיד ההקדש, אם גאלה הוא או בנו — הריהי של האב ביובל, ואם גאלה אחר — יוצאה לכהנים ביובל. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה: "ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר...

והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם — לכהן תהיה אחוזתו" (ויקרא כז, כ—כא), "ו אם לא יגאל את השדה" — מדבר בבעלים שלא גאלה, "ואם מכר את השדה" — מדבר בגיזבר של ההקדש שמכרה לאיש אחר, ללמד שבשני מקרים אלה יוצאת השדה לידי הכהנים.

ומה שנאמר "לאיש אחר" בא ללמדנו — דוקא לאחר, ולא לבן של המקדיש, שאם מכרה הגזבר לבן — יוצאת השדה לאביו ביובל ולא לכהנים. ושואלים, אתה אומר: לאחר כוונתו — ולא לבן, או אינו כך, אלא: לאחר — ולא לאח של המקדיש! ודוחים: כשהוא אומר "ל איש" — הרי אח אמור, שהוא כלול ב"איש", הא מה אני מקיים "אחר" — ולא לבן.

ושואלים: ומה ראית לרבות את הבן שדינו כדין האב, ולהוציא את האח? ומשיבים: מרבה אני את הבן, שכן קם תחת אביו ליעידה, שהקונה אמה עבריה מאביה יכול לקדשה לאשה, לעצמו או לבנו, אבל אינו יכול ליעדה לאחר, ולעבד עברי, שכאשר הבן יורש את אביו — חייב העבד העברי לעבוד אותו, ואינו משתחרר במות הבעלים, מה שאין כן כשהיורש הוא האח.

ואומרים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], מרבה אני את האח, שכן קם תחת אחיו לייבום, שאם מת אחיו בלא בנים עליו לייבם את אשתו! ודוחים: כלום יש יבום אלא במקום שאין בן לאחיו שמת, הא אם יש לו בן — אין יבום, ומכאן שהבן קם תחת אביו יותר מן האח!

ושואלים: לשם מה צריך לפרוך באופן זה? ותיפוק ליה [ותצא לו הוכחה] שהבן עדיף על האח, משום דהכא תרתי [שכאן, בבן, יש שני טעמים], יעידה ועבד עברי, והכא חדא [וכאן, באח רק טעם אחד], יבום!

ומשיבים: משום שהדין שהבן ולא האח משתעבד בעבד עברי לא נכתב במפורש בתורה, אלא מהאי פירכא נמי הוא דנפקא ליה [מאותה פירכה עצמה גם כן הוא שיוצא לו הדין]: כלום יש יבום אלא במקום שאין בן, ונמצא שזהו הבסיס העיקרי לדין זה.

ב בעי [שאל] רבה בר אבוה: בת שגאלה מן ההקדש שדה אחוזה שהקדיש אביה, מהו שתעמיד את השדה לאביה ביובל? וצדדי השאלה: כיון שלענין מצות יבום, אם נותר למת בן או בת כי הדדי פטרי [זו כמו זה פוטרים] את אשת האב מיבום, לפיכך מוקמה [מעמידה] כאן הבת את השדה לאביה. או דילמא [שמא] כיון שלענין נחלה בת במקום שיש בן כי [כמו] אחר דמיא [נחשבת] ואינה יורשת, לפיכך אף כאן לא מוקמה [אינה מעמידה] את השדה לאביה?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל מי שהוא נחשב אחר במקום שיש בן — אינו מעמיד את השדה ביד האב, והא נמי [וזו גם כן, הבת] במקום בן כי [כמו] אחר דמיא [נחשבת], ולכן אינה מעמידה.

בעי [שאל] ר' זירא: אשה שהקדישה שדה אחוזה שלה, מי מיורשיה מעמיד לה את השדה ביובל, אם פודה אותה מיד ההקדש? האם הבעל מוקים [מעמיד] לה, שכן הוא זה שיורשה אם מתה בחייו, ולא בנה. או דילמא [שמא] הבן הוא מוקים [מעמיד] לה שדה שהקדישה, שכן כאשר הבן יורשה הריהו נוטל בנכס שראוי היה ליפול לידיה (כגון בירושה) כפי שהוא יורש בנכס שכבר מוחזק בידה? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ג ועוד בעניינים אלה, בעא מיניה [שאל אותו] רמי בר חמא מרב חסדא: הקדישה את שדה אחוזתו פחות משתי שנים לפני היובל, ולא גאלה, מהו שתצא לכהנים?

אמר ליה [לו] רב חסדא: מאי דעתיך [מה דעתך], מדוע אתה סבור שתחזור אליו? שהרי לאחר שנאמר: "ונגרע מערכך" (ויקרא כז, יח), ללמד שהשדה נגאלת בגרעון כסף לפי השנים הנותרות עד היובל, אומר הכתוב: "והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה'... לכהן תהיה אחוזתו" (שם, כא), ומכאן אתה למד ששדה שהיא בת גירעון — אין [כן], יוצאת ביובל לכהנים, אבל שדה דלאו [שאינה] בת גירעון, וכגון שהקדישוה בתוך שנתיים לפני היובל, ואפשר לפדותה רק במחיר מלא של חמישים שקל לבית זרע כור שעורים (ראה לעיל כד,א) — לא תצא ביובל לכהנים, אלא תחזור לבעליה.

על כך יש להשיב: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], כאשר הכתוב מגדיר מתי יוצאת השדה לכהנים, נאמר: "ו אם לא יגאל השדה וכו' והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה'... לכהן תהיה אחוזתו" (שם כ—כא), ומכאן אתה למד שכל שדה שניתן לגואלה בכלל זה, והאי נמי [וזו גם כן], השדה שהקדישוה בתוך שנתיים לפני היובל — בת גאולה היא, ולפיכך תצא ביובל לכהנים.

ד שנינו במשנה: גאלה אחד מן הכהנים, והרי היא תחת ידו, לא יאמר: הואיל והיא יוצאה לכהנים ביובל, והרי היא תחת ידי — הרי היא שלי, אלא יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים. ומביאים בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מה שנאמר במקדיש שדה אחוזתו ולא גאלה: "והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה'... לכהן תהיה אחזתו" (ויקרא כז, כא), מה תלמוד לומר? והרי די לומר "לכהן תהיה"!

אלא דבר זה למדנו מכאן: מנין לשדה שיוצא לכהנים ביובל, וגאלה לפני כן אחד מן הכהנים, מנין שלא יאמר: "הואיל ודין שדה זו שיוצאה לכהן, והרי היא כבר תחת ידי, ולפיכך תהא שלי? והרי דין (קל וחומר) הוא: אם בשדה של אחרים, שקנו מן ההקדש ולא גאלו — אני זוכה ביובל, בשל עצמי, שקניתי מן ההקדש — לא כל שכן שאזכה ביובל?

תלמוד לומר: "אחזתו", לדייק: דווקא שדה אחוזה שירש מאבותיו, היא שלו, ואין שדה זה שלא גאלה בעליה שלו. הא כיצד יהא דין השדה? יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים.

ה משנה המקדיש שדה אחוזתו, והגיע יובל ולא נגאלה השדה מיד ההקדש, לא על ידי המקדיש ולא על ידי אדם אחר, הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמיה להקדש, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: נכנסין לתוכה ולא נותנין את דמיה.

ר' אליעזר אומר: לא נכנסין ולא נותנין, אלא נשארת ביד ההקדש, ונקראת "שדה רטושין" (שדה עזובה) עד היובל השני. אם הגיע היובל השני ועדיין לא נגאלה, נקראת "רטושי רטושין" עד היובל השלישי, ולעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה ביובל עד שיגאלנה אחר תחילה מיד ההקדש.

ו גמרא ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' יהודה, שהכהנים הנכנסים לשדה הקדש ביובל נותנים את דמיה להקדש? ומשיבים: גמר [למד] הוא בגזירה שווה "קדש" "קדש" ממקדיש בית,

מה להלן, במקדיש בית, שנאמר בו: "ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה' " (ויקרא כז, יד), אינו יוצא מיד ההקדש אלא בדמים, שנאמר: "כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום" (שם) — אף כאן, בשדה היוצאת לכהנים, שנאמר בה: "והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה'... לכהן תהיה אחוזתו" (שם כא) — אינה יוצאת מיד ההקדש אלא בדמים.

ואילו ר' שמעון, הסבור כי אין הכהנים צריכים לתת את דמי השדה להקדש, הוא גמר [למד] בגזירה שווה "קדש" "קדש" מכבשי עצרת, הבאים יחד עם שתי הלחם, מה להלן, בכבשי עצרת, שנאמר בהם: "קודש יהיו לה' לכהן" (שם כג, כ) הריהם ניתנים לכהנים בחנם, ככל מתנות הכהנים — אף כאן, שדה היוצאת ביובל, שנאמר בה "קודש" — ניתנת לכהנים בחנם.

ושואלים: ור' יהודה נמי ניליף [גם כן שילמד] מכבשי עצרת! ומשיבים: דנין קדשי בדק הבית