הא [זה] — שדיבר בפרהסיא, ואז מכפר עליו המעיל, שפעמוניו מצלצלים.

א בעא מיניה [שאל אותו] ר' שמואל בר נדב מר' חנינא, ואמרי לה [ויש אומרים] שר' שמואל בר נדב חתניה [חתנו] של ר' חנינא שאל זאת מר' חנינא, ואמרי לה [ויש אומרים] ששאל זאת מר' יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע משאר הטמאים, שאמרה תורה בדינו: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו)? והשיב לו: הוא הבדיל בלשון הרע שלו בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך בא עליו נגע הצרעת, ואמרה תורה: "בדד ישב" וגו'.

אמר ר' יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע משאר הטמאים, שאמרה תורה בדינו שיביא שתי ציפרים לטהרתו? אמר הקדוש ברוך הוא: הוא עושה מעשה פטיט (פטפוט), שדיבר לשון הרע, לפיכך אמרה תורה: יביא לטהרתו קרבן פטיט, כלומר, ציפור, שכל הזמן מפטפטת.

ב תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר בתורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז), ומדוע נאמר "בלבבך"? שאם היה כתוב רק "לא תשנא את אחיך", יכול אתה לומר שכוונת המקרא היא שלא יכנו, ולא יסטרנו, ולא יקל(ק)לנו— מתוך שנאתו — תלמוד לומר: "בלבבך", לומר שבשנאה שבלב הכתוב מדבר.

מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב הרואה להוכיחו? שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (שם), הוכיחו על מה שעשה ולא קבל, מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: "תוכיח", מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו, כלומר, שמתבייש מאד מחמת התוכחה? תלמוד לומר שם: "ו לא תשא עליו חטא", כלומר, שלא יחטא המוכיח עצמו כשמוכיח את חבירו.

ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' טרפון: תמיהני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, מדוע? אם אמר לו המוכיח לחבירו: "טול קיסם מבין עיניך" כלומר, חזור בך מחטא קטן שנמצא אצלך, אמר לו החבר: "טול אתה קורה מבין עיניך", כלומר, תקן את עצמך, שאתה חוטא גדול יותר ממני. אמר ר' אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח כראוי, בלא הלבנת פנים, ודבריו מתקבלים.

ואמר ר' יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה (נענש) ר' עקיבא על ידי, מדוע? שהייתי קובל (מתלונן) עליו לפני רבן שמעון ברבי (הגדול), רבן שמעון בן גמליאל, וכל שכן שהוספתי בו אהבה כלפי, לקיים מה שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט, ח), שהחכם רוצה לתקן עצמו ואוהב כל מי שמסייע לו בכך.

בעא מיניה [שאל אותו] ר' יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון את אביו: תוכחה לשמה, שנעשית לשם שמים, וענוה שלא לשמה, הי מינייהו עדיפא [איזו מהם עדיפה]? אמר ליה [לו] אביו: ולא מודית [ואין אתה מודה] שענוה לשמה עדיפא, דאמר מר— [שאמר החכם]: ענוה גדולה מכל המידות הטובות כולם? אם כן, גם כאשר אדם נוהג בענוה שלא לשמה נמי [גם כן] עדיפא, שאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וכן לענין הענוה.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק] תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה? ומביאים דוגמא לדבר: כי הא [כמו מעשה זה] שרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] שמואל, אמר ליה [לו] חייא בר רב לשמואל: חזי מר, דקא מצער לי [יראה אדוני, שמצער אותי רב הונא]! קביל עליה [קיבל עליו] רב הונא דתו לא מצער ליה [שיותר לא יצער אותו]. בתר דנפיק [אחרי שיצא] חייא בר רב, אמר ליה [לו] רב הונא לשמואל: הכי והכי קא עביד [כך וכך הוא עושה], ומשום כך בדין ציערתיו. אמר ליה [לו] שמואל: אמאי לא אמרת ליה באנפיה [מדוע לא אמרת לו דבר זה בפניו], כשישבתם שניכם לפני? אמר ליה [לו] רב הונא לשמואל: חס לי דליכסוף זרעיה דרב על ידאי [אוי לי שיתבייש זרעו של רב על ידי]! הרי תוכחה לשמה — שהוכיח רב הונא את חייא בר רב שלא בפני שמואל, וענוה שלא לשמה — כשנמנע מלהוכיחו בפני שמואל רק כדי שלא לביישו.

ג ומבררים: עד היכן תוכחה, כלומר, עד היכן צריך המוכיח לחזור ולהוכיח? רב אמר: עד הכאה, כלומר, עד שיכה המוכח את מי שמוכיחו, ושמואל אמר: עד קללה, כלומר, עד שיקלל את המוכיח, ור' יוחנן אמר: עד נזיפה, כלומר, עד שינזוף במוכיח. ואומרים: מחלוקתם היא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו כבר בדבר, ר' אליעזר אומר: עד הכאה, ר' יהושע אומר: עד קללה, בן עזאי אומר: עד נזיפה.

אמר רב נחמן בר יצחק, ושלשתן מקרא אחד דרשו, כשהוכיח יהונתן את שאול על יחסו לדוד: "ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות— הלוא ידעתי כי בוחר אתה לבן ישי לבושתך ולבושת ערות אמך" (שמואל א כ, ל), וכתיב [ונאמר] בהמשך: "ויטל שאול את החנית עליו להכותו" (שם לג).

למאן דאמר [לדעת מי שאומר] עד הכאה הראיה היא ממה דכתיב [שנאמר]: "להכותו", ומשם ואילך חדל יהונתן להוכיח, ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] עד קללה — ממה דכתיב [שנאמר]: "לבשתך ולבשת ערות אמך" (שם), ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] עד נזיפה — ממה דכתיב [שנאמר]: "ויחר אף שאול" (שם).

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שרק עד נזיפה צריך להוכיחו, הכתיב [הרי נאמר] שם גם הכאה וקללה! ואומרים: אין ללמוד משם, כי שאני התם [שונה שם], דאגב חביבותא יתירא דהוה ביה [שמתוך חיבה יתירה שהיתה בו] ליהונתן בדוד, מסר נפשיה טפי [מסר את נפשו יותר ממה שהיה מחוייב], אבל סתם אדם אינו מחוייב להגיע לכך מצד מצות התוכחה.

ד עד היכן יסבול אדם ולא ישנה אדם באכסניא שלו, לעבור למארח אחר? רב אמר: עד הכאה, כלומר, שאם היכו המארחים את האורחים אזי יעברו למארחים אחרים, ושמואל אמר: עד שיפשלו לו כליו לאחוריו, כלומר שהמארחים ארזו את כלי האורחים ושמו על צוואריהם וגרשום.

ואומרים: בהכאה דידיה [שלו], שהיכו את האורח עצמו — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שישנה באכסניא, וכן בהפשלת כליו לאחוריו — כולי עלמא נמי לא פליגי [הכל גם כן אינם חולקים] שישנה, כי פליגי [כאשר חלוקים הם] הרי זה בהכאה דדביתהו [של אשתו], כלומר שהמארחים היכו את אשתו של האורח, מר סבר [חכם זה, שמואל, סבור]: כיון דלדידיה לא מצער ליה מאי נפקא ליה מינה [כיון שאותו עצמו אין מצערים מה יוצא לו מזה], ולכן לא ישנה מאכסניא זו. ומר סבר [וחכם זה, רב, סבור]: לא ישתהה שם, שמא אתי לאיטרודי [יבואו להתקוטט] בגלל דבר זה.

ואומרים: וכל כך למה לא ישנה מאכסניא? דאמר מר [מפני שאמר החכם]: אכסנאי העוזב את מארחו פוגם ונפגם, מפני שאומרים האנשים: כמה קשים מארח זה ואורח זה שלא יכלו לסבול זה את זה.

אמר רב יהודה אמר רב: מנין למדים שלא ישנה אדם באכסניא שלו מן התורה? שנאמר בחזרת אברהם ממצרים לארץ: "וילך למסעיו מנגב ועד בית אל אל— המקום אשר היה שם אהלו בתחלה" (בראשית יג, ג).

ר' יוסי בר' חנינא אמר, מהכא [מכאן] מתחילת המקרא למדים זאת, שנאמר שם: "וילך למסעיו", כלומר, באותם מקומות שבהם נסע לפני כן. ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם] שנחלקו מהיכן נלמד ענין זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי אכסנאי של אקראי—, שלדעת ר' יוסי בר' חנינא שהזכיר "מסעיו", גם אורח אקראי צריך לחזור למארחו הקודם.

ה ועוד בענין דומה, אמר ר' יוחנן: מנין שלא ישנה אדם מאומנותו ומאומנות אבותיו? שנאמר: "וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצר, בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צרי חרש נחושת" (מלכים א ז, יג—יד),

ואמר מר [החכם]: אימיה [אימו] של חירם היתה מבית דן, שהרי נאמר לגביו "בן אשה מן בנות דן (דברי הימים ב ב, יג), וכתיב [ונאמר] בעושי המלאכה במשכן: "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש" (שמות לח, כג), משמע שחירם החזיק במקצוע חרשות הנחושת גם ממשפחת אביו משבט נפתלי וגם ממשפחת אמו משבט דן.

ו ושואלים: עד היכן תכלית (קצה) יסורין? כלומר, מה עדיין נכלל בגדר יסורים? אמר ר' אלעזר: כל שארגו לו בגד ללבוש ואין הבגד מתקבל עליו, כלומר, שאינו מתאים לו בדיוק. מתקיף לה [מקשה על כך] רבא זעירא [הקטן], ואיתימא [ויש אומרים] שהקשה זאת ר' שמואל בר נחמני, הלוא גדולה מזו אמרו: אפילו נתכוונו למזוג לו כוס יין במים חמין ומזגו לו בטעות בצונן, או שנתכוונו למזוג לו בצונן ומזגו לו בחמין הרי זה נקרא יסורים, ואת אמרת כולי האי [ואתה אומר כל זה], שבגד שארגו לו אינו מתקבל עליו?

מר בריה [בנו] של רבינא אמר: אפילו נהפך לו חלוקו כשלבשו, והוא צריך לחזור להופכו, הרי אלו יסורים. רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב חסדא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא שנה זאת]: עד היכן תכלית יסורין? אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש מטבעות ועלו בידו שתים — הרי אלו יסורים.

ומוסיפים: ודווקא אם הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים אלו יסורים, שצריך להחזיר ידו לכיסו ולהוציא מטבע נוסף. אבל אם הושיט ידו לכיס ליטול שתים ועלו בידו שלש — לא, שאין זה נקרא יסורים, דליכא טירחא למישדייהו [מפני שאין זו טירחה לזרוק את המטבע היתרה].

ושואלים: וכל כך למה? לשם מה צריך לדון מה עדיין נכלל בגדר יסורים? ומשיבים, דתניא דבי [ששנויה ברייתא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קיבל עולמו, כלומר, זכה לקבל את שכרו כבר בעולם הזה. במערבא אמרי [בארץ ישראל אומרים]: מי שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורים