א שנינו במשנתנו: קרא לתשיעי "עשירי", ולעשירי "תשיעי", ולאחד עשר "עשירי" — שלושתם מקודשים, התשיעי נאכל במומו, והעשירי מעשר, ואחד עשר קרב שלמים. ובמקורה של הלכה זו, תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאם קרא לתשיעי "עשירי", ולעשירי "תשיעי", ולאחד עשר "עשירי", ששלשתן מקודשין?

תלמוד לומר: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב), וייתור הלשון מלמד שקדושה חלה הן על זה שעבר עשירי והן על זה שקראו בפיו "עשירי". יכול שאני מרבה שיקדשו אף שמיני ושנים עשר, כשקרא להם בטעות "עשירי"?

אמרת (אומר אתה): הואיל והוא (העשירי) קדוש, וטעותו מתקדשת (אם קרא לאחר "עשירי") יש ללמוד ממנו על טעותו: מה הוא העשירי אינו מקודש אלא בסמוך לו, כלומר, הוא עצמו — אף טעותו אינה מתקדשת אלא בסמוך לו, לעשירי, כלומר, רק התשיעי והאחד עשר.

וביחס למה ששנינו שאם קרא גם לתשיעי וגם לאחד אשר "עשירי" — שניהם מקודשים, מתקשים, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מה הוא מיוחד אף טעותו מיוחדת, ומדוע לא תחול הקדושה רק על אחד מהם?

תאני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר' יוחנן: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' אלעזר בן ר' שמעון היא, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אלעזר בן ר' שמעון אומר: לעולם אין אחד עשר קדוש עד שישתוק ביציאת התשיעי, ויקרא לעשירי בטעות "תשיעי", ולאחד עשר יטעה ויקרא "עשירי". אבל אם כבר טעה פעם אחת, בתשיעי, וקרא לו "עשירי" — אין אחד עשר מקודש.

ומסבירים: טעמו של ר' אלעזר בר' שמעון, הוא מפני שסבר לה [סבור הוא] כדעת ר' יהודה, שאמר: טעות מעשר, כגון שקרא לתשיעי "עשירי" — תמורה הוי [הוא], דין תמורה יש לו, וסבר לה כאבוה [וסבור כדעת אביו] ר' שמעון, שאמר: אין אדם מימר (עושה תמורה) וחוזר ומימר, שאין קרבן עושה אלא תמורה אחת. ולכן, כשטעה בתשיעי, נחשב הדבר כאילו המיר בו את העשירי, ולפיכך כשטעה אחר כך גם באחד עשר — לא תחול עליו קדושה.

ב אמר רבא: יצאו שנים יחד דרך פתח הדיר בתשיעי, וקראן "תשיעי" — הרי יש כאן עשירי (מעשר) וחולין שהם מעורבין זה בזה, כי עשירי מאליו קדוש, למרות שקראו בשם תשיעי, וזה שיצא תשיעי הריהו חולין גמורים, שהרי גם יצא תשיעי, וגם תשיעי קא קרי ליה [הוא קורא לו]. והואיל ולא ניתן לזהותם — אי אפשר להקריב אף אחד מהם, שמא הוא חולין, וירעו שניהם עד שיפול בהם מום וייאכלו.

ואם יצאו שנים בתשיעי וקראן "עשירי" — הרי עשירי ותשיעי שקראו "עשירי" מעורבין זה בזה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "עשירי" קא קרי להו לתרוייהו [קורא להם לשניהם]. ואחד מתקדש כמעשר, והשני הוא תשיעי שקראו "עשירי", שנאכל במומו לבעלים. ומספק אסורים שניהם בהקרבה, וירעו עד שיפול בם מום וייאכלו.

ואם יצאו שנים בעשירי וקראן "עשירי" — עשירי ואחד עשר שקראו "עשירי" מעורבין זה בזה (ודינם יבואר בהמשך). ואם יצאו שנים בעשירי וקראן "אחד עשר" — עשירי וחולין מעורבין זה בזה.

ושואלים: הא תו [זה עוד], כלומר, כשיצאו שנים בעשירי וקראם "עשירי", או קראם "אחד עשר", למה לי לאומרו? היינו הך [הרי הוא זה], כלומר, הרי זה דומה לדין הראשון, שיצאו שנים בתשיעי וקראם "עשירי" או קראם "תשיעי"! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: שבכל מקרה שיצאו בבת אחת תרווייהו קא קדשי [שניהם מתקדשים], וגם האחד עשר, ואף על גב [ואף על פי] שלא נעקר שם עשירי הימנו (ממנו), מן העשירי. ואין זה בכלל מה ששנינו במשנתנו: כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין אחד עשר מקודש.

וכיוצא בזה מסופר, יתיב [יושב היה] רב כהנא וקאמר ליה להא שמעתא [ואומר את השמועה הזו] שאמר רבא, אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: והלא כשיצאו שנים בעשירי וקראם "עשירי", לא נעקר שם "עשירי" הימנו, ותנן [ושנינו במשנתנו]: זה הכלל, כל זמן שלא נעקר שם "עשירי" הימנו — אין אחד עשר מקודש! השיב לו: הני מילי [דברים אלה אמורים], כשיצאו בזה אחר זה, אבל אם יצאו שנים בבת אחת, וקראם "עשירי" — תרוייהו קא קדשי [שניהם מתקדשים].

ומקשים: כשיצאו בזה אחר זה — הלא בהדיא קתני לה [במפורש הוא שונה אותה] במשנה בתחילה: קרא לתשיעי "עשירי", ולעשירי "עשירי", ולאחד עשר "עשירי" — אין אחד עשר מקודש, ואם כן "זה הכלל" שהוסיפה המשנה לאיתויי מאי [להביא, לרבות את מה] הוא בא, לאו לאיתויי [האם לא להביא] מקרה שיצאו שנים בבת אחת בעשירי, וקראם "עשירי", וללמדנו שלא יקדש האחד עשר, ושלא כדברי רבא?

ומשיבים: לא, לאיתויי [להביא] מקרה שיצאו בזה אחר זה, ויצא עשירי ולא דבר כלל, ואחריו יצא אחד עשר וקראו "עשירי", ללמד שגם במקרה זה אין אחד עשר מקודש, דהא [שהרי] לא נעקר שם עשירי הימנו, מן העשירי.

אבל כשיצאו שניהם כאחד — שניהם מתקדשים, דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], הא דתניא [ברייתא זו ששנויה]: יצאו שנים בעשירי, ולא קדם אחד מהן את חבירו, וקראן לשניהם "עשירי", הרי עשירי ואחד עשר שנתקדש מעורבין זה בזה — יש לתמוה על כך: מדוע אחד עשר מקודש? והלא לא נעקר שם עשירי הימנו מן העשירי! אלא לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאומרים אנו]: כל שיצאו בבת אחת וקראם "עשירי", תרוייהו קא קדשי [שניהם מתקדשים], וכרבא?

ודוחים: אי משום הא לא איריא [אם משום זו אין להוכיח], שכן יש לומר כי הכא במאי עסקינן [כאן, בברייתא זו, במה אנו עוסקים] — דקדים חד מינייהו ואפיק לרישיה [שקדם אחד מהם והוציא את ראשו] לצאת בעשירי, וקרייה [וקרא אותו] "אחד עשר", והדר איערוב ונפוק בהדדי [ואחר כך התערבו ויצאו ביחד], וקרינהו [וקרא אותם] "עשירי". ודוקא במקרה זה קדוש גם האחד עשר כשקרא את שניהם "עשירי", דהא [שהרי] נעקר שם עשירי הימנו מן העשירי, כשקראו מתחילה "אחד עשר".

ותוהים: וכיצד יכול אתה לפרש שמדובר כשכבר הוציא אחד מהם את ראשו? והא [והרי] "לא קדם אחד מהן את חבירו" קתני [הוא שונה] בברייתא! ומשיבים: מאי [מה פירוש] "לא קדם" — דהדר איערוב [שחזר ונתערב].

ומקשים: וכמאן [וכדעת מי] העמדת את הברייתא? שלא כשיטת רבי, דאי [שאם] כשיטת רבי — האמר [הרי אמר] שקריאת שם "אחד עשר" לעשירי לא הוי [אינו נחשב] עקירה!

ודוחים: יש להבין דבר זה אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת רבי, שכן כי [כאשר] אמר רבי שקריאת שם "אחד עשר" אינה מהוה עקירה, הרי זה היכא דאית ליה [במקום שיש לו] בהמות טובא [הרבה] לעשר, דאמרינן [שאנו אומרים]: כשאמר "אחד עשר" על הבהמה העשירית — חד עישורא קאמר [עישור אחד הוא אומר], שבבהמה זו, העשירית, גמר לעשר פעם אחת. אבל הכא [כאן] מדובר דלית ליה בהמות טפי [שאין לו בהמות יותר], ובמקרה זה גם רבי סבור שקריאת שם "אחד עשר" לעשירי נחשבת לעקירה.

ומבררים: מאי [מהי] שיטת רבי שהזכרנו? דתניא [ששנויה ברייתא]: קרא לעשירי "אחד עשר", ולאחד עשר קרא "עשירי" — אין אחד עשר קדוש, והוא חולין, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אחד עשר קדוש בקדושתו, וקרב כשלמים. כלל אמר רבי: כל זמן שלא נעקר שם עשירי הימנו על ידי קריאתו בשם אחר, אין אחד עשר קדוש. ותמהים על דברי רבי: והלא כשקרא לעשירי "אחד עשר" נעקר שמו ממנו! אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דאית ליה [שיש לו] בהמות טובא [הרבה], דאמרינן [שאנו אומרים], כשאמר "אחד עשר" — חד עישורא קאמר [עישור אחד אמר], ולא נעקר שמו ממנו.

ג ושבים לדין שכבר הוזכר בעמוד זה. יצאו שנים בעשירי וקראם "עשירי", ויש כאן איפוא מעשר המעורב באחד עשר שקראו "עשירי", שדינו לקרב שלמים, מה יעשה בהם? תנא חדא [שנה תנא אחד]: ירעו שניהם עד שיפול בהם מום ויאכלום, ותנא חדא [ושנה תנא אחד]: יקריבו את שניהם, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: ימותו שניהם.

ומסבירים: לא קשיא [אין זה קשה], הא דתנא [זה ששנה] ירעו — שיטת רבנן [חכמים] היא, דאמרי [שאומרים]: אין מביאין קדשים לבית הפסול, ואם נאמר ששניהם קרבים — יש לנהוג בשניהם לחומרה, וכדין שלמים, ולתת את החזה והשוק לכהנים. והואיל וכהנים אינם מרובים — שמא לא יספיקו לאכול את חלקם בזמן, והנותר ייפסל ויישרף.