ונוטל אחד מן האלולין בתור מעשר, והשאר פטורין, ממה נפשך [רצונך] כלומר, מכל צד שתעיין בדבר, שכן אי [אם] באחד באלול ראש השנה — הרי שהנולדים באלול ותשרי מצטרפין לעשרה וחייבים, ושל אב פטורים, מפני שהם שייכים לשנה הקודמת, ואין בהם עשרה. ואי [ואם] באחד בתשרי ראש השנה — הרי שהנולדים באב ואלול מצטרפין, ושל תשרי פטורין לגמרי.

מאי אמרת [מה אתה אומר]: אין החמישה של תשרי פטורים לגמרי, אלא ליצרפו [שיצטרפו] לאחר מכן עם אלו שייוולדו אחריהם לגורן אחר ויעשרם — אי אפשר לצרפם ולעשר את התערובת — שמא כבר נפטרו מן המעשר, שהלא עשירי ודאי אמר רחמנא [אמרה התורה] שיהיה קודש, ולא ספק.

ותמהים על דברי רבא: לפי הנימוקים הללו פשיטא [פשוט הוא] שנוטל אחד מן האלולים, ומה חידש בדבריו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] לגזור [נגזור] שלא יטול אפילו אחד מן האלולים, דילמא אתי למישקל מהנך [שמא יבוא ליטול אחד מאלה] שנולדו באב או בתשרי, ואם הוא פטור — נמצא שהוא מביא חולין לעזרה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין חוששים לכך.

א משנה באי זה צד (כיצד) מעשרין? כונסן את כל הבהמות החדשות לדיר, ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחת, ומונין: אחד, שנים, שלשה, ארבעה, חמשה, ששה, שבעה, שמונה, תשעה. והיוצא עשירי סוקר בסיקרא (צובע אותו בצבע אדום), ואומר: "הרי זה מעשר". ומכל מקום, גם אם לא סקרו בסיקרא, וכן אם לא מנאן בשבט, שלא ספר אותם באמצעות מקלו, ככתוב "כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב), אלא רק בפיו, או שמנאן רבוצים או עומדים בלא להעבירם — הרי אלו מתעשרין בדיעבד.

אבל היה לו מאה טלאים ונטל עשרה מתוכם, או עשרה ונטל אחד — אין זה מעשר, מפני שלא מנאם בזה אחר זה עד העשירי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: הרי זה מעשר גם כך. אם קודם שגמר לעשר את בהמותיו קפץ אחד מן המנויין, אלה שכבר יצאו ונמנו, לתוכן — הרי כל אלו שבפנים פטורין. קפץ אחד מן המעושרין, זה שנקבע כמעשר, לתוכן, ונתערב בהם, וכל אחד מהם ספק קדוש — כולם ירעו עד שיסתאבו, עד שיפול בהם מום, ואחר כך יאכלו במומן לבעלים.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: באי זה צד (כיצד) מעשר אדם את בהמותיו? כונסן לדיר, ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחד, ומשאירים את אימותיהם מבחוץ והם מבפנים, ואמותיהן גועות, והולדות יוצאות לקראת אמן. ושואלים: ומדוע בדרך זו?

ולפקינהו אינהו [ושיוציא אותם עצמם], שידחוף אותם לעבר הפתח! ומשיבים: "כל אשר יעבר" (ויקרא כז, לב) כתיב [נאמר], מעצמו, ולא שיעבירוהו.

ושואלים: ולשדי להו ירקא וליפקו לותיה [ושישליך להם ירק בחוץ ושיצאו אליו]! אמר רב הונא: גזירה גזרו חכמים לעשות כן, משום לקוח (קנוי) ומשום יתום, שפטורים ממעשר בהמה (ראה לעיל נה,ב. נז,א), שהואיל ואין להם אם שיצאו לקראתה, לא יבואו לעשרם.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: "כל אשר יעבר תחת" (ויקרא כז, לב) — פרט לטריפה שאינה עוברת, שאין אדם מונה טריפה, ואינה מצטרפת למעשר. "תחת השבט" — מכאן שמצוה למנותן בשבט. לא מנאן בשבט, או שמנאן כשהם רבוצים או עומדים, מנין שאף על פי כן חלה קדושה על העשירי? תלמוד לומר: "העשירי קדש" (ויקרא כז, לב) — מכל מקום, כל שהוא עשירי, למרות שלא עבר תחת השבט.

ואין לי אלא שקרא שמו "עשירי", לא קרא שמו "עשירי" מנין שהוא קדוש מאליו? תלמוד לומר: "יהיה קדש" (ויקרא כז, לב) — מכל מקום. יכול היו לו מאה ונטל עשרה, עשרה ונטל אחד, מבלי למנות, יכול יהיו מעושרין? תלמוד לומר: "ה עשירי" — ואין זה עשירי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: גם זה מעשר, למרות שלא מנאו.

ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יוסי בר' יהודה? ומשיבים: סבר ליה [סבור הוא] כאבא אלעזר בן גומל, דתניא [ששנויה ברייתא], אבא אלעזר בן גומל אומר: נאמר ללויים בענין תרומת מעשר "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן" (במדבר יח, כז) — בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה, שנותן ישראל לכהן ("כדגן מן הגורן"), ואחת תרומת מעשר ("תרומתכם"), שמן המעשר הראשון שקיבל הלוי מישראל תורם הלוי מעשר לכהן,

כשם שהתרומה גדולה ניטלת מן הדגן באומד, ואינו צריך למדוד כמות מסויימת, שהרי לא נקבע לה שיעור בתורה, ובמחשבה, שאם אמר בליבו שחלק מסויים יהיה לתרומה, חלה עליו קדושה גם בלא אמירה —