לאו [לא] ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], אלא כמלוה על פה. ודכולי עלמא אית להו [ולדעת הכל יש להם, הם מקבלים] את דברי רב פפא, שאמר רב פפא: מלוה על פה — גובה מן היורשין של החייב, ואינו גובה מן הלקוחות שקנו ממנו. ואם כן, יכול הכהן לגבות את דמי פדיון הבן רק מן המחצית של נכסי האב עליה נחשבים הבנים יורשים. והואיל ואין בנכסי האב אלא חמישה סלעים נמצא שהכהן יכול לגבות רק שנים ומחצה סלעים.

ולפי זה, הכא [כאן], שנחלקו ר' מאיר ור' יהודה במשנתנו בענין חמש ולא בחצי חמש קמיפלגי [חלוקים הם], שר' מאיר סבר [סבור] שהתורה ציותה לתת בפדיון חמש סלעים דוקא, ולא חצי (או חלק מ) חמש, ולכן פטורים האחים מלתת לכהן אותם שנים וחצי סלעים. ואילו ר' יהודה סבר [סבור]: חמש — ואפילו חצי חמש, ולכן נוטל הכהן אותם שנים וחצי סלעים, שהם נחשבים לגביהם כיורשים.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שבזה נחלקו, מדוע לשון המשנה היא: ר' יהודה אומר נתחייבו נכסים? הלא נתחייב גברא [האיש], כלומר, חייבים האחים לתת, מיבעי ליה [צריך היה] לומר! ועוד קשה, שהרי תניא [שנויה ברייתא] ר' יהודה אומר: האחין שאין ידוע מי מהם הבכור, שחלקו בנכסי אביהם, אם יש עשרה זוז (דינר) שהם שני סלעים ומחצה לזה, ועשרה זוז לזה — חייבין לתת לכהן, ואם לאו [לא] — פטורין; ויש לשאול:

מאי [מה פירוש] עשרה זוז לזה ועשרה זוז לזה? אילימא [אם תאמר] שיש לכל אחד מהם עשרה זוז בנכסי האב, בין בחלק הירושה בין בחלק הלקוחות יחד, ונמצא שיש בחלק הירושה של שניהם עשרה זוז, שהם שנים וחצי סלעים, ור' יהודה אומר שהם חייבים משום שלדעתו חמש ואפילו חצי חמש, כלומר, שצריך לתת לכהן גם פחות מחמישה סלעים, אי הכי [אם כך] — מאי איריא [מה שייך, מדוע חייבים דווקא] אם יש לפחות עשרה זוזים? אפילו אם יש בציר [פחות] מעשרה זוזים נמי [גם כן] יטול הכהן מה שיש, ומדוע שנה ר' יהודה שהם פטורים?

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כשיש עשרה זוז של ירושה לזה, ועשרה זוז של ירושה לזה, ובסך הכל חמישה סלעים, ולדעת ר' יהודה, דווקא במקרה זה צריכים לתת פדיון לכהן. אלמא [מכאן] שר' יהודה חמש ולא חצי חמש סבירא ליה [סבור הוא], ולא כמו שפירשנו!

אלא צריך לומר, דכולי עלמא [שלדעת הכל], גם ר' מאיר וגם ר' יהודה סבורים: חמש דוקא צריך לתת לכהן ולא חצי חמש, והכא [וכאן] בדברי רב אסי ורב פפא קמיפלגי [חלוקים הם], שמדובר באופן שאין בנכסי אביהם אלא חמישה סלעים, ור' מאיר סבור כרב אסי ורב פפא, ואין כאן אלא שנים וחצי סלעים בחלק הירושה, ואין הכהן יכול לגבותם. ואילו ר' יהודה אינו סבור כאחד מהם, ולדעתו עומדים כל חמשת הסלעים לגביית הפדיון.

א סוגיה זו שנינו על דברי ר' מאיר שבתחילת המשנה, ואיכא דמתני ליה אסיפא [ויש ששונים את הענין הזה על סופה], ששנינו כי מי שנולדו לו שני בנים, ואין ידוע איזה מהם בכור, ומת האב, ר' יהודה אומר: נתחייבו הנכסים, וגם אם כבר חלקו את נכסי אביהם — חייבים הבנים לשלם לכהן. ושואלים: דמית [שמת] האב אימת [אימתי]? אילימא דמית [אם תאמר שמת] לאחר שלשים יום מלידתם, שכבר נתחייב האב בפדיון, מכלל הדברים אתה למד שר' מאיר סבר [סבור] שבמקרה זה, כי [שכאשר] חלקו פטורין? תמוה הדבר, הא אישתעבדי להו נכסי [הרי כבר נשתעבדו להם הנכסים]!

אלא צריך לומר שמת בתוך שלשים יום, קודם שנתחייבו נכסי האב, והחוב מוטל איפוא על הבן הבכור, אלא שאין יודעים מי הוא. ושואלים: אם כן, גם כי [כאשר] כבר חלקו האחים ביניהם את נכסי אביהם, אמאי [מדוע] מחייב ר' יהודה? ליזיל לגבי האי לידחייה [שילך הכהן אצל בן זה וידחה אותו] בטענה שאינו הבכור, וגבי האי ולידחייה [וילך אצל בן זה וידחה אותו] בטענה שאינו הבכור!

אמר ר' ירמיה: זאת אומרת, ממה שר' יהודה מחייב את האחים לתת את הפדיון לכהן, יש ללמוד כי שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת, ולקח (קנה) אחד מהם שדה מחבירו — בעל חוב, שיש בידו שטר חוב על שם יוסף בן שמעון מוקדם לזמן הקניה, גובה את חובו ממנו מהשדה, דאמר ליה [שאומר לו] לקונה: אי בדידך מסיקנא [אם בך אני נושה] — מנתא דידך קא שקילנא [את המנה, החלק שלך אני נוטל], ואי בחברך מסיקנא [ואם בחברך אני נושה], משתעבדא לי מקמי דידך [הרי השדה הזה משועבד לי לפניך].

אמר רבא בתמיהה: מכדי נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה [הלא נכסיו של אדם הם הערבים לו], האם ייתכן שממנו אינו יכול לגבות, ומן הערב (נכסיו) הוא גובה? וכולה (כל ההמשך) כלישנא קמא [כמו בלשון הראשונה] שהובאה בעמוד הקודם, על דברי ר' מאיר.

ב משנה שתי נשים של איש אחד שלא בכרו (ילדו), וילדו שני זכרים ונתערבו — נותן האב עשרה סלעים לכהן, אף שלא ידוע של מי כל אחד מהם, מפני שכל אחד מהם בכור ודאי. מת אחד מהן בתוך שלשים יום, קודם שחלה חובת הפדיון, אם לכהן אחד נתן פדיון שניהם — יחזיר לו הכהן חמש סלעים, מפני שפטור היה מלפדות את המת, ואם לשני כהנים נתן — אינו יכול להוציא מידם, מפני שכל כהן אומר שהוא מחזיק בפדיון של הבן החי.

ואם ולדות נשיו שהתערבו היו זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה — נותן חמש סלעים לכהן, מפני שאחד מן הזכרים ודאי בכור אחד לאמו, ועל השני שהוא ספק — אין הכהן יכול להוציא מידו. ואם היו הולדות שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות — אין כאן לכהן כלום, שמא שתי הנקבות יצאו תחילה.

אחת מנשיו שכבר בכרה ואחת שלא בכרה, וילדו שני זכרים והתערבו — נותן חמש סלעים לכהן, מפני שוודאי אחד מהם בכור; מת אחד מהן בתוך שלשים יום — האב פטור מספק, שמא הבכור מת.

מת האב והבנים קיימים, ר' מאיר אומר: אם נתנו פדיון לכהן עד שלא חלקו ביניהם את נכסי האב — נתנו, ואם לאו [לא], שכבר חלקו — פטורין מלתת. ר' יהודה אומר: נתחייבו הנכסים, ויתנו מהם הבנים חמש סלעים לכהן. ואם ילדו שתי נשיו, האשה שביכרה והאשה שלא ביכרה, זכר ונקבה, והתערבו — אין לכהן כלום, שמא המבכרת ילדה את הנקבה.

שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו, וילדו שני זכרים והתערבו — זה נותן חמש סלעים לכהן וזה נותן חמש סלעים, מפני שלכל אחד נולד בכור ודאי. ואם מת אחד מהם מהולדות בתוך שלשים ללידה, וכבר נתנו פדיון עבורם, אם לכהן אחד נתנו — יחזיר להם חמש סלעים של פדיון המת, ואם לשני כהנים נתנו — אינן יכולין להוציא מידם, מפני שכל כהן טוען שהוא מחזיק בפדיון החי.

היו הולדות שהתערבו זכר ונקבה — האבות פטורין, מפני שכל אחד אומר שהוא אבי הנקבה, אבל הבן חייב לפדות את עצמו, שהרי הוא ודאי בכור. היו הולדות שהתערבו שתי נקבות וזכר, או שתי נקבות ושני זכרים — אין כאן לכהן כלום, שהרי אין כאן בכור ודאי.

אשה אחת שבכרה ואשה אחת שלא בכרה, של שני אנשים, וילדו שני זכרים והתערבו — זה שלא בכרה אשתו נותן חמש סלעים לכהן, שהרי ודאי נולד לו בכור. ואם ילדו זכר ונקבה — אין כאן לכהן כלום, שמא זו שלא ביכרה אשתו ילדה את הנקבה.

ג גמרא שנינו במשנה בענין שתי נשים של שני אנשים שהתערבו בכורותיהם, שאם נתנו האבות את פדיונותיהם לשני כהנים, ומת אחד מהבכורות — אינם יכולים להוציא מהכהנים את הפדיון שנתנו עבורו. ושואלים: מאי שנא [מה שונה, מדוע] הדין כשנתנו האבות את הפדיונות לשני כהנים ומת אחד מהבכורות, דאזיל לגבי האי ומדחי ליה [שהולך האב אצל כהן זה ודוחה אותו] הכהן, וטוען שנטל עבור החי, ואזיל לגבי האי ומדחי ליה [והולך אצל כהן זה, השני, ודוחה אותו], ואומר שנטל עבור החי?

והרי כשנתנו לכהן אחד נמי [גם כן] ידחה אותם, ליזיל לגבי האי [שילך אצלו אב זה] ולידחייה [וידחה אותו] ויטען שבנו הוא החי, וליזיל לגבי האי [שילך אליו אב זה] ולידחייה [וידחה אותו], ויאמר שבנו הוא החי! אמר שמואל: