א גמרא אמר שמואל: אין הראש פוטר בנפלים, יציאת ראשו של נפל מן הרחם בלא גופו — אינה נחשבת כלידה, לפטור את הבא אחריו מפדיון, וכגון שהחזיר ראשו ויצא אחיו התאום.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? נאמר: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בראשית ז, כב), ומכאן יש ללמוד כי כל היכא [היכן] שנשמת רוח חיים באפיו, שהוא בן קיימא — הוא דחשיב רישיה [שנחשב ראשו], אידך [אחר], נפל, שאינו בן קיימא — לא חשיב רישיה [נחשב ראשו].

ומקשים, תנן [שנינו במשנתנו]: הבא אחר נפלים, שיצא ראשו של הנפל חי, וכן נולד לפניו בן תשעה שיצא ראשו מת — בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. ואף שהמשנה עוסקת גם בבן תשעה, קתני מיהא [הריהו שונה על כל פנים] לגבי נפל שראשו פוטר את הבא אחריו! ומשיבים: מאי [מה פירוש] ראשו? כוונתו: ראשו וכן רובו.

ומקשים: וליתני [ושישנה] במפורש רובו! ומשיבים: בדין הוא דאיבעי ליה למיתני [שהיה צריך לשנות] רובו, ואיידי דקא בעי למיתני סיפא [ומתוך שרצה לשנות בסוף] בן תשעה שיצא ראשו מת, כדי לדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה, הא [אבל] אם יצא בן תשעה וראשו חי — הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי [גם כן איננו] — תנא רישא נמי [שנה בהתחלה, לגבי נפל, גם כן] ראשו.

ומקשים על הסבר זה: ומאי קא משמע לן [ומה הוא משמיע לנו בזה]? דכיון דמפיק ליה רישיה [שכיון שמוציא ולד את ראשו] הוה [הרי זו] לידה? והלא כבר תנינא [שנינו] דבר זה במשנה לגבי עובר בהמה: הוציא ראשו קודם שנשחטה אמו, אף על פי שהחזירו — הרי זה כילוד, ואין דינו כעובר, ששחיטת אמו מתירה אותו באכילה!

וכי תימא [ואם תאמר]: אשמועינן [השמיע לנו] הלכה זו בבהמה, וקא משמע לן [ומשמיע לנו] במשנתנו דין זה באדם. ויש צורך בזה ובזה, כי אדם מבהמה לא יליף [אינו נלמד], משום שהבהמה לית [אין] לה פרוזדור, אין פתח הרחם שלה מוסתר כמו באשה, ולכן יש לומר כי דווקא בבהמה, שהראש מתגלה מיד ביציאתו נחשבת הדבר ללידה, אבל לא באשה.

וכן מצד אחר, בהמה מאדם לא ילפא [אינה נלמדת] משום דחשיב [שחשוב] פרצוף פנים דידיה [שלו], ולכן יציאת הראש לעצמה נחשבת לידה, מה שאין כן בבהמה.

והלא הא נמי תנינא [זו באדם גם כן כבר שנינו במשנה]: אם יצא הולד כדרכו כדרך לידה רגילה, שהראש יוצא תחילה — משיצא רוב ראשו הרי הוא כילוד. ואיזהו רוב ראשו? משתצא פדחתו (מצחו). ונמצא שלא הוצרכה המשנה לדין ראשו של בן תשעה! ואם כן, מה ששנינו שראשו של נפל פוטר את הבא אחריו, הרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על שמואל, שטען כי אין הראש פוטר בנפלים. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

ב ובאותו ענין אמר ר' שמעון בן לקיש: יציאת פדחת לבדה באדם פוטרת, נחשבת כלידה בכל מקום, חוץ מן הנחלה, שאם הוציא ולד רק את פדחתו, והחזיר ראשו, ויצא אחיו — השני הוא הבכור לנחלה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "יכיר" אמר רחמנא [אמרה התורה] לענין נחלה: "כי את הבכור... יכיר לתת לו פי שניים" (דברים כא, יז), ואין הכרה על ידי פדחת לבדה. ור' יוחנן אמר: אפילו לנחלה די בכך.

ומסבירים: מה שאמר ריש לקיש "פוטרת בכל מקום" לאיתויי מאי [להביא להוסיף, את מה הוא בא] מלבד לענין פדיון הבן — לאיתויי הא דתנו רבנן [להביא את זו ששנו חכמים]: גיורת שיצאה פדחת ולדה בלבד בגיותה, ואחר כך נתגיירה וילדה את הולד כולו — אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה של יולדת ישראלית, וכן אינה מביאה קרבן לידה, משום שהולד נחשב כנולד בעודה גויה.

על דברי ר' יוחנן מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: "יכיר" — זו הכרת פנים, ואיזו היא הכרת פנים? פרצוף פנים עם החוטם. הרי שלא די בפדחת בלבד! ומשיבים, תני [שנה]: "עד החוטם", ואין החוטם בכלל. ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת, ממה ששנינו: אין מעידים על אדם שמת, כדי להתיר את אשתו להינשא, אלא על פי עדים שהכירוהו, על פי פרצוף פנים עם החוטם! ומשיבים: תני [שנה] גם כאן: "עד החוטם".

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בענין זה: אנשים שראו פדחת של אדם שמת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פדחת — אין מעידין עליו שמת, להתיר את אשתו, עד שיהו שניהם עם החוטם. ועל כך אמר אביי, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב כהנא: מאי קראה [מה הכתוב] המלמד על כך? שנאמר: "הכרת פניהם ענתה בם" (ישעיהו ג, ט), ואין הכרת פנים בלא חוטם! ומשיבים: שאני [שונה] עדות אשה להתירה להינשא, דאחמירו בה רבנן [שהחמירו בה חכמים], מפני שיש בה התרת אשת איש לכל העולם, וחשש ממזרות, ולכן הצריכו בה בירור מעולה, אבל לדיני בכור — די בהכרה כל שהיא, בפדחת.

ושואלים: ומי אחמירו [והאם החמירו] חכמים בעדות אשה? והא תנן [והרי שנינו במשנה] להיפך: הוחזקו חכמים להיות משיאים אשה שהעידו שמת בעלה, על פי עדות שאינה כשרה בדרך כלל, כגון עד מפי עד אחר שראהו מת, וכן מפי אשה, מפי עבד, מפי שפחה! ומשיבים: כי אקילו רבנן [כאשר הקלו חכמים] הרי זה בסופה של העדות, לקבל את העדות שהאיש מת. אבל בתחלתה, בעצם הבירור, האם הכירו העדים היטב את המת כשראוהו — לא אקילו רבנן [הקילו בה חכמים].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] דרך אחרת ליישב את דברי ר' יוחנן: