א שנינו במשנה: יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע, ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים. אמר ר' יצחק: ושניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר במלחמות דוד בפלשתים: "ותהי עוד מלחמה בגת" (שמואל ב כא, כ), וכתיב [ונאמר]: "ויהי איש מדון אצבע ידיו ואצבע רגליו שש ושש" (שמואל ב כא, כ), מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: בגנותיה משתעי [בגנותו של אותו איש מדון מספר הכתוב], ומכאן שיש בדבר מום. ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: בשבחיה משתעי [בשבחו מספר הכתוב] שהיה גדול במדותיו, ואינו מום כלל.

ובפירושו של פסוק זה, אמר רבה: לשם מה לי דכתיב [זה שנאמר] שם "שש ושש עשרים וארבע מספר"? מדוע הוצרך הכתוב לתיאור מפורט כל כך? צריכי [צריכים] הם כל אותם ביטויים, דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "שש ושש", הוה אמינא [הייתי אומר]: שית דידיה ושית דכרעיה [שש של ידו אחת ושש של רגלו האחת], ובסך הכל שתים עשרה — לכן כתב [כתבה התורה] "עשרים וארבע". ואי כתב [ואם היתה התורה כותבת] רק "עשרים וארבע", הוה אמינא [הייתי אומר] כי הוא חמש אצבעות מהאי גיסא [מצד זה] ושבע מהאי גיסא [מצד זה], ואין האצבעות היתירות מחולקות בשווה בין הידים ובין הרגלים, על כן כתב [כתבה התורה]: "שש ושש", שש לכל אחת מידיו ומרגליו. ומה שנאמר שם "מספר" כוונתו שמדובר באצבע יתירה שהיא נספרת על גבי היד, בשורה אחת עם שאר אצבעות.

ובאשר למחלוקת במשנתנו, האם יש בכך מום או לא, תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה: ראיה לדברי שהוא כשר, מעשה באדם אחד שבא לפני ר' טרפון שהיה יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע, אמר לו ר' טרפון: כמותך ירבה בישראל אנשים גיבורים! אמר לו ר' יוסי: משם הבאת ראיה? להיפך, כך אמר לו: כמותך, כמו שמועטים אנשים בעלי מום, כמוך, כך יתמעטו ממזירי ונתיני [ממזרים ונתינים, גבעונים] מישראל.

ב שנינו במשנה: השולט בשתי ידיו, רבי פוסל וחכמים מכשירים. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: איטר, בין ביד בין ברגל — פסול לכהונה. השולט בשתי ידיו — רבי פוסל וחכמים מכשירין. ומסבירים את טעמיהם, מר סבר [חכם זה, רבי, סבור]: כחישותא אתחלא [כחישות, חולשה, התחילה] ביד ימין, ומשום כך הוא משתמש גם ביד השניה, ולכן הוא פוסלו — בגלל החולשה בידו הימנית, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: בריותא אתחלא [בריות, חוזק, התחילה] ביד שמאל, ואין זה מורה על חלישות ביד ימין.

ג משנה ועוד כהנים פסולים לעבודה: הכושי, הגיחור, והלבקן, והקפח (שיבואר עניינם בגמרא), והננס, והחרש, והשוטה, והשיכור, וכן בעלי נגעים טהורים, נגעי עור, כגון בוהק (ויקרא יג, לט), שאין להם דין צרעת שמטמאת — כל אלה פסולין באדם וכשרים בבהמה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף שוטה מן הבהמה אינה מן המובחר. ר' אלעזר אומר: אף בעלי הדלדולין, שיש להם חתיכות בשר או עור מידלדלות מגופם, פסולין באדם וכשרין בבהמה.

ד גמרא שנינו במשנה: הכושי הגיחור והלבקן. ומבארים: כושי — הרי זה אוכמא [שחור], גיחור — זהו חיוורא [לבן], לבקן — סומקא [אדום]. ושואלים: איני [וכך הוא]? והא ההוא דאמר להו [והרי היה אחד שאמר להם] לאנשים: מאן בעי [מי רוצה] טלה לוקיאני, ואישתכח חיוורא [ונמצא שהיה בצבע לבן]! אלא כך צריך לומר: כושי הוא אוכמא [שחור], גיחור — סומקא [אדום], כדאמרי אינשי [כמו שאומרים אנשים] על אדם שהוא "סומקא גיחיא" [אדום מאד], לבקן — חיוורא [לבן] הוא, כההוא דאמר להו [כמו זה שאמר להם] לאנשים: "מאן בעי [מי רוצה] לוקיאני" ואישתכח חיוורי [ונמצא שהיו לבנים].

ה שנינו במשנה: קפח. בפירוש דבר זה תני [שנה] רב זביד: גבוה. ותוהים: איני [כן הוא]? האם להיות גבוה ביותר הוא מום? והתני [והרי שנה] ר' אבהו: מנין שהקדוש ברוך הוא משתבח בבעלי קומה — שנאמר: "ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם אשר כגבה ארזים גבהו" (עמוס ב, ט)! אמר רב פפא: לא מדובר במשנה במי שגבוה ובנוי כהוגן, אלא באריכא שמיטה סניא [במי שארוך, שמוט ומכוער], שהוא רזה ודק שלא כרגיל.

ובעניינים אלה מביאים מה שאמר ריש לקיש: מי שהוא גבוה לא ישא גבוהית — שמא יצא מהן תורן (איש גבוה ביותר), וכן ננס לא ישא ננסת — שמא יצא מהם אצבעי (איש קטן ביותר), לבן (איש בהיר) לא ישא לבנה — שמא יצא מהם בוהק (לבן ביותר), שחור (כהה) לא ישא שחורה — שמא יצא מהן טפוח (שחור כטפיח=קדירה).

ו ועוד שנינו ברשימת הכהנים הפסולים: החרש השוטה והשכור. ושואלים: הלא שכור מחיל [מחלל] עבודה, אם הוא עובד בעודו שיכור, ואם כן בהדי מומי דמחילי עבודה בעי למיחשב [ביחד עם מומים שמחללים עבודה היה צריך להחשיב אותם], ולא בין הפסולים השנויים במשנה זו, שהם פסולים מפני שאינם "שווים בזרעו של אהרן", שהם משונים משאר אנשים, שאמנם אסור להם לעבוד אבל בדיעבד עבודתם כשרה (ראה לעיל מג,ב)!

ומשיבים: מדובר כאן בשיכור בשאר דברים המשכרים, שאינם יין, והוא אינו מחלל את עבודתו. ומעירים: ומשנתנו היא שלא כשיטת ר' יהודה, הסבור שגם שיכור כזה מחלל עבודה. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: מי שאכל דבילה קעילית (מאיזור העיר קעילה) הגורמת לשכרון, וכן אם שתה חלב או דבש, ונשתכר, ונכנס למקדש — חייב מלקות, שעבר על מצות לא תעשה, שנאמר לאהרן: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד" (ויקרא י, ט), וכל דבר שמשכר הריהו בכלל "שכר". וכהן שנשתכר מחלל עבודתו, כפי שנאמר מיד אחר כך: "ולהבדיל בין הקדש ובין החול" (ויקרא י, י), ששתיית יין ושכר עושה את הקודש חול.

ז משנה אלו כשרין לעבודה באדם ופסולין בבהמה להקרבה: אותו ואת בנו, שאסור להקריב את הבן ביום שנשחטה אמו, ולהיפך. מי שהיה טריפה, שנחבל או חלה וסופו למות מחמת כך, ויוצא דופן, שנולד בניתוח דרך דופן הרחם, ושנעבדה בהן עבירה (שנרבעו על ידי אדם או רבעו אדם), ושהמית את האדם.

וכהן הנושא נשים בעבירה, כגון שנושא גרושה או חלוצה — פסול עד שידירנה הנאה, שיאסור עצמו בנדר מליהנות ממנה. והכהן המטמא למתים פסול מלעבוד עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים.

ח גמרא שנינו במשנה: ואלו כשירין באדם ופסולים בבהמה — אותו ואת בנו. ושואלים: מאי [מה] ההבדל ששנינו בעניין "אותו ואת בנו"? באיזו מציאות מדובר?

אילימא [אם תאמר] כגון אהרן ובניו שמותרים לעבוד במקדש באותו יום, דכותיה [שכמותו] נאסר להקריב ביום אחד תייש ובנו, מי נהיג [האם נוהג בבהמה איסור זה]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: "אותו ואת בנו" — נוהג בנקבות, כלומר, באם ובבנה או בתה, ואינו נוהג בזכרים, באב ובבנו או בתו! אלא תאמר שמדובר בתיישה ובנה, שאסור לשוחטם ביום אחד, דכוותה הכא [שכמותה כאן], לענין פסול כהונה, מדובר בכהנת ובנה, וכי כהנת בת עבודה היא?

ומשיבים: לעולם מדובר על אהרן ובניו, דכוותה הכא [שכיוצא בו כאן] תייש ובנו. ואף ששנינו בברייתא ש"אותו ואת בנו" אינו נוהג בזכרים, אמרי במערבא משמיה [אומרים בארץ ישראל משמו] של ר' יוסי בר אבין: עדא אמרה [זאת אומרת] כי משנתנו שיטת חנניה היא, הסבור שאיסור אותו ואת בנו נוהג בזכרים. דתניא [ששנויה ברייתא]: "אותו ואת בנו" נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים, ואילו חנניה אומר: נוהג בזכרים ובנקבות.

ט שנינו במשנה: והנושא נשים בעבירה — פסול עד שידירנה הנאה. ועל כך תנא [שנה החכם]: כהן העובד, ונתברר כי הוא נושא אשה בעבירה — אינו מפסיק מעבודתו, אלא נודר ממנה הנאה ועובד עבודה, ומשסיים לעבוד, יורד מהמזבח ומגרש את האשה.

ושואלים: ומדוע נתיר לו לעבוד קודם שיגרשנה? וליחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה [ונחשוש שמא ילך אצל החכם ויתיר לו את נדרו]! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] התנא שהנשאל לחכם שיתיר את נדרו — צריך לפרט את הנדר, וכשיפרט כהן זה את הנדר, ויאמר שנדר כן משום שהיא אשה שאסורה עליו — לא יתיר לו החכם.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שהנשאל לחכם צריך לפרט את הנדר. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אין צריך לפרט את הנדר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע יכול להמשיך ולעבוד קודם שגירש את אשתו? ומשיבים: דמדרינן ליה [שמדירים אותו] ברבים, במעמד רבים, ונדר כזה לא ניתן להתיר.

ואומרים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] נדר שהודר ברבים אין לו הפרה, כלומר, התרה על ידי חכם, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] יש לו הפרה מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: דמדרינן [שמדירים]