בן יהודה למימר [לומר] כי טומטום אינו בגדר ספק זכר, אלא בריה בפני עצמה הוא, ולא קדוש כלל! ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] טומטום בבריה בפני עצמה לא מספקא [אין להסתפק בו], שאין מי שסבור שהוא בריה. אלא זכר ונקבה הוא דמספקא [שיש להסתפק בו], שמא זכר הוא או נקבה.

ואם היה הטומטום מטיל מים במקום שמצוי פי איבר הזכרות בזכר — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שזכר הוא. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במטיל מים במקום נקבות, שהמים יוצאים במקום בו נקבה מטילה מימיה, מאחוריה, מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: חיישינן [חוששים אנו] שמא נהפכה איבר זכרותו למקום נקבותו, כלומר, לאחוריו, ומשם הוא מטיל מים. ודינו, איפוא, כספק. ומר סבר [וחכם זה, ר' שמעון בר' יהודה, סבור]: לא חיישינן [אין אנו חוששים], אלא בוודאי נקבה הוא. וסבור ר' שמעון בר' יהודה כי הא [כמו זו] שהורה ר' אלעזר: בכור טומטום בבהמה, אם מטיל מים במקום נקבות — הרי הוא חולין, משום שבוודאי נקבה הוא.

א בענין הוראתו של ר' אלעזר, שטומטום המטיל מים במקום נקבות — חולין הוא, ואינו ספק זכר בכור, מסופר, תהי בה [תוהה היה בכך] ר' יוחנן: מאן דלא חש [מי הוא זה שאינו חושש] לדעת התנא קמא [הראשון] במשנתנו, ולדעת ר' ישמעאל, הסבורים שטומטום ספק הוא! ושואלים: ולימא [ושיאמר] ר' יוחנן נמי [גם כן]: מאן דלא חש לרבנן בתראי [מי הוא זה שאינו חושש לדעת חכמים האחרונים] במשנה. שהרי אמר רב חסדא: מחלוקת — באנדרוגינוס, שהחכמים האחרונים סבורים שאינו ספק זכר, אלא בריה בפני עצמה הוא, אבל בטומטום — דברי הכל ספיקא [ספק] זכר או נקבה הוא, וקדוש מספק!

ומשיבים: ר' יוחנן לא סבירא ליה [אינו סבור] כרב חסדא, ולדעתו סבורים החכמים האחרונים שטומטום בוודאי אינו בכור, אלא בריה בפני עצמה. ומקשים: אי לא סבירא ליה [אם ר' יוחנן אינו סבור כן], מדוע תמה על הוראתו של ר' אלעזר? לימא [נאמר] שר' אלעזר הוא שאמר כרבנן בתראי [כדעת חכמים אחרונים]! ומשיבים: באמת, הכי נמי קאמר [כך גם כן הוא אומר], לזאת כוונתו: מאן שביק תרי ועביד כחד [מיהו זה שמניח דעת שנים, שני חכמים, התנא הראשון ור' ישמעאל, ועושה כדעת חכם אחד, החכמים האחרונים]!

ומעירים: ור' אלעזר כמאן סברא [כמי הוא סבור] — כי הא [כמו זו] שאמר ריש לקיש: לא אמרו בטומטום שהוא ספק אלא באדם, הואיל וזכרותו ונקבותו במקום אחד, שמי הרגלים של איש ואשה יוצאים באותו מקום בגוף. והואיל והוא מכוסה — הרי זה ספק. אבל טומטום בהמה, שזכרותה ונקבותה מצויים במקומות שונים — אין בו ספק אם הוא זכר או נקבה, אלא אם מטיל מים במקום זכרות — הרי הוא זכר, מטיל מים במקום נקבות — נקבה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אושעיא: גם אם הוא מטיל מים במקום נקבות — וליחוש [ונחשוש] שמא נהפכה זכרותו כלפי נקבותו, ומשום כך הוא מטיל מים במקום נקבות, ואין זה יוצא מכלל ספק! אמר ליה [לו] אביי: כמאן [כדעת מי] אתה אומר זאת, כדעת ר' מאיר דחייש למיעוטא [שחושש למיעוט]? והרי אין הלכה כמותו. ואם כן יש ללכת אחר הרוב, שזכרותם אינה מתהפכת!

אביי בר אבין ורב חנניא בר אבין דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים], הסבורים שבדרך כלל אין חוששים למיעוט — במקרה זה יש לחשוש, ולומר: הואיל ואישתני [והשתנה] בעל חיים זה מבעלי חיים רגילים, והוא טומטום — יש לחשוש כי גם בענין אחר אישתני [השתנה], שנהפכה זכרותו לנקבותו. ומעירים: נחלקו, איפוא, חכמים בעקרון זה, אית דאמר אישתני [יש מי שאומר כי אומרים: הואיל והשתנה השתנה], ואית דאמר לא אישתני [ויש מי שאומר כי אין אומרים: כיון שהשתנה השתנה].

ומציעים: לימא אישתני ולא אישתני תנאי [האם לומר שהמחלוקת בענין השתנה ולא השתנה מחלוקת תנאים היא]? דתניא [ששנויה ברייתא]: טומטום שקידש אישה — קדושיו קדושין מספק, שמא איש הוא. וכן אם נתקדש כאשה על ידי איש — קדושיו קדושין מספק, שמא אשה הוא.

ואם מת אחיו בלא בנים, ואין שם אח אחר שיוכל ליבם אותה — חולץ, כלומר, יבמתו חולצת את נעלו, שמא הוא זכר, והיא זקוקה לחליצה כדי להתירה מזיקתו. ואם מת הטומטום — אחיו (אחד מהם) חולצין לאשתו או מיבמים לאשתו, שמא היה זכר. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אשת טומטום — חולצת ולא מתייבמת.

ואומרים: סברוה [סבורים היו חכמים] שהציעו דבר זה, דכולי עלמא [שהכל, בעלי שתי הברייתות, סבורים] כדעת ר' עקיבא, שאמר: סריס חמה, שמטבע ברייתו אינו יכול להוליד — לא חולץ ולא מייבם לאשת אחיו, מפני שאינו בכלל מצות יבום. וכן אחיו אינם חולצים ואינם רשאים ליבם את אשתו, משום שהיא אסורה עליהם כדין אשת אח שאינה זקוקה ליבום.

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים], דמאן דאמר [שמי שאומר] שטומטום חולץ, ואחיו חולצין לאשתו ומיבמים את אשתו, סבור כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] הואיל ואישתני [והשתנה] מבני אדם רגילים, והוא טומטום — אישתני [השתנה], ויש לחשוש שמא היה סריס חמה, ואחיו אסורים ליבמה. אלא יש להניח שאם היה זכר — היה בר הולדה, ואשתו זקוקה ליבום.

ומאן דאמר [ומי שאומר] שאשת טומטום חולצת ולא מתייבמת, הרי זה משום שלדעתו אמרינן [אומרים אנו]: הואיל ואישתני אישתני [והשתנה השתנה], וגם אם היה זכר — שמא סריס חמה היה, ולכן אין מייבמים את אשתו?

ודוחים: לא, דכולי עלמא אמרינן [לדעת הכל אומרים אנו] הואיל ואישתני אישתני [והשתנה השתנה], ויש לחשוש שהיה סריס חמה. אלא הא [זו], הברייתא המתירה לייבם את אשתו — הריהי שיטת ר' אליעזר, החולק על ר' עקיבא, וסבור כי אשת סריס חמה ראויה ליבום, והא [וזו], האוסרת — שיטת ר' עקיבא היא, הסבור שאשת סריס חמה אינה ראויה ליבום.

ושואלים: ומאן תנא אליבא [ומיהו התנא ההולך לפי שיטתו] של ר' עקיבא, שאשת סריס חמה אינה זקוקה ליבום, ולמרות זאת לדעתו על אשת טומטום לחלוץ? אילימא [אם תאמר] שר' יהודה הוא, הא [הרי] לשיטתו, גם אם ייקרע ויימצא זכר — כדין ודאי סריס (חמה) משוי ליה [הוא עושה אותו], ואינה זקוקה כלל לחליצה.

דתנן [ששנינו במשנה], ר' יהודה אומר: טומטום שנקרע ונמצא זכר — הרי זה לא יחלוץ, מפני שהוא כסריס חמה, ואין חליצתו חליצה. וכשם שסריס אינו חולץ — כך אלמנתו אינה זקוקה לחליצה!

אלא שיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, הסבור שטומטום שנקרע ונמצא זכר הריהו ספק סריס חמה, ולכן צריך לחלוץ לאשתו. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יוסי בר' יהודה אומר: טומטום לא חולץ לאשת אחיו שמת, כשיש לו אחים נוספים — שמא יקרע העור המכסה את איבריו וימצא סריס חמה, ונמצא שלא הותרה היבמה בחליצה זו, אבל לשיטתו אין זה ודאי שיימצא סריס חמה. ולעצם דברי ר' יוסי בר' יהודה שואלים: ומדוע הוא תולה את האיסור לחלוץ רק באפשרות זו, שיימצא סריס חמה?

אטו כל דמיקרע [וכי כל טומטום שנקרע] זכר משתכח [נמצא], נקבה לא משתכח [אינו נמצא]? והלא גם אם נקבה הוא — אין חליצתו מועילה להתיר את אשת אחיו! ומשיבים: בלשון שמא קאמר [הוא אומר], והוא כולל בכך יותר מספק אחד: שמא יקרע וימצא נקבה,

אי נמי [ואם גם כן] זכר הוא — נמי [גם כן] לא יחלוץ, שמא ימצא סריס חמה. ושואלים: הואיל וגם ר' יהודה וגם ר' יוסי בר' יהודה אומרים שטומטום אינו חולץ ליבמתו, מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה? אמר רבא: