א ודנים בדבריו של ר' ישמעאל במשנתנו ביחס לאנדרוגינוס, ש"אין לך מום גדול מזה". בעי [שאל] רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל? האם מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו] שאנדרוגינוס בכור הוא, שהוא זכר וקדוש בבכורה, ומומו עמו, סימני הנקבות. ולכן מותר לשוחטו מחוץ למקדש. או דילמא [שמא]: ספוקי מספקא ליה [מסופק לו] אם הוא נחשב זכר, ובדרך "אם תימצא לומר" קאמר [הוא אומר]: גם אם תימצא לומר שאנדרוגינוס בכור הוא — הרי מומו עמו, ומותר לשוחטו מחוץ למקדש.

ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכך] אם כך או כך הוא הטעם? למילקא עליה [ללקות עליו] ארבעים מלקות משום גיזה ועבודה, שאם ודאי בכור הוא — צריך לנהוג בו קדושת בכור, ומצות "לא תעשה" לגוזזו ולעבוד בו (דברים טו, יט). אבל אם ספק הוא, הרי אף שאסור הדבר — אינו לוקה מספק. אי נמי [או גם כן יש לכך השלכה] למיתבה [לענין לתת אותו] לכהן, שאם ספק הוא — אין הכהן יכול לתובעו ממנו, מפני שהמוציא מחבירו — עליו הראיה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שר' אילעאי אומר משום (בשם) ר' ישמעאל: אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו. שמע מינה [למד מכאן] כי מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו] שאנדרוגינוס הריהו בכור. ואומרים: מכאן אין ראיה, ודילמא [ושמא] גם בברייתא זו, בלשון "אם תימצא לומר" קאמר [הוא אומר], שאם בכור הוא — הרי מומו עמו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: נאמר לענין קרבן עולה מן הבקר "זכר" (ויקרא א, ג), ויש לדייק: זכר — ולא נקבה. כשהוא אומר למטה בפרשה שאחר כך "זכר" (ויקרא א, יא), לגבי עולה מן הצאן, הרי זה דבר שאין תלמוד (צורך) לומר, שהרי כבר נאמר "זכר" פעם אחת בענין עולה, והכתוב הקיש עולה מן הצאן לעולה מן הבקר. מה תלמוד לומר, איפוא, שוב "זכר" — להוציא טומטום ואנדרוגינוס, שאינם כשרים לעולה.

ונברר: מני [כשיטת מי היא ברייתא זו]? אילימא [אם תאמר] שיטת התנא קמא [הראשון] במשנתנו, שאמר שטומטום ואנדרוגינוס אינם נשחטים במקדש, אבל גם לא במדינה — אין לומר כן, שהלא לדעתו אנדרוגינוס ספיקא [ספק] הוא, שאין אנו יודעים אם הוא נחשב זכר או לא. וכי אתי קרא למעוטי ספיקא [בא הכתוב למעט ספק]? אלא

תאמר שברייתא זו היא כדעת רבנן בתראי [החכמים האחרונים] שבמשנתנו, האומרים שאנדרוגינוס בוודאי אינו זכר, אלא הוא בריה בפני עצמה, והוצרך הכתוב למעטו מהקרבה. אבל גם דבר זה לא ניתן להיאמר, שהרי לדעתם, גם נקבה וגם טומטום ואנדרוגינוס מחד קרא נפקי [מכתוב אחד בלבד הם באים, נלמדים], דהא גבי [שהרי אצל] בכור חד "זכר" הוא דכתיב [פעם אחת "זכר" הוא שנאמר], ועל ידו קא מעטי כולהו מינייהו [ממעטים את כולם]. ואילו בברייתא זו ממעטים נקבה מ"זכר" אחד, וטומטום ואנדרוגינוס מ"זכר" שני!

אלא, פשיטא [פשוט] שברייתא זו היא שיטת ר' ישמעאל. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שר' ישמעאל מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו הדבר], שאנדרוגינוס הריהו בכור זכר — היינו דאיצטריך קרא למעוטי [זהו שהוצרך הכתוב בעניין קרבן עולה למעט], ולומר שאין מביאים ממנו קרבן עולה. אלא אי אמרת מספקא ליה [אם אתה אומר שמסופק לו] אם הוא זכר — וכי אצטריך קרא למעוטי ספיקא [הוצרך הכתוב בעולה למעט ספק]?

ודוחים: לעולם תאמר שברייתא זו היא כשיטת רבנן בתראי [חכמים האחרונים], הסבורים שאנדרוגינוס כלל אינו זכר, אלא בריה בפני עצמה. וביחס למה שהקשינו: והרי לשיטתם די בכתוב אחד למעט נקבה וגם טומטום ואנדרוגינוס, כפי שהוא בבכור — על כך יש להשיב: גבי [אצל] בכור גם כן תרתי קראי כתיב [שני מקראות כתובים]: "הזכר" (דברים טו, יט) ו"הזכרים" (שמות יג, יב), אחד למעט נקבה, ואחד למעט טומטום ואנדרוגינוס.

ב שנינו במשנה, וחכמים אומרים: אינו בכור, אלא נגזז ונעבד, כדין בהמת חולין. אמר רב חסדא: מחלוקת זו היא באנדרוגינוס, שיש בו סימני זכר וסימני נקבה, וחכמים אלו אומרים שאנדרוגינוס בודאי אינו זכר, אלא בריה בפני עצמה, ולכן אינו קדוש בבכורה. אבל בטומטום, שעורו מכסה את איברי מינו — דברי הכל ספיקא [ספק] הוא, מפני שהוא זכר גמור או נקבה גמורה, אלא שאנו לא יודעים מהו. ולכן הוא קדוש מספיקא [מספק], שאינו נשחט לא במקדש ולא במדינה.

אמר ליה [לו] רבא: אלא מעתה, לדבריך שהוא בודאי זכר או נקבה, אם כן בערכין, כשאדם נודר ערכו של אדם טומטום — יערך, אם בערך איש או בערך אשה!