ומעשה נמי [גם כן] היה שלחי התחתון עודף על העליון, ושאל רבן שמעון בן גמליאל לחכמים, ואמרו: הרי זה מום.

ומקשים: והא גבי [והרי אצל] מומי אדם הוא דתנן [ששנינו במשנה]: שפתו העליונה עודפת על התחתונה, או שתחתונה עודפת על העליונה — הרי זה מום. ויש לדייק: דוקא גבי [אצל] אדם הוא מום, משום דכתיב [שנאמר]: "איש איש מזרע אהרן" (ויקרא כב, ד), ומכאן למדים כי הכהן צריך להיות איש ששוה בזרעו של אהרן, שמראהו רגיל, כשל שאר אחיו הכהנים, ומי שמראהו אינו רגיל — פסול. אבל בבהמה לא נאמר דבר זה, ואם כן, אם שפתו התחתונה עודפת על העליונה — אין זה מום כשלעצמו!

אמר רב פפא: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] מדובר דאית [שיש] בה בלחי התחתונה עצם ארוכה יותר משל הלחי העליונה, ואז הוא מום גם בבהמה, הא [זה] — דלית [שאין] בה עצם, ואז אין זה מום בבהמה, אלא באדם בלבד.

א משנה ועוד בענין המומים ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש. אוזן הגדי שהיתה כפולה, שנכפלה אוזנו, כאילו יש לו אוזן נוספת, אמרו חכמים: בזמן שהוא עצם אחד, שיש לאותה אוזן נוספת סחוס לעצמו — הרי זה מום, בזמן שאין בו עצם — אינו מום. ר' חנניא בן גמליאל אומר: זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר, או שהוא קצר כל כך שאין בה שלש חוליות — הרי זה מום.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: אם פיו של בכור בהמה בלום (נפוח) וכן אם רגליו מבולמות (מנופחות), יש לחלק בענין זה: אם מחמת הרוח, כלומר, מחמת שהתנפח — אינו מום, מחמת העצם שהיתה גדולה במיוחד — הרי זה מום. אזניו כפולות, אם מדובר בחסחסות (סחוס) אחת — הרי זה מום, בשתי חסחסיות — אינו מום.

ג שנינו במשנה, רבן גמליאל אומר: זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר — הרי זה מום. אמר רב פפא: לא תימא [אל תאמר] שהוא מום, דוקא במקרה דקטינא [שהיא דקה כשל חזיר], אלא דכריכא [כל שהיא עגולה] כזנב החזיר, אף על גב דאלימא [אף על פי שהיא עבה] כשל גדי — הרי זה מום.

עוד שנינו במשנה: או שאין בה בזנב שלש חוליות — הרי זה מום. ובאותו ענין אמר רב הונא: בזנב של גדי עזים, שתים, שתי חוליות — הרי זה מום, שלש — אינו מום. בטלה של כבשים, שלש חוליות — הרי זה מום, ארבע — אינו מום. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: בגדי, אם היתה בזנבו רק חוליה אחת — הרי זה מום, שתים — אינו מום. בטלה, שתים — הרי זה מום, שלש — אינו מום! ואומרים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא על רב הונא.

ומעירים: ורב הונא שאמר דבר זה, מתניתין אטעיתיה [משנתנו הטעתה אותו]; איהו סבר [הוא היה סבור]: מדרישא [מכיון שראשה, תחילתה, של המשנה] מדבר בזנב גדי שהוא דומה לשל חזיר — סיפא נמי [סופה גם כן], שאין בה שלוש חוליות, מדבר בגדי. ולא היא [ואינו כן], רישא [ראשה, תחילתה] מדבר בזנב הגדי, וסיפא [וסופה] בזנב הטלה, כמו שמבואר בברייתא.

ד משנה ועוד מומים ששוחטים עליהם את הבכור. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: את שיבלת בעיניו, ושנפגם עצם ידו ורגלו, ושנפרק עצמו (העצם) של פיו, כלומר, הלסת. עינו אחת גדולה ואחת קטנה, אזנו אחד גדולה ואחד קטנה, במראה, כלומר, שההבדל בין העיניים והאוזניים ניכר גם במראה העין, אבל לא כשהוא נבחן במדה (במדידה) בלבד. ר' יהודה אומר: אם היו שתי ביציו, אחת מהן גדולה כשתים (פי שתים) שבחבירתה — הרי זה מום, ולא הודו לו חכמים.

ה גמרא שנינו במשנה: את שיבלת בעינו הרי זה מום. ותמהים: למימרא [האם לומר] שיבלת הוי מומא [הרי היא מום]? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה להלן: ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש, מפני שאין הם ראויים להקרבה, ולא במדינה (מחוץ למקדש), משום שאין זה נחשב למום גמור — בעל גרב (שחין), ובעל יבלת! ועל עצם העמדת הסתירה מקשים: ותסברא [ויכול אתה לסבור כן] שיבלת אינה מום גמור?

הא כתיבא [הרי כתובה] יבלת באורייתא [בתורה] בין המומים הגמורים (ויקרא כב, כב)! אלא לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] ששנינו במשנה להלן שאינה מום גמור — הרי זו יבלת בגופו, הא [זו] שהוזכרה בתורה ובמשנתנו כמום גמור — הרי זו יבלת בעינו.

ומקשים: מכדי קרא סתמא [הואיל ובמקרא נאמר בסתם] "יבלת", מה לי בגופו ומה לי בעינו? אלא יש להסביר באופן אחר: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] דאית [שיש] בה ביבלת עצם, הא [זו] דלית [שאין] בה עצם.

ומפרטים: דקרא [היבלת שבמקרא], שהיא מום גמור, היא זו דאית [שיש] בה עצם, ואילו היבלת של מתניתין [המשנה] — היא זו דלית [שאין] בה עצם. וכך יש לחלק בעניינה: אם היבלת היא בעינו — הוי מומא [הרי זה מום], וכפי ששנינו במשנתנו. ואם היא בגופא [בגוף] — לא הוי מומא [אין היא מום], אבל היא פוסלת להקרבה, וכפי ששנינו במשנה להלן.

ושואלים: ולית לה עצם בגופא [ויבלת שאין לה עצם בגוף] פסולה היא? הרי תלתול (בשר או עור מדולדל) בעלמא [בלבד] הוא, שאינו פוסל, וכפי דתנן [ששנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: בעלי התילולין (דלדולי עור או בשר) פסולין באדם וכשירין בבהמה! אלא צריך לומר אחרת: אידי ואידי [זה וזה], גם במשנה זו וגם במשנה להלן, מדובר ביבלת בעינו, ולא קשיא [ואין זה קשה], הא [זה] במשנתנו, שהיא מום גמור, מדובר כשהיתה היבלת בשחור שבעין, ואילו הא [זה], במשנה להלן, שאינה מום, אבל פוסלת להקרבה — כשהיתה היבלת בלבן.

ומקשים: והא [והרי] שנינו כי אין מומין בלבן, ומשמע שהבהמה כשרה אפילו להקרבה! אלא, יש לפרש כך: אידי ואידי [זה וזה] בלבן, ואמר ריש לקיש: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שיבלת אינה נחשבת כמום, אבל פוסלת להקרבה — הרי זה במקרה דאית [שיש] בה שער, הא [זה] שאין זה מום כלל — במקרה דלית ד[שאין] בה שער. ובמשנתנו, שיבלת נחשבת כמום גמור — מדובר ביבלת שבשחור.

ו שנינו במשנה: עינו אחת גדולה ואחת קטנה — הרי זה מום. ועל כך תנא [שנה החכם]: גדולה — כשל עגל, קטנה — כשל אווז.

ועוד שנינו: אזנו אחת גדולה וכו', ר' יהודה אומר: אחת מביציו גדולה כשתיים בחבירתה — הרי זה מום, ולא הודו לו חכמים. ושואלים: ורבנן [ולשיטת חכמים] עד כמה יהיה ההבדל בין הביצים, ולא יהיה מום? ומשיבים, תניא [שנויה ברייתא], אחרים אומרים: אפילו אינה לשניה, הקטנה, אלא כגודל פול — בכל זאת היא כשירה.

ז משנה זנב העגל שהוא קצר, שאינה מגעת לערקוב (פרק הרגל), אמרו חכמים: הרי זה מום, משום שכל מרבית (דרך גדילה של) עגלים כן היא: כל זמן שיהו מגדלין — הן זנבותיהם נמתחות, מתארכות למטה מן הערקוב. וזה שזנבו קצר — מום הוא. איזהו ערקוב שאמרו? איזה פרק מפרקי רגל הבהמה? ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: בערקוב שנמצא באמצע הירך.