א גמרא שנינו במשנה ברשימת המומים שבעין: הריס של עין שניקב שנפגם שנסדק. ושואלים: מאי [מה פירוש] הריס? אמר רב פפא: תורא ברא דעינא [השורה, המחיצה החיצונה של העין], כלומר, העפעף. ועוד שנינו במשנה: דק תבלול. ובענין דק, תנו רבנן [שנו חכמים]: דק, אם הוא משוקע בגוף העין — הרי זה מום, ואם צף מלמעלה — אינו מום.

ושואלים: והתניא איפכא [והרי שנויה ברייתא להיפך], שמשוקע אינו מום וצף הריהו מום? ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] בשחור, הא [זה] כשהיה בלבן. ועל כך תמהים, והא [והרי] שנינו: אין מומין בלבן! אלא גם כאן וגם כאן מדובר בשחור שבעין, הא [זה] עוסק בדוק לבן, הא [זה] עוסק בדוק שחור.

והוא כפי שאמר שאמר רבה בר בר חנה, סח (אמר) לי ר' יאשיה שמן העיר אושא: אם היה דק שחור משוקע — הרי זה מום, אם היה צף — אינו מום. דק לבן משוקע — אינו מום, צף — הרי זה מום. וסימניך [והסימן] לדבר: ברקא, שהיא מחלה שבעין, שנראים בה כתמים לבנים צפים על גבי העין, והיא מום.

ב שנינו במשנה ברשימת המומים שבעין: חלזון נחש ועצב. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם חלזון הוא נחש, או דלמא [שמא] שני מומים הם, וכוונת המשנה לומר: חלזון או נחש?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], שאמר רבה בר בר חנה: סח לי ר' יוחנן בן אלעזר, זקן אחד היה בשכונתינו ור' שמעון בן יוסי לקוניא שמו, ומימי לא עברתי לפניו. פעם אחת עברתי לפניו, אמר לי, שב בני, שבואלמדך דבר! חלזון זה שאתה רואה בעין הבכור — מום קבוע הוא לשחוט עליו, וזהו נחש שאמרו חכמים שהוא מום.

ואף על פי שאמרו חכמים: אין אדם רואה מומין לעצמו, ולכן איני יכול להתיר בכור זה לעצמי, אבל הרב מורה הלכה לתלמידים, ותלמידים מורין לו על פי מה שלימדם, ומתירים לו. ולכן, לאחר שלימדתי אותך הלכה זו תוכל אתה להתיר את הבכור שבידי, שיש בו מום זה.

ומקשים: וכיצד יכול היה ר' יוחנן בן אלעזר להתיר על פי דבריו? והאמר [והרי אמר] ר' אבא שכך אמר רב הונא: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה, קודם שהוצרכה לו הלכה זו, אמרה — שומעין לו, ואם לאו [לא], אלא אמרה בשעת מעשה — אין שומעין לו! ומשיבים: איהו נמי מורה ובא הוה מעיקרא [הוא גם כן, ר' יוסי בן לקוניא, מורה ובא היה מתחילה] הלכה זו, עוד קודם שבא לידי מעשה זה.

ג שנינו במשנה: איזהו תבלול? חוט לבן הפוסק את הסירא (המפרידה בין הלבן והשחור שבעין) ונכנס בשחור. ומבררים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? שיטת ר' יוסי היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: חוט לבן היוצא מן הלבן שבעין ונכנס בשחור, וכן חוט שחור היוצא מן השחור שבעין ונכנס בלבן — הרי זה מום, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: לבן ונכנס בשחור — הרי זה מום, שחור ונכנס בלבן — אינו מום, שאין מומין בלבן.

אמר רב: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי? איזה מקור בכתוב יש לדבריו? דכתיב [שנאמר]: "יצא מחלב עינימו" (תהלים עג, ז), כלומר, יצא הרשע לתרבות רעה מרוב חלב (שומן) שבעינו, והוא בלבן שבעין. הרי שהלבן תרבא דעינא [חלב העין] — איקרי [נקרא], אבל "עינימו" (עינו) סתמא [סתם] — לא איקרי [אינו נקרא], ואין תבלול נחשב מום אלא בעין עצמה, שנאמר: "תבלול בעינו" (ויקרא כא, כ). ושואלים: ור' מאיר מאי טעמיה [מה טעמו]? ומשיבים: לדעתו, מה הוא לשון תבלול? דבר המבלבל את העינים, העובר בין הלבן והשחור שבעין, בכל דרך.

ד משנה המשנה ממשיכה ברשימת המומים שבעין, ששוחטים עליהם את הבכור: חורוור (שנראות בעין כעין טיפות לבנות) שהוא קבוע, והמים שיורדים בעיניו הקבועין. איזהו חורוור הקבוע? כיצד יודעים שהוא קבוע? כל ששהה שמונים יום ולא נרפא. ר' חנניא בן אנטיגנוס אמר: בודקין אותו שלש פעמים בתוך שמונים יום, ורק אם נמצא החורוור בכל אותן פעמים — הרי זה קבוע. ואלו הן מים הקבועין, כלומר, כיצד יודעים אם הם קבועים או עוברים?

אם אכל, האכילוהו לרפואה, מספוא לח ומספוא יבש של שדה המושקה בגשמים בלבד, או שאכל לח ויבש של שלחים (שדה הצריכה השקייה), או אפילו לא אכל לח ויבש ביחד, אלא אכל היבש ואחר כך הלח, ולא נרפא — כל זה אינו מום קבוע בוודאות, עד שיאכל הלח ואחר כך יאכל היבש, שהיא הדרך הבדוקה לרפואת המים שבעין, ואם בכל זאת ישארו בו המים — הרי אלו מים קבועים.

ה גמרא ומבררים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה היא. דתניא [ששנויה ברייתא], חורוור קבוע — ארבעים יום, ומים הקבועים — שמונים יום, אלו דברי ר' מאיר. ור' יהודה אומר: חורוור — שמונים יום.

ואלו הן מים הקבועים לשיטת ר' יהודה: אם אכל לח ויבש של בית השלחין, או שאכל יבש ואחר כך אכל הלח ולא נרפא — אין זה מום קבוע בוודאות, עד שיאכל יבש אחר הלח. וזמן ההאכלה של הלח והיבש ישנו (נמשך) שלשה חדשים. ושואלים: וכיצד אתה אומר שמשנתנו כשיטת ר' יהודה?

והא תרוייהו תננהי [והרי שניהם שנינו במשנתנו]: אכל לח ויבש של גשמים, לח ויבש של בית השלחין, ולא נרפא — אין זה מום. ואילו ר' יהודה הזכיר רק לח ויבש של שלחים, ומדבריו משמע כי אם אכל לח ויבש של גשמים, ולא נרפא — הרי זה מום!

ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך צריך לשנותה], לפי דברי ר' יהודה שבברייתא: אכל לח ויבש של גשמים ולא נרפא — הרי זה מום, לח ויבש של בית השלחין — אינו מום. ושל הגשמים נמי [גם כן], אם אכל יבש ואחר כך אכל לח — אינו מום, עד שיאכל יבש אחר הלח.

ועל מה ששנינו בברייתא: וישנו תהליך זה של האכלה שלשה חדשים, מקשים: איני [כן הוא]? והתניא [והרי שנויה ברייתא], והא [והרי] רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: אדר וניסן — הרי זה לח ששנינו במשנתנו, כשהצמחיה עדיין לחה, אלול ותשרי — יבש, שהוא בסוף הקיץ. הרי כאן ארבעה חדשים! ומשיבים: אימא [אמור] כך: אדר וחצי ניסן — לח, אלול וחצי תשרי — הרי זה יבש, וביחד שלושה חדשים.

ו ועוד על מה ששנינו שצריך להאכיל לח ואחר כך יבש, איבעיא להו [נשאלה להם שאלה ללומדים]: האם צריך להאכיל אותו לח בזמן לח, בסוף עונת הגשמים, ויבש בזמן היבש, בסוף הקיץ, או דלמא [שמא]: שמאכילים לח ואחר כך יבש (שנותר מן הקיץ הקודם) בזמן הלח?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: אדר וניסן — לח, אלול ותשרי — יבש. וכאן משמע שמאכילים אותו בכל זמן לפי העשב המצוי אז. ודוחים: מכאן אין ראיה לזמן בו מאכילים אותו, דלמא פירי [שמא פירות] של אלול ותשרי מאכילנא ליה [מאכילים אותו] באדר וניסן.

ז ועוד שואלים: וכמה מאכילין אותו את הבכור, מאותו עשב? אמר ר' יוחנן משום ר' פנחס בן ערובא: מאכילים אותו כשיעור גרוגרת (פרי התמר). אמר רבא, בעי במערבא [שאלו בארץ ישראל]: האם הכוונה היא שמאכילים אותו כגרוגרות בסעודה ראשונה בכל יום,