ורב יהודה בר אמי משמיה [משמו] של רב יהודה אמר: בית הפרס שנידש, שהלכו בו אנשים ודשוהו ברגליהם — טהור למי שצריך לעשות את הפסח, שאין חוששים שנותרה שם עצם בשיעור שעורה, שמטמאת. אבל אין הכהן שעבר שם רשאי לאכול תרומה.

אי נמי [או גם כן], מדובר במשנתנו כשהכהן הוצרך להיטמא בשאר טומאות ולא בטומאת מת, כגון טומאת שרץ ונבילה, דלא מזהר עלייהו [שאינו מוזהר עליהם], שהרי אין הכהנים מוזהרים שלא ליטמא אלא בטומאת מת. ומכל מקום, גם אם נטמא בטומאה אחרת — הרי אינו יכול לאכול בתרומה.

א שנינו במשנה: אם היה הדיין או העד זקן, הרי מי שנצרך לו מרכיבו על החמור, ונותן לו שכרו כפועל. בפירוש דבר זה תנא [שנה החכם]: כפועל בטל, כלומר, כפי השכר שמוכן פועל ליטול כדי שיתבטל ממלאכתו. אמר אביי: כוונת הדברים היא — כפועל בטל של אותה מלאכה שממנה הוא בטל. שצריך להביא בחשבון את גודל הטירחה ואת גובה השכר שיש לו במלאכתו הרגילה.

ב משנה החשוד על הבכורות, לשוחטם באיסור ולמכור את בשרם — אין לוקחין (קונים) ממנו בשר, שמא בשר בכור הוא. ואפילו הוא טוען שהוא בשר צבאים. ולא קונים ממנו עורות שאינן עבודים (מעובדים). ר' אליעזר אומר: לוקחין ממנו עורות של נקבה, שבודאי אין זה עור של בכור, שאין בכור אלא זכר. ואין לוקחין ממנו צמר מלובן (מכובס) וצואי (מלוכלך), אבל לוקחין ממנו טוי (חוטים טוויים) וכל שכן בגדים.

ג גמרא שנינו במשנה שאין קונים מן החשוד על הבכורות בשר צבאים. ומסבירים: דווקא בשר צבאים, משום דמיחלף [שמתחלף] בבשר של עגלה [עגל], שבשרם דומה.

ועוד שנינו: ולא לוקחים ממנו עורות שאינן עבודים. ויש לדייק מכאן: הא [אבל] עורות עבודים זבנינן [קונים אנו] מן החשוד. והטעם הוא: שכן אם איתא [אמנם] עור של בכור הוה [היה זה] — לא הוה טרח ביה [היה טורח בו לעבד אותו], סבר [שהיה סבור]: אי שמעו ביה רבנן מפסדו לי מינאי [אם ישמעו בו חכמים שבכור הוא יפסידו לי אותו ממני].

ועוד שנינו: ר' אליעזר אומר לוקחין ממנו, מן החשוד על הבכורות, עורות של נקבה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מידע ידיע [הדבר ידוע] שהוא עור של נקבה, שחסר בו העור של אבר הזכרות, ואם כן אין מה לחשוש.

ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] שאינו מחלק בין עור לעור, מה הוא סבור? ומשיבים: אם כן, שקונים ממנו עורות של נקבה — עורות של זכר נמי [גם כן] יכול למכור, כשהוא חייק לזכרותיה [חותך את עור הזכרות שלו], ואמר [אומר] שחלק זה עכברים אכלוה [אכלו אותו]! ואומרים: ואידך [והאחר, ר' אליעזר], מה הוא משיב לכך? בי עכברים מידע ידיע [מקום שאכלוהו עכברים ידוע וניכר], ואינו יכול לרמות.

ועוד שנינו במשנה: ואין לוקחין ממנו, מן החשוד על הבכורות, צמר מלובן (מכובס) וצואי (מלוכלך). ותמהים: השתא [עכשיו, הרי] אמרת שצמר מלובן לא זבנינן [אין אנו קונים] ממנו, למרות שיש בו טורח, ויש להניח שאם היה של בכור לא היה טורח בו — צואי מיבעיא [נצרכה לומר] שאין קונים ממנו? אלא, יש להבין כי חדא קתני [דבר אחד שונה], והכוונה היא לצמר מלובן מצואתו, שאפילו צמר מלובן אין קונים ממנו.

ועוד שנינו: אבל לוקחין ממנו טוי (חוטים טוויים) ובגדים. וגם כאן שואלים: השתא [עכשיו, הרי] טוי זבנינן [אנו קונים] ממנו, משום שאם צמר של בכור הוא לא היה משקיע בטווייתו — בגדים, שיש בעשייתם טורח מרובה יותר, מיבעיא [נצרכה לומר] שקונים? ומשיבים: מאי [מהם] בגדים שהוזכרו כאן? נמטי [לבדים], שאינם טוויים, לומר שלמרות שיש בהם פחות טורח — קונים ממנו.

ד משנה החשוד על השביעית לזרוע או לסחור בפירות שמיטה — אין לוקחין ממנו פשתן, ואפילו סרק (פשתן סרוק) שהושקעה בו מלאכה וטורח. אבל לוקחין מהם, מהחשודים על השביעית, טוי (חוטי פשתן טוויים) ואריג העשוי מפשתן, שיש בעשייתם השקעה יתירה, שאין אדם טורח בדבר אסור שמא יפסידוהו.

ה גמרא על מה ששנינו שאין לוקחים מהם טוי ואריג שואלים: השתא [עכשיו, הרי] אמרת שטוי זבנינן [קונים אנו] ממנו, ואין אנו חוששים שהוא טורח בדבר איסור, מפני שהוא חושש שהוא עלול להפסידו, אריג שיש בו טירחה מרובה יותר, מיבעיא [נצרכה לומר] שמותר לקנות ממנו? ומשיבים: מאי [מה פירוש] אריג? לא אריג ממש, אלא תיכי [גדילים] שקולעים מפשתן שאינו טווי.

ו משנה החשוד להיות מוכר תרומה לשום חולין — אין לוקחין ממנו אפילו מים ומלח, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: כל דבר שיש בו זיקת שייכות לתרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו, אבל דבר שאין בו שום שייכות לתרומה ומעשרות — אפשר לקנות.

ז גמרא ושואלים: מה שאמר ר' שמעון "כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות", לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה]? איזה דבר הוא בא להוסיף? ומשיבים: לאתויי [להביא] קרבי דגים, שהם בעצמם ודאי אינם חייבים בתרומה, אלא דמערבי בהו [שמערבים בהם] שמן זית.

מסופר, ההוא טבחא דהוה חשוד לזבוני [טבח, קצב אחד שהיה חשוד למכור]