אי למעוטי היכא דיצתה [אם למעט במקום שיצאה] נקבה לפניו — מ"פטר רחם" נפקא [יוצא הדבר]! אלא שמע מינה [למד מכאן]: "בכור" — למעוטי היכא [למעט במקום] שיוצא אחר יוצא דופן.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] כפי שאמרת, שבכור לדבר אחד הוי [הריהו] בכור, תינח [נניח, מובן הדבר] אם היה התנא למד היכא [במקום] שיוצא תחילה זכר יוצא דופן, ואחריו יצא זכר דרך רחם — דלא [שאין הוא] קדוש בבכורה, דאימעוט ליה [שנתמעט לו] מקרה זה מ"בכור", משום שבכור לרחמים (לרחם) איכא [יש כאן], אבל בכור לזכרים ליכא [אין כאן], שנולד זכר לפניו.

אלא היכא [במקום] שיצתה נקבה דרך דופן ואחריה יצא זכר דרך רחם — ליקדש [שיקדש] זכר זה בבכורה, דהא איכא [שהרי יש כאן] בכור לזכרים ובכור לרחם! אלא מחוורתא [מחוור, ברור הדבר] כדברי אביי, שבכור לדבר אחד אינו קרוי "בכור".

א משנה הלוקח (הקונה) בהמה מן הגוי, ואינו יודע אם ביכרה, כלומר, אם כבר ילדה ונפטרה מן הבכורה, או אם לא ביכרה, ומשבאה לרשותו ילדה זכר. ר' ישמעאל אומר: אם היתה עז זו בת שנתה (בתוך שנתה הראשונה) כשילדה אצלו — הולד ודאי לכהן, שוודאי לא ילדה קודם לכן. מכאן ואילך, אם ילדה בגיל מבוגר יותר — הרי זה ספק. אם קנה רחל וילדה אצלו אפילו בת שתים (בשנתה השניה) — הולד ודאי לכהן, מכאן ואילך — ספק. פרה וחמור עד בנות שלש — ודאי לכהן, מכאן ואילך — ספק.

אמר לו ר' עקיבא: אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת מן הבכורה, הייתי אומר כדבריך, שאין עז יולדת ולד גמור וחוזרת ויולדת עד סוף שנתה הראשונה. אלא אמרו חכמים: סימן הוולד בבהמה דקה — טינוף, שיוצא מרחמה כעין לכלוך מן הרחם, ובזה היא נפטרת מן הבכורה, ובגסה — כשיצאה שיליא שהעובר מצוי בתוכה, ובאשה — שפיר (עובר) או שיליא. וסימנים אלו יכולים להופיע לאחר שהרתה זמן קצר והפילה.

אלא זה הכלל: כל שידוע שכבר ביכרה קודם לכן — אין כאן לכהן כלום, וכל שידוע שעדיין לא ביכרה — הרי זה לכהן, ואם ספק הוא — יאכל במומו לבעלים.

ב גמרא שנינו במשנה כי לדעת ר' ישמעאל, הקונה עז וילדה אצלו בתוך שנתה הראשונה — בוודאי לא ילדה קודם לכן, והוא ודאי בכור. מכאן ואילך — הרי זה ספק בכור. ושואלים: מיכן ואילך אמאי [מדוע] ספק הוא? הלך (לך) אחר רוב בהמות, ורוב בהמות מתעברות ויולדות כבר בתוך שנתן הראשונה נינהו [הן], והא ודאי מילד אוליד [וזו, איפוא, ודאי ילדה] ברשות הגוי, ופטורה! לימא [האם לומר] כי ר' ישמעאל כשיטת ר' מאיר סבירא ליה [סבור הוא], דחייש למיעוטא [שחושש למיעוט], ואינו הולך אחר הרוב?

ודוחים: אפילו תימא רבנן [תאמר שהוא כשיטת חכמים] שאין חוששים למיעוט, כי אזלי בתר רובא [כאשר הולכים חכמים אחר הרוב] הרי זה ברובא דאיתיה קמן [ברוב שישנו לפנינו], כגון שמצא חתיכת בשר במקום בו יש תשע חנויות שמוכרות בשר כשר ועוד חנות אחת של טריפה, שמותר לאכול את הבשר, וכן בסנהדרין שמכריעים את הדין לפי דעת רוב הדיינים המצויים לפנינו, אבל רובא דליתיה קמן [רוב שאיננו לפנינו], אלא שאנו יודעים על מציאותו באופן כללי, כגון שרוב בהמות יולדות בתוך שנתן — לא אזלי רבנן בתר רובא [אין הולכים חכמים אחר הרוב].

ומקשים: והא [והרי] בענין קטן וקטנה, דרובא דליתיה קמן [שהוא רוב שאינו לפנינו], וקאזלי רבנן בתר רובא [והולכים החכמים אחר הרוב]! דתנן [ששנינו בברייתא]: קטן וקטנה לפני בגרותם לא חולצין ולא מייבמין, שאם מת אחיו של הקטן בלא זרע — אינו מייבם את אלמנתו (אפילו היתה גדולה) ואינה חולצת נעלו כאשר אינו מייבם. וכן אם היתה האלמנה קטנה — אינה מתייבמת ואינה חולצת (אפילו לגדול), אלו דברי ר' מאיר. אמרו לו חכמים: יפה אמרת שאין חולצין, משום ש"איש" כתוב בפרשה ("ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו". דברים כה, ז) ולא קטן, ומקשינן [ומקישים, משווים אנו] אשה שנזכרה בפסוק זה לאיש, ולכן אין חולצים לקטנה.

אבל מה טעם אין מייבמין? אמר להם: בקטן — יש לחשוש שמא כשיגדל ימצא סריס, וכן קטנה — שמא תמצא איילונית, שאינה מסוגלת להוליד, ואלו אין בהם מצות יבום, מפני שאין מצוה זו קיימת אלא במי שיכול להוליד, ונמצאו פוגעין בערוה, שהרי אשת אחיו אסורה על האדם, שלא במקום ייבום.

ורבנן [וחכמים] המתירים לייבם, מה הם אומרים? זיל בתר רובא [לך אחר רוב] הקטנים, ורוב קטנים לאו [לא] סריסים נינהו [הם], וכן זיל בתר [לך אחר] רוב קטנות, ורוב קטנות לאו [לא] איילונית נינהו [הן]. הרי שחכמים הולכים אחר הרוב, גם כשאינו מצוי לפנינו!

אלא אמר רבא: