איכא דאמרי [יש אומרים] שלמדים איסור גיזה וחלב מכתוב זה באופן אחר: "תזבח ואכלת" (דברים יב, טו) — אין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה (שחיטה) ואילך, ואילו גיזה וחלב, שהם הנאות שמחיים — אסורות. ומעירים: ולדרך זו, אבל פודין את הקדשים שנפסלו על מנת להאכילן לכלבים — הכי נמי דאמר [כך גם כן אומר] תנא זה, כלומר, מותר הדבר לשיטתו.

א שנינו במשנה: וולדן וחלבן של פסולי המוקדשים אסור בהנאה לאחר פדיונן. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר] שולדם אסור? אילימא [אם תאמר] במקרה דאיעבר ואיתיליד [שגם התעבר, וגם נולד] לאחר פדיונן — אמאי [מדוע] הולדות אסורים? והרי כמו ולד של צבי ואיל נינהו [הם], כלומר, חולין גמורים! אלא צריך לומר דאיעבר [שהתעבר] לפני פדיונן ואיתיליד [ונולד] לאחר פדיונן. ויש לדייק מכאן: אלה אסורים, הא [אבל] אם גם נולדו לפני פדיונן — מיקדש נמי קדשי [הריהם קדושים גם כן].

ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שולדות בעלי מומים גם הם קדושים? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר ביחס לקרבן שלמים: "אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו" (ויקרא ג, א), ומדוע נתפרשו זכר ונקבה? והלא בכלל "בקר" זכר ונקבה! אלא "זכר" — לרבות את הולד, ו"נקבה" — לרבות את התמורה, שאם המיר (החליף) בהמת שלמים בבהמת חולין — אף היא נעשית בהמת שלמים.

ואין לי אלא ולד קדשים תמימין ותמורת תמימים, ואולם ולדי בעלי מומין ותמורת בעלי מומין, מנין שחלה אף עליהם קדושה, למרות שבעלי המומים עצמם פסולים להקרבה? כשהוא אומר "אם זכר", הרי "אם" לשון ריבוי היא — לרבות ולד בעלי מומין, וכן "אם נקבה" —

לרבות תמורת בעלי מומין. ב ושואלים: אותן ולדות שנולדו לאחר פדיונן של פסולי המוקדשים, ששנינו במשנה שהם אסורים בהנאה, מה תהא עליהן, מה יעשו בהם? ומסבירים: אם נולדו לפני פדיונן — מיפלג פליגי בהו [חלוקים בהם] חכמים מה דינם, איכא למאן דאמר [יש מי שאומר]: קדשי [קדושים הם] אפילו ליקרב על גבי המזבח, שהרי הם עצמם תמימים. ואיכא למאן דאמר [ויש מי שאומר]: לא יהא הנולד קדוש יותר מאמו, ולפיכך אינם קדושים להקרבה, אלא קדשי [קדושים הם] לרעייה, שירעו עד שייפול בהם מום, ויפדו אותם.

אבל אם נולדו לאחר פדיונן של אמותיהם מה תהא עליהן? אמר רב הונא: כונסן לכיפה (מכניסם לחדר סגור) והן מתין שם ברעב. וטעם הדבר, דהיכי ליעביד [שהרי איך נעשה]? ליקרבינהו [נקריב אותם] — אי אפשר, שהרי מכח קדושה דחויה קאתו [הם באים], שנולדו לבהמה שכבר נפדתה ויצאה לחולין. ליפרקינהו [שנפדה אותם] — לא אלימי למיתפס [אין הם חזקים, אין קדושתם חזקה דיה, כדי לתפוס] את פדיונן בקדושה תחתם, ולכן הם עצמם אינם יוצאים לחולין.

ומעירים: אמרי במערבא משמיה [אמרו בארץ ישראל משמו] של רבי חנינא: ולדות אלו, סמוך לפדיונן מתפיסן (מקדישם) לשם אותו מין זבח של אמם. ותמהים: סמוך לפדיונן? למימרא [האם לומר] שבני פדייה נינהו [הם]? והרי אמרנו שלא ניתן לפדותם! אלא אימא [אמור]: סמוך לפדיון אמן, כשהם במעי אמם, מתפיסן (מקדישם) לשם אותו זבח של אמם, שאם היתה אם הולד בהמת שלמים — יתפיסו לשלמים. וכשאמו נפדית — הולד אינו נפדה ונדחה עמה, שהרי הוא קדוש בפני עצמו. ושואלים: טעמא מאי [טעם הדבר מהו]? מדוע לא להשאיר את ולדות הקדשים כפי שהם? אמר ר' לוי: גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים, ויבוא לידי תקלה של הנאה מקדשים.

בעקבות דברי ר' חנינא, בעא מיניה [שאל אותו] רבינא מרב ששת: מהו שמתפיסן את ולדות בעלי המומים כשהם במעי אמם לכל זבח שירצה, ולאו דווקא למין זבח של אמם? אמר ליה [לו]: אין מתפיסן. שאל אותו: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר ליה [לו]: גמר [הריהו למד] גזירה שווה "בשעריך" "בשעריך" מבכור, שבבכור נאמר: "בשעריך תאכלנו" (דברים טו, כב), ובפסולי המוקדשים נאמר: "בכל שעריך" (דברים יב, טו), ללמדנו: מה בכור — אין מתפיסן לכל זבח שירצה, דכתיב [שנאמר]: "אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה (וגו') לא יקדיש איש אתו" (ויקרא כז, כו), אלא הריהו נשאר בקדושת בכור, אף הני [אלה], ולדי פסולי המוקדשים — אין מתפיסן לכל זבח שירצה, אלא למין זבח של אמם, שהרי קדושה שיש בהם — קדושת אמם היא.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב ששת: קדשים שקדם מום קבוע להקדישן — מתחילתם אין גופם קדוש להקרבה, ולכן, לאחר שנפדו חייבין בבכורה ובמתנות. והואיל ואין להם דין קרבן, על כן בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן — הגוזז והעובד בהן אינו סופג את הארבעים. וכן בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן — אין עושין תמורה, שאם אמר על בהמת חולין שתהא תחתיה — אין היא קדושה.

ולפני פדיונן — מועלין בהן, יש בהם דין מעילה כשאר נכסי הקדש, ולאחר פדיונן— אין מועלין בהן. וולדותיהן שנולדו לאחר פדיונם — הריהם חול, ואם נולדו קודם הפדיון — נפדין הולדות למרות שהם תמימים, ואם רוצה להקדיש את הולדות — מתפיסן לכל זבח שירצה. כללו של דבר: הרי הן כחולין לכל דבריהם, לכל דיניהם, ואין לך בהם שינוי מכל בהמת חולין, אלא מצות עלוי (הערכה) ופדייה בלבד.

אבל קדשים בעלי מום שקדם הקדישן את מומן, או שקדם מום עובר להקדישן ורק לאחר מכאן נולד מום קבוע — כבר נתקדש גופם למזבח, ולכן כשנפדו הרי הם פטורין מן הבכורה ומן המתנות. בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן — הגוזז והעובד בהן סופג את הארבעים. ובין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן — עושין תמורה.

לפני פדיונן — מועלין בהן, יש בהם דין מעילה, ולאחר פדיונן — אין מועלין בהן, שכבר אינם רכוש ההקדש או המזבח. וולדותיהן שנתעברו בהם קודם פדיונן, גם אם נולדו לאחר פדיונם — קודש, שכבר נתקדשו בקדושת אמם למזבח, ואין ולדות אלה ניפדין כל עוד הם תמימין. ואם ברצונו להקדישם אין מתפיסן את הולדות לכל זבח שירצה, אלא למין זבח של אמם (וכדברי רב ששת). כללו של דבר: קדשים שנפל בהם מום ונפדו הרי הן כהקדש לכל דבריהם, ואין לך בהן אלא היתר אכילה בלבד.

ומבארים: "כללו של דבר" דרישא [שנאמר בהתחלה], באלו שקדם מומם להקדשם — לאתויי [להביא, לרבות] דין שוחטן בחוץ שהוא פטור, "כללו של דבר" דסיפא [שנאמר בסוף], באלו שקדם הקדשם את מומם