ממורחין מן הגוי — מעשרן והן שלו, שאינו צריך לתת את התרומה והמעשרות שהפריש.

ושואלים: דמרחינהו מאן [שמירח אותם מי]? אילימא דמרחינהו [אם תאמר שמירח אותם] גוי — הלוא "דגנך" אמר רחמנא [אמרה התורה] לגבי תרומות ומעשרות (ראה דברים יב, יז. דברים יח, ד), כלומר, דווקא מה שאתה עושה אותו לדגן, שנגמרה מלאכתו ונתמרח על ידך, חייב במעשרות, ולא דגן גוי!

אלא דמרחינהו [שמירח אותם] ישראל מרשות גוי, כלומר, כשהיו ברשות הגוי, ולאחר מכן קנה אותם הישראל מידו. ולפיכך מעשרן — מפני שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע את התבואה מיד מעשר, והרי נתמרחו על ידי ישראל. ומכל מקום הן שלו — מפני דאמר ליה [שאומר לו] לכהן: קאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעיה דינא בהדיה [אני בא מכוחו של אדם שאין אתה יכול להתדיין איתו], שהרי הגוי אינו חייב לתת תרומות ומעשרות לכהן, ומידו קניתי את התבואה. ומביאים דיון שהוזכרו בו דברים אלו, בענין לוקח טבלים ממורחים מן הגוי.

תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת דמאי: המפקיד פירותיו אצל הכותי (שומרוני) או אצל עם הארץ, והחזירו לו — הרי הם בחזקתן למעשר ולשביעית, שאין לחשוש שמא החליפם, והחזיר לו פירות שאינם מעושרים, או שמא פירות שביעית הם, שצריכים ביעור.

אבל המפקיד אצל הגוי — הרי הם כפירותיו של הגוי, שבוודאי החליפם. ר' שמעון אומר: דמאי, כלומר, ספק אם הם מעושרים, שמא לא החליפם.

אמר ר' אלעזר: להפריש תרומות ומעשרות ממה שהחזיר לו הגוי — כולי עלמא לא פליגי [כולם אינם חלוקים], וגם ר' שמעון מודה שצריך להפריש, כדי לצאת מידי ספק איסור. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה לענין ליתנן לכהן לאחר ההפרשה. תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: ודאי חלפינהו [החליף אותם] הגוי, את הפירות שהופקדו אצלו, ובעי מיתננהו [וצריך לתת אותם] את התרומה לכהן. ור' שמעון סבר [סבור]: דמאי, כלומר, ספק הוא, והכהן צריך להביא ראיה כדי להוציא מידיו את התרומה.

מסופר, יתיב [יושב היה] רב דימי וקאמר להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו], שאמר ר' אלעזר. אמר ליה [לו] אביי: לדרך זו, טעמא [טעם הדבר] שר' שמעון חולק, הרי זה משום דמספקא לן אי חלפינהו אי לא חלפינהו [שמסופק לנו אם החליף אותם הגוי או לא החליף אותם], הא [אבל] אם ודאי חלפינהו [החליף אותם] — דכולי עלמא בעי למיתבינהו לכהן [לדעת הכל צריך לתת אותם לכהן], את פירות התרומה שמפריש מהם. ומדוע? והאמר [והרי אמר] ר' שמואל אמר ר' חנינא: הלוקח טבלים מן הגוי, אם היו ממורחין — מעשרן, ואולם הן שלו, ואינו צריך ליתנם לכהן!

אמר לו רב דימי: דלמא [שמא] יש לחלק, כאן ששנינו במשנה שצריך לתת לכהן — מדובר בתרומה גדולה, כאן, שאמר ר' חנינא שמעשרן והן שלו — מדובר בתרומת מעשר (תרומה שמקבל הכהן מן המעשר הראשון הניתן ללוי).

אמר לו אביי: אזכרתן מילתא [הזכרת לי דבר] שאמר ר' יהושע בן לוי: מנין ללוקח טבלים ממורחין מן הגוי שהוא פטור מתרומת מעשר? שנאמר: "ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וכו' והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו), ויש לדייק: טבלים שאתה לוקח מבני ישראל — אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן, טבלים שאתה לוקח מן הגוי — אי (אין) אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן.

א שנינו במשנה בענין שה שפודים בו את פטר החמור: ואם מת נהנים בו. ושואלים: דמית היכא [שמת היכן]? אילימא דמית בי כהן [אם תאמר שמת בבית הכהן], והכוונה היא שנהנה בו הכהן — פשיטא [פשוט] הדבר, שהרי ממונא דידיה [ממון שלו] הוא! אלא, תאמר שמדובר במקרה דמית בי [שמת בבית] הבעלים, קודם שהספיק ליתנו לכהן, וללמד שנהנה בו כהן — הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט]!

ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], כי כל כמה דלא מטא לידיה לא זכה ביה [כל עוד שלא הגיע לידו של הכהן לא זכה בו], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] דמעידנא דאפרשיה, ברשותיה דכהן קאי [מזמן שהפריש אותו, ברשותו של הכהן הוא עומד], ולפיכך, אם מת — נבלתו שייכת לכהן.