הכי קאמר [כך הוא אומר], לכך כוונתו: דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תיכול [תאכל]! תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "גמל טמא הוא" ("את הגמל כי מעלה גרה ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם", ויקרא יא, ד), ויש כאן הדגשה: הוא טמא, ואין טמא הנולד מן הטהור טמא, אלא טהור.

ר' שמעון אומר: נאמר "גמל" "גמל" שני פעמים, לענין איסור אכילה, פעם בספר ויקרא (יא, ד) ופעם בספר דברים (יד, ז), הרי זה בא לומר: אחד גמל הנולד מן הגמלה, ואחד גמל הנולד מן הפרה טמא. שלדעתו, אם טהורה ילדה כמין טמאה — אסור הולד באכילה, שלא כשיטת משנתנו. ומבררים את דעות החכמים שבברייתא.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על ר' שמעון, האי [אותו] כפל לשון של "גמל" "גמל", מאי עבדי ליה [מה הם עושים בו]? ומשיבים: חד [אחד מהם] בא לאסור את הגמל עצמו, וחד [ואחד מהם] בא לאסור את חלבו, שחלב הנקבה גם הוא אסור. ושואלים: ור' שמעון, לאסור חלבו של גמל, ושאר בהמות טמאות, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו הדבר] ממה שנאמר "את הגמל", ולשון "את" הריהי באה לרבות את חלבו. ומן הצד האחר, רבנן [חכמים], "אתים" המילה "את" בתור ריבוי לא דרשי [אינם דורשים].

כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: שמעון העמסוני היה דורש כל "את" ו"את" שבתורה לרבות, כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא" (דברים ו, יג) ולא מצא מה לרבות מ"את" האמורה בו, שאין דבר שמוראו שווה למורא המקום — פירש, כלומר, הפסיק לדרוש לשון "את". אמרו לו תלמידיו: רבי, מאחר ולא ניתן לדרוש בדרך זו, כל "אתין" שדרשת עד עכשיו מה תהא עליהם? וכי לשוא דרשת? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה שדרשתי כך את הכתובים, כך אני מקבל שכר על הפרישה.

עד שבא ר' עקיבא ולימד: "את ה' אלהיך תירא" — הרי זה לרבות תלמידי חכמים, שצריך לירא מהם.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: אלא מעתה, שאנו אומרים כי טעמא דרבנן [טעמם של חכמים], שהם למדים לאסור אף חלב גמל מ"גמל" "גמל", ור' שמעון מ"את הגמל", יש להסיק: הא לאו הכי הוה אמינא [הרי לולא זה הייתי אומר] חלב בהמה טמאה שרי [מותר]?

מאי שנא מהא דתניא [במה שונה דינו של חלב מזו ששנויה בברייתא]: נאמר "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" (ויקרא יא, לא) ומה' הידיעה למדו חכמים לאסור גם צירן (שומנם, הנוזל היוצא מגופם), וגם רוטבן (הרוטב היוצא מהם תוך כדי בישול), וגם קיפה שלהן (התבשיל הנקפה ומצטבר בשולי הקדירה)?

השיב לו רב אשי: איצטריך [הוצרך] חלב הגמל ללימוד בפני עצמו, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל וחלב של בהמה טהורה נמי [גם כן] חידוש הוא שמותר, שהרי נוצר מן הדם, וכפי שאמר מר [החכם]: אשה שילדה ומניקה — אינה רואה דם נידה, משום שדם הנקבה המניקה נעכר (נעשה עכור) ונעשה ממנו חלב. וכיון שחידוש הוא שחידשה תורה, שחלב מותר, אם כן בבהמה טמאה נמי לישתרי [גם כן יהיה מותר], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב שהוא אסור.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שמניקה אינה רואה דם משום שדם נעכר ונעשה חלב, ואם כן יש חידוש במה שהותר החלב בטהורה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי טעם הדבר שמניקה אינה רואה דם, הוא משום שהיולדת איבריה מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה, כלומר, אינה חוזרת לבריאותה עד עשרים וארבעה חדש, ולשיטתו החלב אינו נוצר מן הדם — מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע הוצרך הכתוב לאסור במיוחד חלב בהמה טמאה?

ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא [ואין דבר שבא מן החי והתירה אותו התורה], והאי [וזה] החלב כי [כמו] אבר מן החי הוא, ובכל זאת שרי [מותר]. והואיל וחידוש הוא שחידשה תורה, הילכך [על כן] יש לומר כי אפילו בבהמה טמאה לישתרי [יהיה מותר], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב שאסור.

א ושואלים: ובאמת, חלב של בהמה טהורה מנלן דשרי [מנין לנו שהוא מותר באכילה]? אילימא מדאסר רחמנא [אם תאמר ממה שאסרה התורה] בשר בחלב, ונסיק מכאן: הא לחודיה שרי [אבל לעצמו מותר החלב] — יש לדחות הוכחה זו, שכן יכול אתה להסיק מסקנה אחרת, ואימא [ואמור] כך: חלב לחודיה [כשלעצמו] — אסור באכילה ומותר בהנאה, שלא בדרך אכילה, בשר בחלב — בהנאה נמי [גם כן] אסור! וגם

לר' שמעון דשרי [שמתיר] בשר בחלב בהנאה, משכחת לה [מוצא אתה] טעם מיוחד להוסיף איסור לגבי בשר בחלב, גם אם חלב נאסר כשלעצמו — למילקי על בישוליה [ללקות על בישולו] של בשר בחלב!

אלא מכאן יש להוכיח שחלב מותר באכילה — מדגלי רחמנא [מכיון שגילתה התורה] בפסולי המוקדשין, כלומר, קדשים שנפל בהם מום ונפדו, שנאמר בהם: "תזבח ואכלת בשר" (דברים יב, טו), ודורשים שם: "תזבח" — כוונתו — ולא גיזה, שאינך רשאי ליהנות מצמרם, "בשר" — ולא חלב. ותלמד מכאן: הא [אבל] חלב של חולין — שרי [מותר].

ודוחים: והרי יכול אתה לדייק באופן אחר, ואימא [ואמור] כך: חלב של חולין — אסור באכילה ושרי [ומותר] בהנאה, חלב של קדשים — בהנאה נמי [גם כן] אסור!

אלא יש להביא ראיה שחלב מותר מדכתיב [ממה שנאמר]: "ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך" (משלי כז, כז), הרי שחלב העזים משמש למזונו של אדם ("ללחמך").

ודוחים: ודילמא [ושמא] הכוונה היא לסחורה, שמוכר חלב על מנת שיהא לו לחם לאכול, אבל לא שהחלב עצמו משמש לאכילה! אלא יש להביא ראיה מדכתיב [ממה שנאמר] כאשר שלח ישי את דוד בנו למלחמה עם הפלשתים: "ואת עשרת חריצי החלב תביא לשר האלף" (שמואל א יז, יח), משמע שהיו אוכלים דברים של חלב.

ודוחים: ודלמא [ושמא] כוונתו לסחורה, שימכרם שר האלף! על כך משיבים: אטו [וכי] דרכה של מלחמה שהולכים בה לסחורה? אלא ודאי שלח להם את חריצי הגבינה כדי שיאכלום. ואם כן, יש מכאן ראיה.

ואיבעית אימא מהכא [ואם תרצה אמור מכאן] ראיה, שנאמר בשבחה של ארץ ישראל: "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג, יז), ואי לא דשרי [ואם לא שחלב מותר], משתבח לן קרא במידי דלא חזי [וכי משתבח לנו הכתוב בדבר שאיננו ראוי] לאכילה? ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] מהכא [מכאן] יש ראיה, שאמר הנביא: "לכו שברו (קנו אוכל) ואכלו, ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב" (ישעיהו נה, א). ושבים למחלוקת ר' שמעון וחכמים, ששניהם דורשים את הכפילות "גמל" "גמל" שבספר ויקרא ובספר דברים, כל אחד לשיטתו.

ושואלים: אלא מעתה, "שפן" "שפן", "ארנבת" "ארנבת", "חזיר" "חזיר", שהוזכרו גם הם פעמיים לאיסור, גם הם להני הוא דאתו [ללימודים אלו הוא שבאו]?

והרי לא הובאו אלא לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא]: למה חזרו ונשנו כל הבהמות הטמאות והעופות הטמאים בספר דברים (דברים יד, ז—כ)? בבהמה הטמאה — מפני השסועה (דברים יד, ז) שלא נזכרה בספר ויקרא, ובעופות מפני הראה (דברים יד, יג).

ואם כן "גמל" "גמל" נמי להכי הוא דאתא [גם כן לצורך זה הוא שבא], משום השסועה שנזכרה בספר דברים, ולא כדי לחדש דין לעצמו! ומשיבים: אף על פי כן, כל היכא דאיכא למידרש דרשינן [כל מקום שאפשר לדרוש דורשים], ורק במקום שאי אפשר לדרוש אומרים שלא הובא אלא אגב דבר אחר שנתחדש בפרשה.

ב ועוד בבירור דעת ר' שמעון בעניינים אלה, תנו רבנן [שנו חכמים]: רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל — פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנים של אמו — חייבת. ר' שמעון אומר: אינה פטורה מן הבכורה עד שיהא ראשו ורובו של הולד דומה לאמו.

איבעיא להו [נשאלה להם שאלה ללומדים]: לענין היתר אכילה של טמאה הנולדת מן הטהורה, מי בעי [האם צריך] ר' שמעון ראשו ורובו דומה לאמו הטהורה, או לא, ודי שיש מקצת סימנים כדי להתירה באכילה?

ומפרטים: לענין בכורה כתיב [נאמר]: "אך בכור שור" (במדבר יח, יז), ולמדים מכאן: עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ואם אין ראשו ורובו שור — אין בו דין בכורה, לדעת ר' שמעון. אבל לענין אכילה, שדרש ר' שמעון מן הכתובים, שגמל שנולד מן הטהורה גם הוא אסור, יש לומר כי גמל גמור הוא דאמר רחמנא דאסיר [שאומרת התורה שאסור], הא [אבל] אם