ר' חייא ובי [ובית] מדרשו של ר' אושעיא, שדקדקו ביותר בברייתות שערכו — ברייתא משבשתא [משובשת] היא, ולא תותבו מינה בי מדרשא [ואל תקשו ממנו בבית המדרש]. וכן הברייתא הזו שהבאתם, שאינה מבית מדרשם של ר' חייא ור' אושעיא, אי אפשר ללמוד, שכן דלמא [שמא] ההלכה שהגניבה והגזילה "אינה בכלל מלקות ארבעים" היא זו שתניא [שנויה בברייתא], שהבינו שדעת ר' יהודה היא שלאו הניתק לעשה אין לוקים עליו, ואילו הסבר שיטתו במשנתנו הוא משום שסבור הוא כי מצות "שלח" אינה אלא בתחילה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעייתו של ר' אבא בר ממל מברייתא דתני [ששנו] ר' אושעיא ור' חייא בדין השכחה שנאמר בו "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט), אם שבולקחה מן השדה. וכמו כן בדין הפאה שנאמר בו "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור" (ויקרא יט, ט), אם כלה את תבואת שדהו — ישנן בכלל מלקות ארבעים, אלו דברי ר' יהודה.

ומעתה שמע מינה [למד מכאן] כי טעמיה [טעמו, טעם שיטתו] של ר' יהודה משום דקסבר [שסבור] לאו שניתק לעשה לוקין עליו, שאף שאיסורי לאו אלה בשכחה ובפאה ניתקים למצות עשה "לעני ולגר תעזוב אותם" (שם י), בכל זאת לוקים על הלאו. ומכאן נלמד גם בהסבר דעתו של ר' יהודה במשנתנו לענין הלוקח את האם שהריהו לוקה על כך.

ודוחים: אין זו ראיה, כי דלמא התם היינו [שמא שם, בשכחה ובפאה זהו] הטעם שלוקים על כך, משום דקסבר [שסבור הוא ר' יהודה] כי המצוה "לעני ולגר תעזוב אותם" אינה מצות עשה הבאה לאחר שכבר עבר את הלאו, שהרי זה לאו הניתק לעשה, אלא מעיקרא [מתחילה] משמע, ולא לאחר מעשה. ומעתה אין האיסורים "לא תשוב" ו"לא תכלה" בכלל לאו הניתק לעשה. ובדומה לכך אף במשנתנו טעמו של ר' יהודה הוא משום שמשמע המצוה "שלח" הוא מתחילה. ולא נפתרה עדיין בעייתו של ר' אבא בר ממל.

ובענין זה אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו בברייתא על הנאמר בקרבן פסח "ו לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" (שמות יב, י) — בא הכתוב ליתן מצות עשה ("באש תשרופו") אחר מצות לא תעשה ("ולא תותירו"), לומר לך שאין לוקין עליו, אלו דברי ר' יהודה,

שמע מינה [למד מכאן] שסבור ר' יהודה כי לאו הניתק לעשה אין לוקים עליו, ומכאן כי טעמא [טעם] שיטתו של ר' יהודה במשנתנו שזה שלקח את האם לוקה, הריהו משום דקסבר [שהוא סבור] כי המצוה "שלח" — מעיקרא [מתחילה] משמע, ואין "לא תקח האם" בכלל לאו הניתק לעשה, אלא כשאר לאו שלוקים עליהם. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן], שכך הוא.

אמר ליה [לו] רב אידי לרב אשי: מדברי מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן יש לדייק] שכך הוא טעם שיטתו של ר' יהודה, דקתני [שכן שנה בה]: "הנוטל אם על הבנים — ר' יהודה אומר: לוקה ואין משלח", ואי סלקא דעתך טעמא [ואם עולה על דעתך לומר כי טעם] שיטת ר' יהודה הוא מפני שלאו שניתק לעשה לוקין עליו, "לוקה ומשלח" מבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

ודוחים: מדברי משנתנו עצמה אין לדייק, שכן דלמא הכי קאמר במתניתין [שמא כך הוא אומר במשנתנו] שאמנם חייב הוא עדיין בשילוח, ואולם אין הוא נפטר מן הלאו עד דמלקין ליה [שמלקים אותו].

א שנינו במשנתנו בדעת חכמים שאם עבר ונטל את האם הריהו חייב לשלחה, ומבררים: עד כמה, עד איזה מרחק מן הקן הוא משלחה? אמר רב יהודה: מרחק שיש בו כדי שתצא מתחת ידו ולא יוכל לתופסה מיד. ועוד מבררים: במה (באיזה אופן) הוא משלחה? רב הונא אמר: יאחזנה ברגליה וישלחה, ואילו רב יהודה אמר: יאחזנה באגפיה (בכנפיה) וישלחנה. ומסבירים את טעמיהם: רב הונא אמר שהשילוח נעשה באחיזה ברגליה, וראיה לדבר דכתיב [שנאמר]: "משלחי רגל השור והחמור" (ישעיה לב, כ) — הרי ששילוחם של בעלי חיים מתייחס לרגליהם. ואילו רב יהודה אמר שהשילוח נעשה באחיזה באגפיה, דהא [שהרי] רגליהם של השור והחמור (שבהן הם נעים ממקום למקום), אצל ציפור כנפיה נינהו [הן], שבהן היא נעה ממקום למקום.

ומסופר, ההוא דגזינהו לגפה [אדם אחד שחתך את כנפה] של האם, ושלחה, ואחר כך חזר ותפשה, מפני שלא יכלה לברוח. נגדיה [הלקה אותו] רב יהודה על שעבר על איסור "לא תקח האם על הבנים" (דברים כב, ז). אמר ליה [לו] רב יהודה לאותו אדם: זיל, רבי לה גדפיה [לך, גדל לה, המתן עד שיצמחו שוב כנפיה], ושלחה!

ושואלים: כמאן [כדעת מי] נהג רב יהודה שהלקה על כך וגם הורה לו לשוב ולשלחה? אי [אם] כדעת ר' יהודה במשנתנו בדינו של זה שעבר ונטל את האם — הרי אמר שלוקה ואין משלח! אי כרבנן [אם כדעת חכמים] שחלקו על ר' יהודה — הרי אמרו שמשלח ואין לוקה! ומשיבים: לעולם סבור רב יהודה כרבנן [כדעת חכמים], והמלקות שלקה זה, מכת מרדות מדרבנן [מדברי סופרים] היא, על שנהג שלא כדין, ולא מלקות כעונש מן התורה.

ב ועוד בהוראות חכמים בשילוח הקן. ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבא, אמר ליה [לו] אותו אדם לרבא בשאלה: העוף הנקרא תימה, שעוף טהור הוא, מהו דינו לענין מצות שילוח הקן? תמה רבה ואמר: האם לא ידע האי גברא [אין אדם זה יודע] הלכה פשוטה כי עוף טהור חייב לשלוחי [בשילוח]? אמר לו אותו אדם: אכן יודע אני, ואולם עדיין יש לי שאלה בדבר. אמר ליה [לו] רבא: דילמא חדא ביעתא הוא דרמיא [שמא רק ביצה אחת היא המוטלת] בקן, ולכך אתה מסופק אם יש בקן זה מצות שילוח, שהרי בתורה נאמר "אפרוחים או ביצים". השיב אותו אדם כי אכן כך הוא ספקו. אמר ליה [לו] רבא: אף הדין באופן האי ידעי לך [זה ידוע] לך, שכן מתניתין [משנתנו] היא זו ששנינו בה כי אם אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת — חייב לשלח.

עמד אותו אדם ושלחה, ואהדר לה [והקיף אותה] רבא פרסתקי [מצודות] ותפסה. ושואלים: וליחוש לחשדא [ונחשוש לחשד] שרבא פסק לו לשלח אותה רק כדי שהוא יצוד את הציפור! ומשיבים: אין מקום לחשש זה, שכן הציב רבא את המצודות רחוק מן הקן, כלאחר יד, שלא היה נראה כעושה בכוונה.

ג ועוד בדיני שילוח הקן, תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: יוני שובך ויוני עלייה — חייבות בשלוח, שאינן נחשבות כמזומנות לפניו, שהריהן כהפקר, ואולם אסורות לאדם אחר לקחתן משם משום גזל מדברי חכמים, שכך תיקנו חכמים מפני דרכי שלום. ושואלים על דין זה:

אי איתא להא דאמר [ואם יש לקבל להלכה את זה] שאמר ר' יוסי בר ר' חנינא כי חצרו של אדם קונה לו את הדבר הנמצא בה, אף אם זה שלא מדעתו, אם כן מדוע חייב הוא במצות שילוח ביוני שובך וביוני עלייה, שהרי קרי [קרא] כאן במקרה הזה את הכתוב במצות שילוח הקן "כי יקרא קן צפור לפניך... לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" (דברים כב, ו), ומהלשון "כי יקרא" דרשו חכמים: פרט למזומן ויונים אלה הן בתוך חצירו!

אמר רב בתשובה: ביצה של הציפור שבקן — עם יציאת רובה מבטן אמה הוא הזמן דאחייב [שחייב] בשלוח, ואולם מקנא [לקנות] עדיין לא קני [לא קונה] בעל החצר עד שתפול כל הביצה כולה לחצרו, וכי קתני [וכאשר שנה] שחייבות היונים הללו בשלוח — בשלב שמקמי [לפני] שתפול הביצה לחצרו.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מסביר, אמאי [מדוע] בשלב זה אסורות הביצים משום גזל, שהרי באותה עת עדיין לא נקנו לבעל החצר? ומשיבים: מוסבים הדברים על אמם, שהיא אסורה משום גזל. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: לעולם מדובר על הביצה עצמה שאסורה משום גזל מדברי חכמים, וטעם הדבר הוא משום שהביצה כיון דנפיק ליה רובא [שיצאה לה רובה] מבטן האם — דעתיה [דעתו] של הבעלים עליה.

ומוסיפים: והשתא [ועכשיו] שאמר רב יהודה שכך אמר רב כי אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהן, שכן נאמר בתחילה "שלח תשלח את האם" והדר [ואחר כך] נאמר "ואת הבנים תקח לך", אפילו אם תימא [תאמר] כי אף על גב [אף על פי] שמדובר שנפל לחצרו — הריהו חייב בהן בשילוח, כי כלל הוא: כל היכא דאיהו מצי זכי [כל מקום שהוא עצמו יכול לזכות] בדבר מסויים, חצרו נמי זכיא [גם כן זוכה] באותו הדבר עבורו. וכל היכא דאיהו לא מצי זכי [וכל מקום שהוא עצמו אינו יכול לזכות] בדבר מסויים, חצרו נמי לא זכיא ליה [גם כן אינה זוכה לו]. ולכך, בקן שהאם רובצת על אפרוחיה, כיון שהוא עצמו אינו יכול לזכות באפרוחים בזמן שהאם רובצת עליהם ובלא ששילחה מהקן, כך גם חצירו אינה זוכה לו בהם.

ושואלים: אי הכי [אם כך] הוא הסבר הדברים, אמאי [מדוע] הביצים אסורות מפני דרכי שלום, שהרי אי [אם] כבר עמד ושלחה את האם — הרי גזל מעליא [מעולה, גמור] הוא! ואי [אם] מדובר כשעדיין לא שלחה לאם — כיצד הוא יכול לקחת את הביצים, והרי תחילה שלוחי בעי [לשלח הוא צריך]!

ומשיבים: מדובר פה בקטן הלוקח את הביצים, שאינו חייב במצות שילוח הקן. ותוהים: וכי קטן בר [בן] דרכי שלום הוא, לומר שבו נאמרה הלכה זו בברייתא? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אביו של קטן חייב להחזיר לו לבעל השובך את הביצים שנלקחו, מפני דרכי שלום.

ד למעלה הובא דינן של יוני שובך במצות שילוח הקן, ובענין זה מסופר כי לוי בר סימון אקני [הקנה] את פירות (תוצרת) שובכו, הם האפרוחים והביצים שבו, לרב יהודה. אתא [בא] רב יהודה לקמיה [לפני] שמואל וסיפר לו. אמר ליה [לו]: זיל, טרוף אקן [לך, הקש על הקן], באופן דליתגבהו [שיתרוממו] האפרוחים על ידי הרעש, וקנינהו [ותקנה אותם] בהגבהה זו.

ושואלים: למאי [למה, לאיזה ענין] יעץ לו לנהוג כן? אי למקנא [אם לצורך קנין] — לקנינהו ליה [שיקנה לו] את האפרוחים על ידי קנין סודר, ולמה לו ללכת לשם! אי [אם] לענין יום טוב שהיה הדבר בערב יום טוב, ובא רב יהודה לפני שמואל לשאול איזו הכנה יעשה על מנת שלא יהיו האפרוחים אסורים למחרת משום מוקצה, ויוכל לשוחטם ביום טוב —