האם עבדין כדין [עושים כך], כלומר, האם כך ראוי לאכול פת, בלא נטילת ידים? אמר ליה [לו] רב לשמואל בתשובה: נטלתי לפני כן את ידי, ואולם משום שדעתי קצרה עלי (שאני איסטניס), איני רוצה לאכול בידים חשופות, ולכך שמתי עליהן מטפחת.

ועוד מסופר: כי סליק [כאשר עלה] ר' זירא מבבל לארץ ישראל, אשכחינהו [מצא אותם] את ר' אמי ור' אסי דקאכלי בבלאי חמתות [שהם אוכלים פת בבלאי חמת, קרעי חמתות שהתבלו] ששמו על ידיהם ובלי שנטלו ידים, אמר להם ר' זירא: תרי גברי רברבי כוותייכו, ליטעו [שני אנשים גדולים כמותכם, שיטעו] בדברי רב ושמואל המסופרים למעלה? והא [הרי] "דעתי קצרה" קאמר [הוא שרב אמר] לשמואל, ולכך אכל בבגד על ידיו, ואולם הוא נטל את ידיו לפני כן, ולא התיר רב לאכול כך בלא נטילת ידים!

ואומרים: אשתמיטתיה הא דאמר [נשמט ממנו, מר' זירא, דין זה שאמר] רב תחליפא בר אבימי שכך אמר שמואל: התירו חכמים לאכול פת במפה הכרוכה על הידים ובלא נטילת ידים, לכהנים אוכלי תרומה, שכן הכהנים הינם זריזים וזהירים במעשיהם, ולא יבואו לנגוע בפת. ולא התירו לאכול כן במפה הכרוכה על הידים, לישראלים אוכלי טהרות (המקפידים על אכילת חולין שלהם, שתיאכל בטהרת המאכל והאדם האוכל), לפי שאין הם רגילים בהנהגות זריזות ובזהירות ככהנים. ור' אמי ור' אסי כהנים הוו [היו], הזהירים וזריזים במעשיהם, ולכך ראויים הם לאכול במפה, ובלא נטילת ידים.

א ועוד בחובת נטילת ידים שלפני האכילה, איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: אדם האוכל מחמת מאכיל, כלומר, שהוא עצמו אינו נוגע באוכל אלא אחר מאכיל אותו, האם האוכל צריך נטילת ידים לאכילה זו, או לא, שהרי אינו נוגע באוכל? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שנמסר כי רב הונא בר סחורה הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] רב המנונא, ומשמש לפניו. בלם ליה אומצא, ואכיל [חתך לו רב הונא בר סחורה לרב המנונא חתיכת בשר ונתנה בפיו, ואכל], אמר ליה [לו] רב הונא בר סחורה לרב המנונא: אי לאו [אם לא] שרב המנונא את [אתה], לא ספינא לך [לא הייתי מאכיל אותך] בלא נטילת ידים.

ומדייקים: מאי טעמא [מה טעם] יכול היה רב המנונא לאכול באופן זה? לאו [האם לא] משום שהריהו זהיר ולא נגע [ואינו נוגע] בידיו במאכל. ומכאן שאם אדם מואכל על ידי אחר, והאוכל נזהר מלגעת במאכל, מותרת לו אף בלא נטילת ידים. ודוחים : לא, אין זו ראיה. שכן אפשר לומר שרב המנונא זריז היה, ולכך קדים ומשי ידיה מעיקרא [הקדים ונטל ידיו מתחילה].

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שאמר ר' זירא שכך אמר רב: לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של השמש המשרת בסעודה, אלא אם כן יודע בו בשמש שנטל את ידיו. ובדינו של השמש נאמר שהריהו מברך על כל כוס וכוס של יין שנותנים לו מן הסעודה, שאינו יודע אם יתנו לו כוס נוספת, ולכך לאחר שתיית כל כוס הריהו מסיח דעתו משתיית יין. ואולם הוא אינו מברך על כל פרוסה ופרוסה שניתנת לו. ואילו ר' יוחנן אמר כי אף מברך השמש על כל פרוסה ופרוסה הניתנת לו.

אמר רב פפא: בשלמא [נניח] שרב ור' יוחנן לא קשיא [אינו קשה] מדברי האחד על חבירו, שאפשר לומר שאינם חולקים, וכל אחד מדבר במקרה שונה. כי הא [זה] שאמר רב שהשמש אינו מברך על כל פרוסה ופרוסה — מדובר בסעודה דאיכא [שיש] בה אדם חשוב, ולכך בטוח השמש שהאדם החשוב ידאג שתהיה לו פת כל צורכו, ואינו מסיח דעתו מלאכול. ואילו הא [זה] שאמר ר' יוחנן שהשמש מברך על כל פרוסה ופרוסה — מדובר בסעודה דליכא [שאין] בה אדם חשוב, ולכך אין השמש בטוח שיזכה לפרוסה נוספת, ומסיח דעתו, ומשום כך לכשתנתן לו פרוסה נוספת הריהו צריך לברך עליה.

מכל מקום הא קאמר [הרי הוא, רב, אומר] בתחילת דבריו כי שאין לתת פרוסה לתוך פי השמש אלא אם כן יודע הנותן בשמש זה שנטל את ידיו. ומכאן ראיה שהמואכל על ידי אחר צריך ליטול ידיו! ודוחים: אף מכאן אין להביא ראיה, שכן שאני [שונה, מיוחד דינו] של השמש, דטריד [שהוא טרוד] ונוגע בדברים שונים בלי לשים לב, ולכך אין לו לאכול בלא נטילת ידים.

ב ועוד בענין נתינת אוכל לשמש המשרת בשעת הסעודה, תנו רבנן [שנו חכמים]: לא יתן אדם המתארח פרוסה מן הסעודה שלפניו לשמש המשרת את הסועדים, בין בזמן שהכוס נמצאת בידו של השמש, בין בזמן שהכוס בידו של בעל הבית. וטעם הדבר: שמא מתוך כך יארע דבר קלקלה בסעודה, שמא בעל הבית יכעס, וכיון שהוא שותה עתה, עלול היין להזיק לו. או שיטרד בעל הבית משום שיחשוש שלא יספיק האוכל לאורחיו, ומתוך שהוא מתבונן הנה והנה, עלולה הכוס להישמט מידו. וכן הוא בכוס הנמצאת ביד השמש, שמתוך שהוא מקבל מאת האורחים עלול הוא לשפוך את היין שבכוסו. והשמש שלא נטל ידיו — אסור ליתן פרוסה לתוך פיו.

ג למעלה הובאה בעייתם של חכמים בדינו של האוכל מחמת מאכיל לענין נטילת ידים, ועתה איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים] מה דינו של המאכיל את האחר, האם הוא צריך נטילת ידים, שהרי הוא מכניס בידו לתוך פיו של חבירו, או שמא אינו צריך, שהרי הוא אינו אוכל?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה דתני דבי [ששנה בבריייתא החכם של בית] מדרשו של מנשה: רבן שמעון בן גמליאל אומר כי האשה המאכילה את ילדה התינוק ביום הכיפורים, הריהי מדיחה (שוטפת) את ידה האחת במים, אף שיום הכיפורים אסור ברחיצה, ונותנת פת לבנה הקטן. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל ביום הכיפורים את התינוק אפילו בהדחה בידו אחת, שלא רצה להדיח אפילו את ידו האחת ונמנע בשל כך מלהאכיל את התינוק, וגזרו עליו חכמים שיאכיל בשתי ידיו. ומכאן ראיה שהמאכיל, אף שהוא עצמו אינו אוכל, הריהו צריך ליטול ידיו.

אמר אביי: אין זו ראיה, שכן סיבתה של הדחת הידים התם [שם] אינה משום מצות נטילת ידים, אלא משום שיבתא [רוח רעה] השורה על ידי אדם שלא נטל ידיו בבוקר, ומגע יד שכזו עלול להזיק, ולכך הצריכו חכמים למאכיל את התינוק ליטול ידיו בבוקר, ואף ביום הכיפורים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שמסופר דאבוה [שאביו] של שמואל אשכחיה [מצא] את שמואל דקא בכי [שהוא בוכה] כשהיה עדיין ילד. אמר ליה [לו] אביו של שמואל: אמאי קא בכית [מדוע אתה בוכה]? אמר לו שמואל: דמחיין רבאי [שהיכה אותי רבי, מורי], שאל אותו האב: אמאי [מדוע] היכה אותך? השיב שמואל: מפני שאמר לי רבי, קא ספית לבראי ולא משית ידיה [אתה מאכיל את בני, ולא נטלת את ידיך]. שאל אותו אביו: ואמאי לא משית [ומדוע לא נטלת ידיך]? אמר ליה [לו] שמואל בתמיהה: הוא, בנו של רבי, אכיל, ואנא משינא [אוכל, ואני אטול ידי]?!

אמר ליה [לו] אביו של שמואל לבנו: לא מיסתייה דלא גמיר [לא די לו לרבך, שלא למד] כראוי, שהרי המאכיל את חבירו אינו צריך ליטול את ידיו, מימחא נמי מחי [גם כן מכה הוא]! ומסכמים, הלכתא [הלכה] היא: מי שאוכל מחמת מאכיל אף על פי שאינו נוגע — הריהו צריך נטילת ידים, ואולם המאכיל את חבירו — אינו צריך נטילת ידים.

ד משנה צורר (מניח באריזה אחת) אדם בשר וגבינה במטפחת אחת, ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסנאין (אורחים באכסניה אחת) הזרים זה לזה, אוכלין על שלחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ואין חוששין שמא יבוא האחד לאכול ממאכלו של חבירו, וייכשל באיסור בשר בחלב.

ה גמרא שנינו במשנה שאמנם מותר לארוז יחד בשר וגבינה, ואולם מותנה הדבר שלא יגעו זה בזה, ושואלים: וכי [וכאשר] נוגע זה בזה הבשר והגבינה, מאי הוי [מה נהיה] בכך? והלא צונן בצונן הוא, ואין האחד בולע מחבירו במגע. אמר אביי בהסבר הדבר: נהי [אם אמנם] שבמגע של צונן בצונן קליפה של מקום המגע לא בעי [אינו צריך], שכן לא בלע האחד מחבירו, ואולם הדחה (שטיפה) מי לא בעי [האם אינו צריך]?! ולכך אסרו חכמים על מגע בשר וגבינה, מפני החשש שיבוא לאוכלם בלא הדחה.

ו עוד שנינו במשנתנו כי רבן שמעון בן גמליאל אומר ששני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד. ובענין זה אמר רב חנן בר אמי, אמר שמואל: לא שנו הלכה זו אלא בזמן שאין האכסנאים הללו מכירין זה את זה שאז אינם באים לאכול האחד ממאכל חבירו, אבל בזמן שהם מכירין זה את זה — אסור, שיש לחשוש שיבואו לאכול זה ממאכליו של זה.

ומביאים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא האומרת גם כן כך], רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסנאים שנתארחו לפונדק אחד, זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום, זה בא בחתיכתו של בשר, וזה בא בגבינתו — הריהם אוכלין על שלחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ואין חוששין שיבוא האחד לאכול ממאכלו של חבירו.

ולא אסרו חכמים לנהוג כן אלא בזמן ששניהם בתפיסה (בכריכה, בחפיסה) אחת, שהרי זו סעודה משותפת. ותוהים: תפיסה אחת סלקא דעתך [עולה על דעתך] להשמיענו שאסור, הרי פשוט הוא! אלא בא להשמיענו שאסורה אכילה שכזו, אף בכעין תפיסה אחת, אם יש בין האוכלים מידה של היכרות, שאין האחד מקפיד על השני אם יאכל ממאכלו שלו. ולכך אסורה אכילת שניהם על שולחן אחד.

ז למעלה הובא כי אם מכירים הסועדים זה את זה, אסור להם לאכול על שולחן אחד, זה בשר וזה גבינה. ומביאים עוד בענין זה, אמר ליה [לו] רב יימר בר שלמיא לאביי בשאלה: אם היו סועדים אלה שני אחין, ואולם הם מקפידין זה על זה, ואינם אוכלים זה מזה, מהו הדין, האם מותר להם לאכול בשר וגבינה יחד?

אמר ליה [לו] בפתגם שנאמר במקום אחר: אילו נתיר לאלו, יאמרו כל הסריקין אסורין, וסריקי בייתוס מותרין?! שכן אסרו חכמים לעשות בפסח מצות סרוקות (משורטטות), שמפני משך הזמן הנדרש לכך, עלולות המצות להחמיץ. ושאל בייתוס בן זונין את חכמים שהרי אפשר לעשות כן בתבנית קבועה, ואין פעולה זו נמשכת זמן רב. ואמרו לו חכמים שאם נתיר באופן זה, יבואו אנשים לתהות מדוע כל הסריקים אסורים, ודווקא של בייתוס מותרים. וכיוצא בזה לענייננו, שאף שני אחים המקפידים זה על זה, אסורים לאכול על שולחן אחד בשר וגבינה. שלא חילקו חכמים בגזירותיהם.

אמר לו רב יימר לאביי: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה אומר שאסור הדבר אף באופן זה, מעתה הלכה הא [זו] שאמר ר' אסי, אמר ר' יוחנן: אף שאסרו חכמים לכבס בחול המועד, מכל מקום מי שאין לו אלא חלוק אחד בלבד הריהו מותר לכבסו בחולו של מועד. ואף בענין זה יאמרו: