שיעורא בעינן [שיעור מינימאלי אנו צריכים] לקיום המצוה, בשופר — כדי שיוכל לאוחזו בידו וייראה מכאן ומכאן, ובלולב — שיעורו ארבעה טפחים. ועבודה זרה ומשמשיה, כיון שהם עומדים לשריפה — הרי זה כאילו נשרפו, וכתותי מכתת שיעורא [כתות ושבור שיעורו], וכאילו אין לשופר או ללולב שיעור. אבל הכא [כאן] בכיסוי הדם, אין צורך בשיעור, ואדרבה — כל מה דמכתת מעלי [כל מה שהוא כתות יותר הרי זה טוב יותר] למצות הכיסוי.

א משנה איסור אכילתו של גיד הנשה נוהג (קיים) בין בארץ ובין בחוצה לארץ; בין בפני הבית (בזמן שבית המקדש היה קיים), ובין שלא בפני הבית; בין בבעלי חיים שהם חולין, ובין באלה שהם מוקדשין. ונוהג איסור זה בבהמה ובחיה, בירך של צד ימין שבהן ובירך של צד שמאל שבהן. ואולם איסור זה אינו נוהג בעוף — מפני שבאיסור גיד הנשה נאמר "אשר על כף הירך" (בראשית לב, לב), ואילו העוף אין לו כף (בליטה של בשר שעל עצם הירך, שצורתה עגולה).

ונוהג איסור זה אף בשליל (עובר בסמוך ללידתו הנתון בשליה במעי אמו). ר' יהודה אומר: אינו נוהג בשליל, ובדומה לכך, גם חלבו של השליל מותר.

ואין הטבחין (קצבים) נאמנין לומר על הבשר שהם מוכרים כי הוציאו ממנו את גיד הנשה, אלו דברי ר' מאיר. ואילו חכמים אומרים כי הקצבים נאמנין בדבריהם הן עליו, על גיד הנשה שהוציאוהו, והן על החלב שהוציאוהו.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי איסור אכילת גיד הנשה הריהו נוהג בין בבהמות וחיות שהן חולין ובין באלה שהן מוקדשין, ותוהים: מה טעם יש לשנות כן, והרי פשיטא [פשוט] הוא שכך הדין? וסברה היא: הרי בתחילה בעל חיים זה המוקדש היה של חולין, ואז חל עליו איסור גיד הנשה, ומעתה יש לומר, וכי משום דאקדשיה [שהקדישו] בעליו, פקע ליה [לו] בכך איסור גיד הנשה מיניה [ממנו]?

וכי תימא [ואם תאמר] בטעם הדבר שנצרך הדבר להישנות במפורש, שכן איסור גיד הנשה אינו מותנה בטעם שיש בגיד, ואף אם הגיד לא היה מכיל כל טעם (ונמצא שבאכילתו לא היתה כל הנאה), הריהו בכלל איסור זה. ואולם מעתה שיש בגידין בנותן טעם, ואתי [ובא] איסור אכילת מוקדשין וחייל אאיסור [וחל על איסור] גיד הנשה. ומעתה יש בו אף איסור אכילת קדשים — אין לומר כן, שהרי האי [זה] "מוקדשין נוהג בגיד" מיבעי ליה [נצרך לו, לתנא] לומר. שכן עיקר חידושו הוא שאיסור מוקדשים חל עליו! וחוזרים ומתרצים: אלא קסבר [סבור הוא, התנא במשנתנו] כי אין בגידין בנותן טעם, ולכך בבהמות מוקדשין, איסור גיד — איכא [יש], שכן אין איסור זה מותנה באכילה שיש בה טעם. ואילו איסור אכילת מוקדשין — ליכא [אין] בו, מאחר שאין זו אכילה בדבר שיש בו טעם.

ומקשים על הסבר זה: והאם סבר [סבור] תנא דידן [שלנו, במשנתנו] כי אין בגידין בנותן טעם? והתנן [והרי שנינו] בפרקנו (להלן צו,ב): ירך שלא הוצא גיד הנשה מתוכה, ונתבשל בה (יחד עם הירך) בקדירה, גיד הנשה, אם יש בה שיעור בכדי שיהא גיד הנשה נותן טעם בירך — הרי זו הירך כולה אסורה באכילה. הרי שסבור התנא כי יש בגיד הנשה נתינת טעם! ומציעים הסבר אחר:

אלא, הכא [כאן, במשנתנו] לא בבהמות קדשים מדובר, אלא בולדות בהמות קדשים עסקינן [עוסקים אנו], וקסבר [וסבור הוא, התנא] כי איסור גיד הנשה נוהג אף בשליל, וכן קסבר [סבור הוא, התנא] כי ולדות קדשים הנמצאים עדיין במעי אמן הן קדושים. ומעתה נמצא כי לא קדם איסור אכילת גיד הנשה לאיסור אכילת מוקדשים, אלא איסור גיד הנשה ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קאתי [ביחד הם באים].

ומקשים על כך: ומי מצית מוקמת לה [והאם אתה יכול להעמיד אותה, את משנתנו] בשליל, והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסוף המשנה] "נוהג בשליל", מכלל דרישא לאו [מכאן נלמד שבתחילת המשנה לא] בשליל עסקינן [עוסקים אנו]! ומשיבים: אף בתחילת המשנה מדובר בשליל, והכי קאמר [כך הוא, התנא בסוף המשנה אומר]: דבר זה ששנינו בדין גיד הנשה בשליל, אין הוא כדברי הכל, אלא שנוי במחלוקת של ר' יהודה ורבנן [וחכמים].

וחוזרים ומקשים על העמדת משנתנו בשליל, וכשיטה הסבורה שוולדות קדשים הריהם קדושים במעי אמם: ומי מצית אמרת דתרוייהו בהדי הדדי קאתו [והאם אתה יכול לומר ששניהם, איסור גיד הנשה ואיסור מוקדשים, באים ביחד]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: על אלו טומאות הנזיר סותר את מנין ימי נזירותו ומגלח את שערו, ופותח במנין חדש של ימי נזירות?

על הנטמא מן המת ועל הנטמא מן כזית מן המת, וקשיא לן [והיה קשה לנו] בדברי המשנה הללו: אם על כזית מן המת בלבד הנזיר מגלח, על המת כולו לא כל שכן שהוא מגלח, ומדוע שנה זאת התנא? ואמר ר' יוחנן בהסבר הדברים: לא נצרכה משנה זו להשמיענו דינו של הנטמא במת כולו, אלא לזה שנטמא בגופו של נפל שמת, שאמנם השלד הריהו שלם, והריהו נחשב כמת כולו, ואולם עדיין לא נקשרו אבריו בגידין, ואין בו כזית בשר. וללמדנו שאף באופן זה הנזיר מגלח.