זה בנה אב, כלומר מן הכתוב "שה כבשים ושה עזים" (דברים יד, ד) למדנו בבנין אב: כל מקום בתורה שנאמר "שה", אינו אלא להוציא את הכלאים! ומשיבים, אמר קרא [המקרא] בענין אותו ואת בנו: "שור או שה" (ויקרא כב, כח), "או" — לרבות את הכלאים.

ושואלים: והרי האי [אותו] "או" מיבעי ליה [צריך אותו] כדי לחלק, דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: עד דשחיט [ששוחט] גם שור ובנו וגם שה ובנו ביום אחד לא מיחייב [אינו חייב], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] "שור או שה", שאם שחט או שור ובנו, או שה ובנו — חייב! ומשיבים: לחלק ולחייב על כל אחד מהם, מ"ואת בנו" נפקא [יוצא], שלא נאמר "ואת בניהם".

ושואלים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לו] "או" לחלק, לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא]: אילו נאמר רק "שור ושה ובנו לא תשחטו ביום אחד", הייתי אומר: אינו חייב עד שישחוט שור ושה ובנו של אחד מהם, לכך תלמוד לומר: "שור או שה אותו ואת בנו", שחייב גם אם שחט רק אחד מהם ובנו; מאי לאו [האם לא] מ"או" נפקא ליה [יוצא לו] הלימוד הזה? ודוחים: לא, מ"אותו" הוא נלמד, שאסור לשחוט אפילו אחד מהם ובנו, ומ"או" למדנו לרבות כלאיים.

ומקשים: הניחא לרבנן [זה נוח לשיטת חכמים] שתובא להלן, דמייתר להו [שמיותר להם] "אותו" לחלק, ומ"או" למדנו לרבות כלאיים. אלא לשיטת חנניה, דלא מייתר ליה [שלא מיותר לו] "אותו", לחלק ולחייב על כל אחד מהם, שור ובנו או שה ובנו, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: לשיטתו, לחלק לא צריך קרא [מקרא] מיוחד, מפני דסבר לה [שהוא סבור] כדעת ר' יונתן.

דתניא [ששנויה ברייתא] לענין אחר: "איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת" (ויקרא כ, ט), אין לי שחייב אלא מי שקילל את אביו וגם את אמו, אבל אם קילל אביו שלא (ולא) אמו, או אמו שלא אביו, מנין שחייב? תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "אביו ואמו קלל דמיו בו", לומר: אביו קלל — חייב, אמו קלל — חייב, אלו דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר: לא הוצרכנו לכך, אלא בכל מקום שנאמר "ואת" משמע גם שניהם כאחד, ומשמע גם כל אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב "יחדו", לומר: דווקא שניהם יחד. ולשיטת ר' יונתן נמצא שלענין אותו ואת בנו, גם אם היה הכתוב אומר "ושור ושה" ולא "שור או שה", היינו למדים לחלק ולחייב על כל אחד מהם, ואם כן "או" מיותר לרבות את הכלאיים. וכשיטה זו הולך חנניה.

א הזכרנו את שיטת חנניה וחכמים. ומבררים: מאי [מהי] שיטת חנניה ומאי רבנן [ומהי שיטת חכמים]? דתניא [ששנויה ברייתא]: איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות, כלומר, באם ובנה, ואינו נוהג בזכרים, שאין איסור לשחוט אב ובנו ביום אחד. חנניה אומר: איסור אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים ובין בנקבות.

ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? דתניא [ששנויה ברייתא]: יכול יהא איסור אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים ובין בנקבות? ולכאורה דין הוא, אפשר ללמוד דבר זה מסברה, ממצוה דומה: חייב כאן באותו ואת בנו, וחייב באיסור לקיחת אם על הבנים, כלומר, במצות שילוח הקן; מה כשחייב באם על הבנים — חייב בנקבות ולא בזכרים, שהרי נאמר "והאם רובצת על האפרוחים" (דברים כב, ו), אף כשחייב כאן, באותו ואת בנו — הרי זה בנקבות ולא בזכרים.

אלא שיש לדחות: לא, אם אמרת באם על הבנים, שהוא נוהג רק באם, מפני שהקל במצוה זו, שכן לא עשה בה מזומן כשאינו מזומן, שאין חובה זו אלא כשהוא מוצא באקראי אם על הבנים, ולא בקן שבביתו — תאמר כן באותו ואת בנו, שהחמיר בו יותר, ועשה בו מזומן כשאינו מזומן? ואם כן הדין נותן שינהג בזכרים ובנקבות!

על כן תלמוד לומר: "ושור או שה אותו ואת בנו" (ויקרא כב, כח), והמלה "אותו" שהיא מיותרת, באה לומר: באחד מן ההורים מדובר, בזכר או בנקבה, ולא בשנים. וממשיכה הברייתא: מעתה, אחר שחלק הכתוב בדין אותו ואת בנו, והבהיר כי דווקא באחד מדובר, בזכרים או בנקבות — זכיתי לחזור ולדין (לדון) כפי שהייתי סבור מתחילה: חייב כאן וחייב באם על הבנים, מה כשחייב באם על הבנים — בנקבות ולא בזכרים, אף כשחייב כאן — בנקבות ולא בזכרים.

ואם נפשך (רצונך) לומר ולטעון טענה כנגד זה — על כך יש להשיב: נאמר "אותו ואת בנו" — מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.

ושואלים: מה כוונת "אם נפשך לומר"? מה אפשר היה לומר כדי לסתור את הדברים? ומסבירים: וכי תימא [ואם תאמר] "אותו" לשון זכר משמע, על כך יש להשיב: הרי הוא אומר "בנו" — לומר מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.