הרי זה טעון שחיטה בעצמו ומותר באכילה, וכיון שיש בו שחיטה לעצמו הריהו חייב בנתינת זרוע והלחיים והקבה, שצריך לתת לכהן מכל בהמת חולין שנשחטה, ואם מת — טהור מלטמא במשא כנבילה, ששחיטת אמו כשהוא במעיה טיהרה אותו.

אמר ליה [לו] רבא לרב חסדא בתמיהה: כשאתה אומר טעון שחיטה, כמאן [כדעת מי] אתה אומר? כדעת ר' מאיר במשנתנו, שבן תשעה חי אינו ניתר כלל בשחיטת אמו, וכשאתה אומר שאם מת טהור מלטמא במשא, כמאן [כדעת מי] אתה אומר? כרבנן [כדעת חכמים] אתה אומר, ששחיטת אמו מטהרתו!

אמר לו רב חסדא: וליטעמיך [ולשיטתך], הא דתני [ברייתא זו ששנה] רבי חייא: השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי — טעון שחיטה, וחייב בזרוע והלחיים והקבה, ואם מת — טהור מלטמא במשא — גם על ברייתא זו תקשה: טעון שחיטה, כמאן [כשיטת מי]? כר' מאיר, ואם מת — טהור מלטמא במשא, כרבנן [כדעת חכמים]!

השיב לו רבא: הא לא קשיא [זה אינו קשה], כי אפשר לומר שר' חייא, אם כבר מצאו מת במעי אמו קאמר [אמר] שאינו מטמא במשא, ובמקרה זה גם ר' מאיר מודה ששחיטת אמו מטהרתו, כפי ששנינו במשנה, ויש לומר שברייתא זו כולה כשיטת ר' מאיר. אלא לדידך [לשיטתך] שלא תירצת כך, קשיא [קשה]!

אמר ליה [לו] רב חסדא: לדידי נמי לא קשיא [לשיטתי גם כן לא קשה], כי יש לומר שברייתא זו כולה שיטת חכמים, הסבורים ששחיטת האם מטהרתו, ולמרות זאת הריהו ניתר בשחיטה עצמו, כי ארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא [הכשירה בו התורה] בבן תשעה, בשחיטת סימנים (קנה וושט) של אמו, וגם בשחיטת סימנים שלו.

מסופר, כי סליק [כאשר עלה] ר' זירא לארץ ישראל, אשכחיה [מצא אותו] את רב אסי דיתיב [שיושב], וקאמר ליה להא שמעתא [ואמר את השמועה הזו], שאמר רב חסדא, שארבעה סימנים הכשירה התורה בבן תשעה חי. אמר ליה [לו]: יישר [יפה], וכן אמר ר' יוחנן. שאל אותו ר' זירא: האם מכלל הדברים יש להבין דפליג [שחלק] עליה ר' שמעון בן לקיש שהיה יושב עמו בבית המדרש?

אמר לו: לא נתברר לי הדבר, כי משהא הוה שהי ליה ושתיק ליה [שוהה היה לו ושותק לו] באותה שעה, ואיני יודע האם לאחר מכן חלק עליו. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שכך אמר רב אסי: משתא הוה שתי ושתיק ליה [שותה היה דבר מה ושותק לו], ואין אני יודע אם חלק עליו או לא.

א שנינו במשנה, שלדעת חכמים, בן תשעה חי הנמצא במעי בהמה שחוטה (בן פקועה) — הותר בשחיטתה. רבי שמעון שזורי אומר: אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה — שחיטת אמו (כשהיה במעיה) מטהרתו, ואינו טעון שחיטה. ושואלים: שיטת ר' שמעון שזורי היינו תנא קמא [הרי זו שיטתו של התנא הראשון], דעת חכמים! אמר רב כהנא: אם הפריס (עמד, הניח פרסותיו) על גבי קרקע איכא בינייהו [יש ביניהם]. שלדעת התנא הראשון, אם לאחר שהוציאוהו ממעי אמו נעמד על רגליו — הריהו טעון שחיטה, גזירה שמא יבואו אנשים להתיר בהמות אחרות ללא שחיטה.

ובענין בן פקועה אמר רב משרשיא: לדברי התנא האומר שחוששין בבהמה לזרע האב, כלומר, מתחשבים גם באב בהגדרת הוולד, בן פקועה שאינו טעון שחיטה, הבא על בהמה מעלייתא [מעולה, רגילה] — הולד של זו אין לו תקנה להתירו בשחיטה, כיון שמצד אמו הוא טעון שחיטה, ומצד אביו אינו טעון שחיטה. ושבים למחלוקת חכמים ור' שמעון שזורי.

אמר אביי: הכל, כלומר, גם חכמים המצריכים שחיטה לבן פקועה שהפריס, גם הם מודים לענין קלוט (שפרסתו אינה שסועה, כשל בהמה רגילה) בן פקועה, שהוא מותר בלא שחיטה; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כל מלתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי [כל דבר תמוה, חריג, זוכרים אותו בני האדם], שכיון שהוא קלוט, זוכרים שהוא מקרה יוצא דופן, ולא יבואו ללמוד ממנו. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, אמר אביי: הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר בלא שחיטה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? תרי תמיהי מידכר דכירי אינשי [שני דברים תמוהים זוכרים אנשים].

אמר זעירי אמר ר' חנינא: הלכה כר' שמעון שזורי, שבן פקועה מותר בלא שחיטה, אפילו הפריס על גבי הקרקע. וכן היה רבי שמעון שזורי מתיר בבנו של בן פקועה ובן בנו עד סוף כל הדורות. ר' יוחנן אמר: הוא מותר, ובנו אסור.

מסופר, אדא בר חבו הוה ליה [היה לו] בן פקועה דנפל דובא עליה [שנפל דוב עליו], טרף אותו, ועמד למות. אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי לשאול מה לעשות, אמר ליה [לו]: זיל שחטיה [לך שחוט אותו] קודם שימות כדי שתוכל לאוכלו, וכדין בן פקועה שהפריס על גבי קרקע. אמר ליה [לו], האמר [הרי אמר] זעירי אמר ר' חנינא: הלכה כר' שמעון שזורי שבן פקועה אינו טעון שחיטה, וכן היה ר' שמעון שזורי מתיר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות. ואפילו ר' יוחנן לא קאמר [אמר] שיש לאסור אלא את בנו, אבל איהו [הוא עצמו] — לא!

אמר ליה [לו]: רבי יוחנן לדברי ר' שמעון שזורי קאמר [אמר], שגם לדברי ר' שמעון שזורי, דווקא בן פקועה עצמו מותר, אבל בנו אסור. ואולם ר' יוחנן עצמו סבור כחכמים, שגם בן הפקועה עצמו אסור.

הוסיף והקשה לו אדא בר חבו: והאמר [והרי אמר] רבין בר חנינא אמר עולא אמר רבי חנינא לענין אחר: הלכה כרבי שמעון שזורי; והוסיף כי לא עוד, אלא כל מקום ששנה ר' שמעון שזורי במשנתנו (בששה סדרי משנה) הלכה כמותו!

אמר ליה [לו] רב אשי: אנא כי הא סבירא לי [אני כשיטה זו סבור אני], שאמר רבי יונתן: הלכה כר' שמעון שזורי בדין מסוכן, ובדין תרומת מעשר של דמאי, ולא בשאר דברים כגון בדין בן פקועה.

ומפרטים: מסוכן מהו? דתנן [ששנינו במשנה]: בראשונה היו אומרים, היוצא בקולר ליהרג ואמר: "כתבו גט לאשתי", אף על פי שלא אמר "תנו" — הרי אלו השומעים יכתבו ויתנו, שבוודאי לכך היתה כוונתו. חזרו לומר — אף המפרש לים והיוצא בשיירא שאמר "כתבו" — דנים אותו כאילו אמר "תנו", ור' שמעון שזורי אומר: אף החולה המסוכן.

תרומת מעשר של דמאי, מה עניינה? דתנן [ששנינו במשנה]: תרומת מעשר של דמאי, שהפרישו מתבואה של עם הארץ החשוד על המעשרות, שחזרה ונפלה למקומה והתערבה עם שאר התבואה, ר' שמעון שזורי אומר: במקרה זה, לא רק בשבת התירו לשאול את עם הארץ אם עישר את תבואתו, ולסמוך עליו, אלא אף בחול שואלו, ואם אמר שהוא היה מעושר מתחילה — אוכלו על פיו.