ר' שמעון שזורי אומר: בן תשעה חי שנמצא במעי בהמה שנשחטה אפילו המתינו לו עד שגדל, והוא בן חמש שנים וחורש בשדה — בכל זאת שחיטת אמו מטהרתו, ואינו טעון שחיטה. קרעה את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי — טעון שחיטה לכל הדעות, לפי שלא נשחטה אמו.

א גמרא בענין עובר בן תשעה חי, שנחלקו ר' מאיר וחכמים במשנתנו האם הוא טעון שחיטה, אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: לא הילכו (דנו) בו חכמים בבן תשעה חי, אלא על עסקי שחיטה בלבד. ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה]? אם תאמר למעוטי [למעט] איסור חלבו (שומן אסור שלו) ואיסור גידו גיד הנשה שלו, יש לשאול:

חלבו דמאי [של מה]? אילימא [אם תאמר]: חלבו של השליל, העובר — הלוא מפלג פליגי [נחלקו בדבר]! דתניא [ששנויה ברייתא]: איסור גיד הנשה נוהג בשליל (עובר), וחלבו אסור, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: גיד הנשה אינו נוהג בשליל, וחלבו מותר. ואמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: מחלוקת זו היא בבן תשעה חי, והלך ר' מאיר לשיטתו, שעובר כזה נחשב כבהמה גמורה, שחלבה וגידה אסורים, ור' יהודה לשיטתו, שהיא דעת חכמים במשנתנו, שאינו נחשב בהמה לעצמה!

אלא תאמר שהכוונה היא לחלבו של גיד הנשה של השליל, שלמרות שר' מאיר אוסר את חלב הכליות והקרב של העובר, גם הוא מודה שחלב הגיד שלו מותר; והרי גם בזה מפלג פליגי [חלוקים הם]! דתניא [ששנויה ברייתא]: גיד הנשה — מחטט אחריו ומוציא אותו בכל מקום שהוא בירך, וחותך שמנו מעיקרו, אפילו את המובלע בעומק הבשר, דברי ר' מאיר. רבי יהודה אומר: גוממו (חותך אותו) את הגיד והשומן עם השופי, בשווה לבשר הירך, ואינו צריך לחטט אחריו. ונמצא שנחלקו לא רק על עסקי שחיטה של בן תשעה חי, אלא גם על איסורים אחרים, שלא כדברי ר' אלעזר בשם ר' אושעיא!

אלא אי אתמר — הכי אתמר [אם נאמר — כך נאמר], אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: לא הילכו בו בבן תשעה חי אלא על עסקי אכילה בלבד, כגון שחיטה, וגיד הנשה וחלב, ודבר זה בא למעוטי [למעט] אם רובעו, או חורש בו עם מין אחר, כגון חמור, שיש בו איסור "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י), לומר שדינו לענין זה כבהמה גמורה.

ב ועוד נחלקו אמוראים בענין זה. אמר ר' שמעון בן לקיש: לדברי ר' יהודה המתיר בחלבו של בן תשעה חי הנמצא במעי בהמה שחוטה — מתיר גם בדמו, לדברי ר' מאיר האוסר בחלבו — אוסר גם בדמו. ורבי יוחנן אמר: אף לדברי המתיר בחלבו — אוסר בדמו.

איתיביה [הקשה לו] רבי יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו במשנתנו: השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת, או בן תשעה מת — קורעו, שאינו טעון שחיטה, ומוציא את דמו. משמע שגם במקרה שהעובר אינו טעון שחיטה, וחלבו מותר — דמו אסור! אמר ר' זירא: מה שאמר ר' שמעון בן לקיש, שלדעה זו דמו מותר, כוונתו לומר שאין ענוש כרת על אכילתו, כדין האוכל מדם שהנפש יוצאת בו. אבל גם לדעתו הריהו אסור באכילה, כדם איבריה של האם, ולכן צריך להוציאו.

ושואלים: והרי למאן קאמרי [לדעת מי הם אומרים] דבר זה? לדעת רבי יהודה, שהוא המתיר את חלבו; והרי גם לשיטתו, לא יהא דינו של דם הנפש של העובר אלא כדם התמצית, הדם שמתמצה מן הבהמה לאחר שיצא ממנה דם הנפש, והרי גם עליו מחייב ר' יהודה כרת. דתניא [ששנויה ברייתא]: דם התמצית אינו בכרת אלא באזהרה בלא תעשה בלבד, שחייב עליו מלקות, ר' יהודה אומר: בהכרת!

תרגמא [תרגם, הסביר אותה] רב יוסף בריה [בנו] של רב סלא חסידא קמיה [לפני] רב פפא: אית ליה [יש לו] לר' יהודה דרשה זו של "דם" ו"כל דם", שהוא למד את דינו של דם התמצית מריבוי הכתוב "כל דם" שנאמר בעונש הכרת ("...אשר יאכל כל דם וכו' והכרתי אותה". ויקרא יז, י), שמ"דם" למדנו לדם הנפש, ומ"כל דם" — דם התמצית. ולכן, כל היכא דמיחייב [כל מקום שהוא חייב] כרת על דם הנפש — מיחייב [חייב] גם על דם התמצית, וכל היכא דלא מחייב [וכל מקום שאינו מחוייב] על דם הנפש — לא מחייב [אינו מחוייב] על דם התמצית. ולדעת ר' יהודה, עיקר דמו של עובר זה אינו נחשב דם הנפש, לחייב עליו כרת, מפני שהוא חלק מאמו, וממילא גם אין חייבים כרת על דם התמצית שלו, אבל איסור יש בו.

ג איבעיא להו [נשאלה להם]: מהו לפדות פטר חמור בשה שהוא בן פקועה, ששחטו כבשה ופקעו את רחמה והוציאו משם שה שנגמרו חדשי הריונו, האם ניתן לקיים בו את המצוה "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות יג, יג)? ומסבירים: אליבא [לפי שיטתו] של ר' מאיר לא תיבעי [תישאל] לך, שכיון שאמר שהוא טעון שחיטה אם כן שה מעליא [מעולה, גמור] הוא, ובוודאי אפשר לפדות בו.

כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים], דאמרי [שהם אומרים]: שחיטת אמו מטהרתו, מאי [מה] דינו? האם כיון דאמרי [שהם אומרים] שחיטת אמו מטהרתו — כבשרא בדיקולא [כבשר של בהמה שחוטה שמונח בתוך הסל] הוא נחשב, אף על פי שהוא חי, ואין פודים בשחוטה (בכורות יב,א). או דילמא [שמא] כיון דרהיט ואזיל, ורהיט ואתי [שהוא רץ והולך, ורץ ובא], שהרי בפועל הוא חי — "שה" קרינא ביה [קוראים אנו אותו]?

מר זוטרא אמר: אין פודין, ורב אשי אמר: פודין.

אמר ליה [לו] רב אשי למר זוטרא: מאי [מה] דעתך? מדוע אתה סבור שאין פודים בו — מפני דגמרת [שאתה לומד] בגזירה שווה "שה" "שה" מפסחים, מקרבן הפסח, שגם בו נאמרה לשון "שה" (שם יב, יב), שכשם שבן פקועה פסול לקרבן פסח, שהרי הוא יוצא דופן שפסול לקרבן — כך הוא פסול לפדיון פטר חמור.

ואולם אי [אם כן] תאמר גם: מה להלן בענין פסחים — צריך להיות השה זכר, תמים, ובן שנה, אף כאן בפדיון פטר חמור — צריך שיהיה זכר, תמים, ובן שנה! והרי שנינו במפורש שפודים גם בנקבה, וכן בבעל מום, ובגדול שאינו בן שנה (בכורות ט,א)! השיב לו: במה שחזר הכתוב באותו פסוק על הציווי "תפדה" "תפדה" ("וכל פטר חמור תפדה, בשה ואם לא תפדה וערפתו", שמות יג, יג) הרי זה ריבה, שניתן לפדות גם בכל אלה.

ומקשים: אי [אם] "תפדה" "תפדה" ריבה, אפילו כל מילי נמי [כל דבר גם כן] יכול לפדות בו, ואפילו בבן פקועה, שהוא יוצא דופן! ומתרצים: אם כן, גזירה שווה "שה" "שה" מפסחים, מאי אהני לך [מה הועיל לך]? אלא היא באה על כל פנים למעט יוצא דופן.

ד איבעיא להו [נשאלה להם]: עובר הנמצא במעי אמו שנשחטה, ולדעת חכמים הותר בשחיטתה באכילה, ויש לו דין אוכל לקבל טומאה, מהו למנות בו לענין טומאה ראשון ושני? אם נטמאה אמו לאחר שחיטה ממגע של אב הטומאה, ודינה כראשון לטומאה, האם גם העובר נחשב ראשון לטומאה, כחלק מאמו, או האם הוא נחשב כנוגע בבשר אמו, ודינו כשני לטומאה?

ר' יוחנן אמר: מונין בו ראשון ושני. רבי שמעון בן לקיש אומר: אין מונין בו ראשון ושני, שכן נעשה דינו כדין אגוז המתקשקש בקליפתו, שטומאה שנגעה בקליפה, שהיא שומר של הפרי, נחשבת כנוגעת באגוז עצמו.

איתיביה [הקשה לו] ר' שמעון בן לקיש לרבי יוחנן ממה ששנינו במשנה (לעיל עב,ב): הוציא עובר ידו ממעי אמו, ונשחטה האם — דין היד כנבילה, ולא הותרה בשחיטת האם, ולכן הבשר של העובר טמא במגע נבלה, כדין בשר שנגע בנבילה, אלו דברי ר' מאיר,

וחכמים אומרים: דין היד אינו כדין נבילה, אלא כטריפה, ולכן דין בשר העובר שנוגע בה כדין מגע בטרפה שחוטה.

ומעתה, בשלמא לדידי [נניח לשיטתי], דאמינא חד גופא [שאני אומר שהאם והעובר גוף אחד] הוא — היינו דאיתכשר בדמא דאמיה [זהו שהוכשר בשר העובר לקבל טומאה מן היד בדם של אמו], שכשם שדם השחיטה מכשיר את בשר האם לקבלת טומאה — כך הוא מכשיר את העובר שהוא חלק מבשרה. אלא לדידך [לשיטתך], שהעובר נחשב כגוף לעצמו, במאי איתכשר [במה הוא הוכשר] לקבל טומאה מן היד?

אמר ליה [לו]: בשחיטה של אמו הוכשר, וכדעת ר' שמעון ששחיטה מכשירה את בשר האם לקבל טומאה גם ללא דם. שכיון שגם העובר ניתר בשחיטה זו — הריהי מכשירה אותו לקבלת טומאה, למרות שאינו חלק מגופה של אמו.

מן הצד השני איתיביה [הקשה לו] רבי יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו: בן פקועה שעבר בנהר ונרטב במימי הנהר — הוכשר לקבל טומאה ממי הנהר, וכיון שהלך משם לבית הקברות — נטמא.

ומעתה, בשלמא לדידי דאמינא תרי גופי נינהו [נניח לשיטתי שאני אומר ששני גופים הם], האם והעובר שבמעיה — משום הכי [כך], אם הוכשר במי הנהר — אין [כן] נטמא בבית הקברות, לא הוכשר — לא. אלא לדידך [לשיטתך], דאמרת חד גופא [שאתה אומר שהעובר גוף אחד] הוא עם אמו, מדוע צריך שיעבור בנהר? הא איתכשר בדמא דאמיה [הרי הוא הוכשר כבר בדם השחיטה של אמו]!