מטמא בזיבה, אם יצא ממנו זוב. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שיש בו בבית הרחם משום ריסוקי אברים, איקרי [נקרא] כאן הדבר מה שדרשו חכמים: "זב מבשרו" (ויקרא טו, ב) — ולא מחמת אונסו, שאם אירע לאדם אונס, כגון שנפל ונחלה וראה זוב — אינו מיטמא בזיבה. ואף תינוק זה שנתמעך בלידה עד שחוששים לריסוק איברים, אף שראה זוב — לא ייטמא! אלא מכאן שאין חוששים לכך.

ודוחים: יש לומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שיצא דרך דופן הבטן, שהוציאו את הוולד בניתוח, ולא יצא בדוחק דרך פתח הרחם.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: עגל שנולד ביום טוב — שוחטין אותו ואוכלים אותו ביום טוב, והואיל ואין משהים אותו מעת לעת, כדין נפולה, משמע שאין חוששים שמא נתרסקו איבריו בלידה! ודוחים: יש לומר כי הכא נמי [כאן גם כן] מדובר כגון שיצא דרך דופן.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא אחרת: ושוין, שאם נולד בכור בהמה ביום טוב, הוא ומומו עמו, שנולד בעל מום — שזה נחשב מן המוכן, כלומר, אינו מוקצה, ושוחטים אותו ביום טוב עצמו. הרי שאין צריך לשהות מעת לעת, ואין חוששים שנתרסקו איבריו בלידה! וכי תימא [ואם תאמר], הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שיצא דרך דופן, אם יצא דרך דופן מי [האם] קדוש הוא בבכורה? והא [והרי] אמר ר' יוחנן: מודה היה ר' שמעון לענין בכור ושאר קדשים שיוצא דופן אינו קדוש!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בוולד שהפריס על גבי קרקע, שלאחר שנולד נעץ פרסותיו בקרקע ונעמד, ובמקרה זה רואים בבירור שלא נתרסקו איבריו.

א ואמר רב נחמן: מה שמפילים את הבהמה בבית המטבחים לצורך שחיטה — אין בו משום ריסוקי אברים.

וכן מסופר, ההוא תורא דנפל [שור אחד שנפל] בבית המטבחיים, ואישתמע קל נגיחותיה [ונשמע קול גניחותיו] מחמת המכה, ולמרות זאת על [נכנס] רב יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי [לקח מהיפה יפה שבו], ומכאן מוכח שלא חשש לטריפה. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים]: מנא לך הא [מנין לך דבר זה] שאין לחשוש לכך? אמר להו [להם], הכי [כך] אמר רב: כאשר מפילים את השור, צפרניו הוא נועץ בקרקע עד שמגיע לארץ, ולכן אין חוששים שנפל נפילה קשה.

ב אמר רב יהודה אמר רב: בהמה שנפלה ועמדה — אינה צריכה המתנה מעת לעת קודם שישחטוה, לראות אם היא חיה, כפי שנאמר במשנה (להלן נו,ב). אבל בדיקה לאחר שחיטה, שמא היה איזה שבר בבהמה שעושה אותה טריפה — ודאי בעיא [צריכה]. אבל אם לא רק נעמדה, אלא גם הלכה אחר נפילה — אינה צריכה אף בדיקה. רב חייא בר אשי אמר: אחת זו ואחת זו, גם זו שהלכה — צריכה בדיקה.

אמר רב ירמיה בר אחא אמר רב: פשטה ידה לעמוד, אף על פי שלא עמדה ממש — הרי זו כאילו עמדה, ואינה צריכה שהייה מעת לעת, אלא די לה בבדיקה. עקרה רגלה להלך אף על פי שלא הלכה — הרי זה כאילו הלכה, ואינה צריכה בדיקה (כשיטת רב). ורב חסדא אמר: אפילו לא פשטה ידה לעמוד, אלא ניערה (ננערה, עשתה מאמץ) לעמוד, ואף על פי שלא עמדה — כאילו עמדה, ואינה צריכה שהייה מעת לעת.

ומסכמים, והלכתא [והלכה היא]: היכא [במקום] שנפלה הבהמה מן הגג בדלא ידעה [בלי שידעה] שהיא עומדת ליפול או לקפוץ, ועמדה ולא הלכה — צריכה בדיקה, ואינה צריכה שהייה מעת לעת. ואם הלכה — אפילו בדיקה נמי לא [גם כן אינה] צריכה.

ג אמר אמימר משמיה [משמו] של רב דימי מנהרדעא: נפולה שאמרו שצריכה בדיקה — צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, באזור הבטן, שמא ניקב או נקרע אחד מן האיברים, והיא טריפה. אמר ליה [לו] מר זוטרא, הכי אמרינן משמיה [כך אומרים אנו משמו] של רב פפא: צריכה בדיקה כנגד בית החלל כולו, כלומר, מכל הצדדים, שמא נשברו הצלעות, או נשברה השדרה ונפסק חוט השדרה.

אמר ליה [לו] הונא מר בר בריה [בן בנו] של רב נחמיה לרב אשי: כשבודקים את איברי הבהמה לאחר שנפלה, סימנין, הקנה והוושט, מאי [מהו] דינם, האם צריכים הם בדיקה? אמר ליה [לו]: סימנין קשין (עמידים) הן אצל נפילה, ואין לחשוש לכך.

ד ובדיני נפילה בעוף, אמר רב יהודה אמר שמואל: עוף שנפל ונחבט על פני המים, כיון ששט במים כמלא קומתו — דיו כדי להוכיח שלא נתרסקו איבריו, וכדין בהמה שהלכה. ולא אמרן [ולא אמרנו] אלא ששט ממטה למעלה, כנגד כיוון הזרם, אבל שט מלמעלה למטה בכיוון הזרם — שמא מיא הוא דאשפלו [המים הם שהורידו והוליכו אותו], וצריך בדיקה. ואי מיא קיימי [ואם המים עומדים], כגון באגם — לית לן בה [אין לנו בכך חשש], משום שרואים שהוא שוחה בעצמו. ואי שדא ציבי וקדמיה [ואם היו מושלכים שם קיסמים בנהר והקדים אותם העוף בשחייתו] — הא קדמיה [הרי הקדים אותם], ורואים שהוא שוחה מעצמו.

נפל העוף על גלימא (בגד) פרוש על גבי עמודים, אם הוא מתיח [מתוח] — חיישינן [חוששים אנו] לריסוק איברים מחמת החבטה, נפל על בגד דלא מתיח [שאינו מתוח] — לא חיישינן [אין אנו חוששים]. היה הבגד שנפל עליו העוף עוף ומעופף [מקופל] — לא חיישינן [אין אנו חוששים], שאינו נמתח יפה. נפל העוף על איזלא ומקרבי קיטרי [רשת פרושה באויר שקרובים הקשרים] שבה זה לזה — חיישינן [חוששים אנו] שנחבט בהם ונתרסקו איבריו, לא מקרבי קיטרי [אין הקשרים קרובים] — לא חיישינן [אין אנו חוששים].

נפל העוף על כיתנא דעביד בטוני [פשתן שעשוי בחבילות] — חיישינן [חוששים אנו], מפני שהוא קשה. אם נפל דהאי גיסא ודהאי גיסא [מצד זה ומצד זה], על צידי החבילה — לא חיישינן [אין אנו חוששים], שהוא מתגלגל, והחבטה אינה כה חזקה. נפל על אסורייתא [חבילות קנים] — חיישינן [חוששים אנו]. נפל על כיתנא דדייק ונפיץ [פשתן שנידוק, שנכתש כדי להפריד את שברי הגבעולים מן הסיבים, ונופץ, שעבר סירוק כדי להסיר את הפסולת הדבוקה בסיבים] — לא חיישינן [אין אנו חוששים], שאינו קשה. נפל על פשתן דייק ולא נפיץ [שנידוק ולא נופץ] — חיישינן [חוששים אנו], בגלל שברי הגבעולים הדבוקים בו. נפל על פשתן דעביד ביזרי [שעשוי אגודות], לאחר שנידוק ונופץ, כיון דאיכא ביה קטרי [שיש בו קשרים] — חיישינן [חוששים אנו] לריסוק איברים. אם נפל העוף על דקתא [נעורת הפשתן], שברי הגבעולים שהופרדו ממנו על ידי הסירוק — חיישינן [חוששים אנו]. אבל אם נפל על ערימת דקדקתא [נעורת דקה מאד] הנופלת מן הנעורת — לא חיישינן [אין אנו חוששים], מפני שהיא רכה.

נפל העוף על נברא [הסיב הגדל סביב הדקל] — חיישינן [חוששים אנו], על תימחתא [קליפה דקל שנחתכה לרצועות] — לא חיישינן [אין אנו חוששים]. נפל על קיטמא נהילא [אפר מנופה] — חיישינן [חוששים אנו], מפני שהוא נכבש ונעשה קשה. נפל על אפר לא נהילא [לא מנופה] — לא חיישינן [אין אנו חוששים], מפני שהוא רך ומתפזר בשעת הנפילה.