פולין (בלוטות) יש שהם מונחין על פי הקדרה, בקצה האחורי של הגולגולת, שממנו נמשכת השדרה, מן הפולין ולפנים — דינם כלפנים, כמוח, שנקב כלשהו בקרום שלו עושה טריפה, מן הפולין ולחוץ — כלחוץ, כחוט שידרה, שרק אם נפסק ברובו טריפה. ומקום פולין עצמן איני יודע מה דינו, ומסתברא [ומסתבר] שדינו כלפנים.

מסופר, רבי ירמיה בדק בעופא [בעוף] ואשכח [ומצא] בו כמין שני פולין מונחין על פי הקדרה.

א שנינו במשנה: ניקב הלב לבית (למקום) חללו הרי זו טריפה. בעי [שאל] ר' זירא: האם הכוונה היא לבית חלל הקטן שבו, או לבית חלל גדול שבו? אמר ליה [לו] אביי: מאי תיבעי לך [מה תישאל לך]? מה ספק יש בדבר? מי לא תנן [האם לא שנינו] ביחס לריאה שניקבה, ר' שמעון אומר: עד שתנקב לבית הסמפונות, ואמר רבה בר תחליפא אמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: הכוונה היא עד שתנקב לסמפון הגדול. ואם כן, גם כאן שנאמר "לבית" הכוונה היא לחלל הגדול!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]? התם [שם] לבית הסמפונות קתני [הוא שונה] והכוונה היא להיכא דשפכי סמפונות כולהו [למקום שאליו נשפכים כל הסמפונות כולם], שהוא הסמפון הגדול, והכא [וכאן] לבית חללו קתני [שנה], בלשון יחיד, מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן!

ב ושואלים: קנה הלב, העורק הראשי היוצא ממנו, מה דינו לענין טריפה? רב אמר: נקיבתו במשהו עושה טריפה, כמו הלב עצמו, ושמואל אמר: ברובו.

ושואלים: הי ניהו [מה הוא] קנה הלב? אמר רבה בר יצחק אמר רב: הכוונה היא לקנה הנמצא בחלב שעל גבי דפנות. ותוהים: דפנות הבהמה סלקא דעתך [יעלה על דעתך], חלב הנמצא על גבי הצלעות? מה עניינו ללב?

אלא הכוונה היא לקנה (עורק) מחופה בחלב שיוצא מן הלב ועובר על גבי דופני הריאה. אמר אמימר משמיה [משמו] של רב נחמן: תלתא קני הוו [שלושה קנים הם] סמוכים זה לזה בבית החזה, חד פריש לליבא [אחד פורש ונכנס ללב], וחד פריש [ואחד פורש] ונכנס לריאה, וחד פריש לכבדא [ואחד פורש ונכנס לכבד], הקנה שנכנס לריאה — דינו לענין טריפות כריאה, שנקיבתו במשהו, דכבדא [של הכבד] — דינו ככבדא [ככבד], שהוא טריפה רק אם לא נשתייר ממנו כלום (לעיל מב,א), בענין הקנה דליבא [של הלב] — פליגי [חלוקים] רב ושמואל האם דינו במשהו או ברובו, כפי שנאמר לעיל.

ואילו מר בר חייא מתני איפכא [שונה ההיפך]: קנה של ריאה — דינו ככבדא [ככבד], שרק אם ניטל לגמרי הרי זו טריפה, ואילו קנה דכבדא [של הכבד] — דינו כריאה, שנקיבתו במשהו, ובקנה דליבא [של הלב] — פליגי [חלוקים הם].

בענין המחלוקת בין רב ושמואל מסופר, אזל [הלך] ר' חייא בר יוסף אמרה לשמעתא [אמר את הלכתו] של רב קמיה [לפני] שמואל, שנקיבתו של קנה הלב במשהו. אמר ליה [לו] שמואל: אי הכי [אם כך] אמר אבא, כלומר, רב, לא ידע בטרפות ולא כלום.

ג שנינו במשנה: נשבר השדרה ונפסק החוט העובר בתוכה — טריפה. ובפרטי ענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: חוט השדרה שנפסק (נחתך לרוחבו) — רק אם החתך ברובו הריהו טריפה, אלו דברי רבי; ר' יעקב אומר: אפילו ניקב.

ומעירים הורה רבי במעשה שבא לידו כר' יעקב, שדי בנקב כדי לעשות טריפה. אמר רב הונא: אין הלכה כר' יעקב.

ושואלים: וכמה רובו של חוט השדרה? רב אמר: רוב עורו, רוב היקפו של הקרום העוטף את מוח השדרה. ואמרי לה [ויש אומרים]: רוב מוחו, אם המוח שבתוך החוט נפסק במקום אחד ברובו, למרות שהעור שמסביב שלם.

ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] שאם נפסק רוב מוחו טריפה — כל שכן שהוא טריפה כשנפסק רוב עורו לבד, מפני שאם נחתך העור ברובו גם למוח אין קיום, שסופו לצאת ממקומו. אולם למאן דאמר [לדעת מי שאומר] רוב עורו, רב, אם נפסק רוב מוחו מאי [מה דינו]?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר החכם ניולי אמר רב הונא: רובו שאמרו שאם נפסק עושה טריפה — הוא רוב עורו, אבל מוח זה שבשדרה — לא מעלה ולא מוריד.

מסופר, רב נתן בר אבין הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רב, בדק תחילה ברוב עורו, וראה שרובו קיים, וקא בדיק [והיה בודק] ברוב מוחו לראות אם לא נפסק רובו, אמר ליה [לו] רב: אם רוב עורו קיים, מוח זה אינו מעלה ואינו מוריד.

ד אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: אם נתמרך חוט השדרה, שמוחו נעשה רך — הרי זה פסול, ואפילו אם רק נתמסמס — פסול, והבהמה טריפה. איזוהי המרכה ואיזוהי המסמסה? המרכה היא כל שהמוח נעשה נוזלי עד שנשפך כקיתון, שאם עושים נקב בעור הוא נשפך. המסמסה היא כל שנתרכך עד שאינו יכול לעמוד בעצמו, אלא מתקפל כשמחזיקים אותו.

בעי [שאל] ר' ירמיה: אם אינו יכול לעמוד רק מפני כבדו, שנעשה כבד מן הרגיל, ולא משום שנעשה רך יותר, מאי [מה דינו]? האם הוא טריפה? דבר זה לא נמצא לו פתרון, ולכן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה. בי רב אמרי [בבית מדרשו של רב היו אומרים]: אם נתמסמס — פסול, אבל אם נתמזמז (נתרוקן) מקצת המוח — כשר. מיתיבי [מקשים על כך], ממה ששנינו בברייתא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: בהמה שנתמזמז מוחה — טרפה! ודוחים: בברייתא ההיא נתמסמס איתמר [נאמר], שנעשה המוח רך.

ושואלים: איני [וכי כן הוא] שנתמזמז מוחה כשרה? והא [והרי] לוי הוה יתיב בי מסותא [היה יושב בבית המרחץ], חזייא לההוא גברא דטרייה לרישיה [ראה אדם אחד שהטיח את ראשו בקיר], אמר: נתמזמז מוחיה דדין [מוחו של זה], לאו דלא חיי [האם אין הכוונה ששוב אינו חי]? ואם כן משמע שבמזמוז טריפה הוא! אמר אביי: לא, הכוונה היא לומר שאינו מוליד עוד, שפגיעה בראש עלולה לגרום לעקרות.

ה ושואלים: עד היכן חוט השדרה למטה, שאם נפסק שם הרי זו טריפה? אמר רב יהודה אמר שמואל: עד בין הפרשות (הפיצולים) של חוט השדרה, לעבר הירכיים.

מסופר, רב דימי בר יצחק הוה קא בעי למיזל [היה רוצה ללכת] לבי חוזאי, אתא לקמיה [בא לפני] ר' יהודה, אמר ליה [לו]: ליחוי לי מר [יראה לי אדוני] בין הפרשות שאמר שמואל היכא [היכן הוא] בדיוק? אמר ליה [לו]: זיל אייתי [בוא הבא] לי גדי ואחוי [ואראה] לך. אייתי ליה [הביא לו] גדי שמינה [שמן], אמר ליה [לו]: בליעה טפי ולא ידיע [בלוע הרבה בבשר, ואינו ניכר] לעין החוט המתפצל מחוט השדרה. אייתי ליה [הביא לו] גדי כחוש, אמר לו: בליטן טפי ולא ידיע [בולטות הן הרבה העצמות ואינו ניכר].

אמר ליה [לו]: תא אגמרך גמרא [בוא ואלמד אותך מסורת] בענין זה, בלי להראות לך, הכי [כך] אמר שמואל: שלושה פיצולים (פרשות) יוצאים מאותה עצם, זה במרחק מה מזה, והרווח שביניהם קרוי "בין הפרשות". עד אחת, אם נפסק חוט השדרה עד בין הפרשות הראשונה, כלומר, בין הפיצול הראשון לשני — הרי זו טרפה, אם נפסק בשלישית, לאחר הפיצול השלישי — כשרה, נפסק בבין הפרשות השניה, בין הפיצול השני לשלישי — איני יודע מה דינו.

בעי [שאל] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: