אבל למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שיש שחיטה לעוף מן התורה, אם כן, יש גם פסול של עיקור סימנים.

אמר ליה [לו] רב אשי: אדרבה [גדולה מזו], איפכא מסתברא [ההיפך הוא המסתבר]! למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שיש שחיטה לעוף מן התורה, הרי פרטי דיניה של שחיטה אינם מפורשים, ונמסרו למשה על פה, ולכן איכא למימר דהכי אגמריה [יש לומר שכך לימד אותו] הקדוש ברוך הוא את משה, שבעוף אין פסול עיקור. ואפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שדינו כבהמה, שהלכות שחיטת העוף נלמדו מהלכות שחיטת בהמה, ובבהמה העיקור פוסל — לימד אותו הקדוש ברוך הוא שלענין עיקור לא ליהוי [שלא יהיה] כבהמה.

אלא למאן דאמר [לדעת האומר] שאין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדברי סופרים, מהיכא גמירי לה [מהיכן למדו אותה] חכמים את הלכות השחיטה בעוף? מבהמה, ואם כן כולה מילתא [כל הדבר], לכל ענין יהיה דין העוף כבהמה!

אמר רבינא, אמר לי רבין בר קיסי: הא דתני [זו ששנה] רמי בר יחזקאל: אין פסול עיקור סימנין בעוף — לא אמרן [לא אמרנו] דבר זה אלא במליקה, אבל בשחיטה יש פסול עיקור. ומקשים: והאמר [והרי אמר] ירמיה אמר שמואל: כל הכשר בשחיטה, כנגדו בעורף כשר במליקה, ומכאן מדייקים: הא [הרי] מה שפסול בשחיטה — פסול גם במליקה! ואומרים: אכן, ההוא פליגא [אותה הלכה חולקת] על דין זה.

א אמר זעירי: אם נשברה המפרקת של בהמה או עוף ורוב הבשר שעמה נחתך — הרי זו נבלה, שבכך היא נחשבת כמתה לגמרי, וגם אם שחטה — לא תועיל שחיטתה להוציאה מדין נבילה, שמטמאה במגע ובמשא.

אמר רב חסדא, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] לדבר זה במשנה במסכת זבחים: מלק עוף קדשים בסכין (ולא בציפורן) — הרי זה העוף מטמא בגדים של האוכל ממנו בשעה שהוא נמצא בבית הבליעה שלו, כדין נבלת עוף טהור. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שאם נשברה המפרקת ורוב הבשר שעמה אינה נחשבת כנבילה, אלא טרפה הויא [היא] נחשבת, כעומדת למות, ולא כמתה ממש. אם כן הואיל ומליקתה של קרבן מן העוף זו היא שחיטתה — תהני לה [תועיל לה] הסכין לטהרה מידי טומאת נבלה, כדין כל טריפה שנשחטה בסכין, שאף שאינה כשרה לאכילה אינה מטמאה! אלא מכאן שבשעה שנשברה המפרקת ורוב הבשר שעמה על ידי הסכין, נעשתה נבילה.

בתשובה לכך אמרי [אומרים]: התם [שם] הטעם שמליקה בסכין אינה מועילה לטהר, אינו משום שהיא עושה נבילה, אלא משום דלאו [שלא] שחיטה היא כלל, שאינה נחשבת שחיטה כשרה, המועילה לטהר טריפה מטומאת נבילה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? רב הונא אמר: מפני שהוא מחליד, מכניס את הסכין מתחת לסימנים, ורק אז שוחט, וחלדה היא אחד הדברים הפוסלים את השחיטה. רבא אמר: מפני שהוא דורס בסכין את הסימנים, ואינו מוליך ומביא.

ושואלים: מאן דאמר [מי שאומר] מפני שהוא מחליד, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר מפני שהוא דורס? ומשיבים: קסבר [סבור הוא]: מוליך ומביא במליקה — כשר, ואם כן יש אפשרות למלוק בסכין באופן שהוא כשר בשחיטה. ושואלים: ומאן דאמר [ומי שאומר] מפני שהוא דורס, מאי טעמא לא אמר [מה טעם אינו אומר] מפני שהוא מחליד? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: פסול חלדה היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? כחולדה הדרה בעיקרי בתים בחורים שבקרקע, דמכסיא [שהסכין מכוסה] בשעת השחיטה, שתוחב את הסכין בין השדרה והסימנים, ואז חותך. ואילו הכא הא מיגליא [כאן, כשמתחיל את החיתוך מן העורף, הסכין הרי היא גלויה], שעובייה של הסכין נראה מאחור.

אמר רבא: אי קשיא לי [אם קשה לי] במה שאמר זעירי, שאם נשברה המפרקת ורוב בשר עמה הרי זו נחשבת כמתה — הא קשיא לי [זה קשה לי]: והרי כל מליקת עוף קדשים נעשית בדרך זו, שחותך תחילה את המפרקת ורוב בשר עמה, ורק אחר כך חותך את הסימנים; וכי עוף מתה הוא עומד ומולק? שאם היא מתה מה תועיל המליקה?

אמר ליה [לו] אביי: גם בלא להקשות על דינו של זעירי, ותקשי [ותקשה] לך מדין עולת העוף, דבעיא [שצריכה] במליקתה חיתוך של שני הסימנין: והרי די לעוף בחיתוך סימן אחד כדי להכשירו (כפי שהוא בשחיטת עוף חולין (להלן כז,א) ובמליקה של חטאת העוף), ואם כן מאותה שעה כמתה היא נחשבת, וכי מתה הוא עומד ומולק? אמר ליה [לו] רבא: התם [שם] נעשה הדבר רק כדי לקיים בה מצות הבדלה, שצריך להבדיל בעולת העוף בין הראש לגוף.

ומקשים: אי הכי [אם כך], את העור נמי [גם כן] יצטרך לחתוך כדי לקיים מצות הבדלה, ואין מי שסבור כן! השיב לו אביי: כל המעכב בשחיטה מעכב בהבדלה, וכל שאינו מעכב בשחיטה אינו מעכב בהבדלה, וחיתוך העור אינו מעכב בשחיטה.

ומקשים: והא [והרי] יש מיעוט סימנין בעולת העוף לדעת רבנן [חכמים], דלא מעכבי [שאינם מעכבים] בשחיטה, שאם שחט את רוב הסימנים ומיעוטם מחובר עדיין — שחיטה כשרה היא, ומעכבי [והם מעכבים] לשיטתם בענין הבדלה! ומתרצים, אלא אימא [אמור] כך: כל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה, וכל שאינו בשחיטה אינו בהבדלה, ושני הסימנים, למרות שאינם מעכבים בשחיטה, מכל מקום הם חלק ממצות השחיטה, אבל העור אינו חלק ממצות השחיטה.