עירובין יג ע"א

שר' עקיבא אומר: על זה ועל זה נחלקו כו'.

ומתחילה שואלים לעיקרה של השיטה: הלא ר' עקיבא היינו [זהו] תנא קמא שהרי אף הוא מסכים שאין הבדל במחלוקת בית שמאי ובית הלל מה רוחב המבוי. ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] הקשור בהלכה שאמר רב אחלי, ואיתימא [ואם תאמר שאמר זאת] רב יחיאל, במבוי הצר מארבעה טפחים, שאחד מהם אומר שאינו צריך תיקון כלשהו. ולא מסיימי [ואינם מוגדרים] כלומר, לא ברור לנו מי הוא החכם המקבל שיטת רב אחלי ומי הוא הדוחה אותה אבל זו היא הנקודה שבה נבדלת שיטת ר' עקיבא מדברי התנא קמא.

תניא [שנינו בברייתא], אמר ר' עקיבא: לא אמר ר' ישמעאל דבר זה, שאין נראה שחכם כר' ישמעאל יטעה בכך, אלא אותו תלמיד אמר דבר זה מדעתו, והלכה כאותו תלמיד.

על כך מקשים: הא גופה קשיא [זו עצמה קשה]: אמרת "לא אמר ר' ישמעאל דבר זה" — אלמא לית הלכתא כוותיה [מכאן שאין הלכה כמותו] והדר אמרת [וחזרת ואמרת]: "הלכה כאותו תלמיד"!

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא אמרה ר' עקיבא אלא לחדד בה התלמידים שרצה לעודד את תלמידיו שאף הם יחדשו דברי הלכה. ולכן שבח אותו תלמיד בפניהם, ולא נתכוון לפסוק כמותו.

ורב נחמן בר יצחק אמר הסבר אחר לסתירה זו: נראין איתמר [נאמר], שאמנם לא אמר ר' ישמעאל כך, אבל נראים דברי התלמיד.

אמר ר' יהושע בן לוי: כל מקום שאתה מוצא "משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר' עקיבא" — אינו אלא ר' מאיר שהוא התלמיד ששימש את ר' ישמעאל ואת ר' עקיבא.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' מאיר: כשהייתי אצל ר' ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום (גפרת נחושת) לתוך הדיו שבה כתבתי ספרי קודש, ולא אמר לי דבר, כשבאתי אצל (לפני) ר' עקיבא אסרה עלי.

ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והרי אמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' מאיר: כשהייתי לומד אצל ר' עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר. וכשבאתי אצל ר' ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני הכותב ספרי קודש. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא וזהירות נחוצה בה שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת שלא במקום — נמצאת מחריב את כל העולם כולו שייתור או חיסור אות עלול לעתים לשנות או להפוך את משמעות הענין לדברים שמשמעותם חורבן.

אמרתי לו: דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו ואיני חושש. אמר לי: וכי מטילים קנקנתום לתוך דיו? והלא אמרה תורה בדין הסוטה: "וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים" (במדבר ה, כג), ומשמעו "כתב" שיכול להמחות.

ומתחילה שואלים: מאי קאמר ליה ומאי קא מהדר ליה [מה אמר לו ומה השיב לו], שהרי לכאורה נראה שתשובת ר' מאיר בענין קנקנתום אינה עונה להערתו של ר' ישמעאל בענין חסירות ויתירות.

ומסבירים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו], לא מבעיא [איני צריך לאמר] בחסירות וביתרות דלא טעינא, דבקי אנא [שאיני טועה, שבקי אני], אלא אפילו מיחש [לחשוש] לזבוב נמי, דילמא אתי ויתיב אתגיה דדל"ת, ומחיק ליה, ומשוי ליה [גם כן, שמא יבוא וישב על תגו של דל"ת וימחוק אותו ויעשה אותו] רי"ש, ותשתנה המשמעות — איני חושש לכך. כי דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו שאני מטיל לתוך הדיו ומשום כך אין הדיו נמחקת.

ומכל מקום קשיא [קשה] שימוש על שימוש, קשיא [קשה] אסרה על אסרה. שבמקור אחד נאמר ששימש תחילה את ר' עקיבא, ובמקור אחר נאמר ששימש תחילה את ר' ישמעאל. וכן שממקור אחד נראה שר' עקיבא הוא שאסר עליו שימוש בקנקנתום, ובמקור אחר נראה שר' ישמעאל הוא שאסר.

ומעירים: בשלמא [נניח] משימוש על שימוש לא קשיא [לא קשה], שאפשר להסביר זאת כך: מעיקרא אתא לקמיה [מתחילה בא ר' מאיר לפני] ר' עקיבא, ומדלא מצי למיקם אליביה [ומכיון שלא היה יכול לעמוד על שיטתו] — אתא לקמיה [בא לפני] ר' ישמעאל, וגמר גמרא, והדר אתא לקמיה [ולמד מסורת, וחזר ובא לפני] ר' עקיבא, וסבר סברא [וסבר סברות]. שלאחר שלמד עיקרי שיטת הלימוד אצל ר' ישמעאל יכול היה כבר להבין את דבריו.

אלא אסרה על אסרה ממה שנאמר במקור אחד שאסר ר' עקיבא ובמקום אחר שר' ישמעאל הוא שאסר קשיא [קשה]! ומעירים: אכן, קשיא [קשה], ולא נמצאה תשובה.

ב תניא [שנויה בברייתא] ר' יהודה אומר, ר' מאיר היה אומר: לכל לצורך כתיבת כל ספרי קודש מטילין קנקנתום לתוך הדיו, חוץ מלכתיבת פרשת סוטה, כי פרשת סוטה צריכה להיות ראויה להימחק לצורך הסוטה. ור' יעקב אומר משמו: חוץ מלכתיבת פרשת סוטה שבמקדש העשויה לצורך הסוטה להימחק.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם, לאמר: מה שורש המחלוקת ביניהם]? ומשיבים: אמר רב ירמיה: למחוק לה מן התורה איכא בינייהו [יש ביניהם] כלומר, שנחלקו אם אפשר למחוק לצורך הסוטה מפרשתה הכתובה בתורה. או שיש לכתוב פרשה זו במיוחד לצורך הסוטה.

והני תנאי כי הני תנאי [ותנאים אלה נחלקו כתנאים אחרים] דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מגילתה של סוטה זו שנכתבה עבורה ולא נמחקה כשירה להשקות בה סוטה אחרת. ואילו ר' אחי בר יאשיה אמר: מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת. וכמו כן בספר תורה שהרי אינו נכתב לשם סוטה.

אמר רב פפא: דילמא [שמא] לא היא, ואין הדברים זהים. כי עד כאן לא קאמר תנא קמא התם [לא אמר התנא הראשון שם] שאין מגילתה כשירה — אלא כיון דאינתיק לשום [שנותקה ויועדה לשמה של] רחל, תו לא הדרא מינתקא לשום [שוב אינה חוזרת ומנותקת, ומיועדת לשמה של אחרת] לאה, אבל גבי [אצל] תורה דסתמא מיכתבא, הכי נמי דמחקינן [שכתובה סתם, כך גם כן שאנו מוחקים] ואין אנו אומרים שאין מוחקים כיון שנכתבה שלא לשמה.

ועוד אמר רב נחמן בר יצחק ליישב את הדברים בדרך אחרת: דילמא [שמא] לא היא, שיש הבדל אחר בין המקרים, והוא: עד כאן לא קאמר [אמר] ר' אחי בר יאשיה שם שאפשר להשתמש במגילתה של סוטה אחרת — אלא דאיכתיב מיהת [שנכתב בכל אופן] לשום סוטה בעולם, שהרי נועדה המגילה עבור סוטה כלשהי, אבל גבי [אצל] תורה, שלהתלמד כתיבא [כתובה] — הכי נמי דלא מחקינן [כך גם כן נאמר שאיננו מוחקים]

ושואלים: ולית ליה [וכי אין לו, אין הוא סבור] לר' אחי בר יאשיה הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: כתב גט לגרש את אשתו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - א

רבי עקיבא אומר: על זה ועל זה נחלקו.

ומקשינן: רבי עקיבא - היינו תנא קמא! שהרי גם תנא קמא קאמר סתמא "הכשר מבוי: בית שמאי אומרים לחי וקורה, ובית הלל אומרים או לחי או קורה", ולא חילק תנא קמא בין פתח קצר לפתח רחב?!

ומשנינן: איכא בינייהו בין תנא קמא לרבי עקיבא, הא דאמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל [דלעיל]: מבוי, שרוחב פתחו הוא פחות מארבעה טפחים אין צריך תיקון.

ובדין זה נחלקו תנא קמא ורבי עקיבא.

אלא ולא מסיימי, שלא נתפרש כיצד סובר בזה התנא קמא, וכיצד סובר רבי עקיבא.

תניא: אמר רבי עקיבא: לא אמר רבי ישמעאל דבר זה שאמר תלמיד אחד משמו, כי מוחזק אני בו שהוא חכם, ומעולם לא אמר דבר זה. ^[71]

אלא אותו תלמיד אמר דבר זה.

והלכה כאותו תלמיד.

ותמהינן עלה: הא גופה קשיא:

מצד אחד אמרת כי לא אמר רבי ישמעאל דבר זה, והיינו, שאינו אמת. אלמא, לית הלכתא כוותיה, שאין הלכה כאותו תלמיד.

ואילו הדר, אמרת: הלכה כאותו תלמיד?!

ומשנינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: לא אמרה רבי עקיבא ד"הלכה כאותו תלמיד", אלא כדי לחדד בה את התלמידים, לעודדם שישימו לבם לתורה, ויאמרו פלפול מלבם, כשם שאמר אותו תלמיד. ^[72]

ורב נחמן בר יצחק אמר לתרץ: לא אמר רבי עקיבא כלל ש"הלכה" כאותו תלמיד. אלא רק "נראין" מסברא דברי אותו תלמיד איתמר בבריייתא. אבל אינה הלכה, כי האמת אינה כן.

אמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאתה מוצא שנאמר "משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא", וכדתנן נמי במשנתנו - אותו תלמיד אינו אלא רבי מאיר, ששימש הן את רבי ישמעאל והן את רבי עקיבא.

דהכי תניא: אמר רבי מאיר: כשהייתי אצל רבי ישמעאל, הייתי מטיל קנקנתום [פירש רש"י: אדרימנט, וכתב המתרגם: שהוא חומר צבע שחור לדיו] לתוך הדיו שהייתי כותב בו, ולא אמר לי רבי ישמעאל דבר.

כשבאתי אצל רבי עקיבא - אסרה עלי!

הרי ששימש רבי מאיר גם את רבי ישמעאל וגם את רבי עקיבא.

ומקשינן: איני, אין הדבר כך.

כי והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר:

כשהייתי לומד אצל רבי עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר.

וכשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך?

אמרתי לו: לבלר סופר אני.

אמר לי רבי ישמעאל: בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא!

ויש לך לחוש שמא אתה מחסר אות אחת מן התורה, כגון: שתחסר בפסוק "וה' אלהים אמת" את האות א' מהמילה אמת, או מייתר אות אחת, כגון: שתוסיף ו' על "וידבר ה'" ותכתוב "וידברו" - נמצאת מחריב את כל העולם כולו! אמרתי לו לרבי ישמעאל: דבר אחד יש לי, וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו.

אמר לי: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו?!

והלא אמרה תורה בכתיבת פרשת סוטה "וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים". מלמד הכתוב כי בכתיבת פרשת סוטה בעינן דוקא כתב שיכול למחות, וילפינן מהכא [בגזירה שוה, או מדרבנן בעלמא - תוספות], לכל התורה שצריכה כתיבה כזאת שתהא ראויה להמחות.

ואילו כשמטילין קנקנתום לתוך הדיו רישומו ניכר מאד, ואינו ניתן להמחות.

ותחילה מבארת הגמרא את הדו שיח בין רבי ישמעאל לרבי מאיר, ולאחר מכן את הקושיה.

מאי קאמר ליה רבי ישמעאל לרבי מאיר, ומאי קמהדר ליה רבי מאיר?

מה תשובה היא זו שהשיב רבי מאיר - שהוא מטיל קנקנתום לתוך הדיו - על שהזהירו רבי ישמעאל שלא ליתר או לחסר בתורה?

ומפרשינן: הכי קאמר ליה רבי מאיר: לא מיבעיא בחסירות וביתירות [דלא טעינא], משום דבקי אנא בכתיבתן.

אלא, אפילו מיחש לזבוב נמי, דילמא אתי זבוב ויתיב אתגיה דדל"ת [על הבליטה שבימין הדל"ת] ומחיק ליה, ומשוי ליה רי"ש [שימחוק התוספת שבאות דל"ת על רי"ש] ליכא למיחש אצלי. שהרי דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו, ואינו יכול להימחק! והשתא הדרינן לקושיין:

בברייתא איתא שמתחילה שימש את רבי ישמעאל, ולא אסר לו קנקנתום, ואחר כך שימש את רבי עקיבא ואסר לו, ושמואל אמר איפכא, ואם כן:

א. קשיא שימוש אשימוש [את מי שימש תחילה]?

ב. קשיא אסרה אאסרה [מי אסר ומי התיר]?

ואמרינן: בשלמא שימוש אשימוש לא קשיא.

דמעיקרא אתא רבי מאיר לקמיה דרבי עקיבא שהיה חריף טובא.

ומדלא מצי רבי מאיר למיקם אליביה [לא הבינו], לפי שהיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, ועל טהור טמא ומראה לו פנים [רש"י סוטה דף כ א].

אתא רבי מאיר לקמיה דרבי ישמעאל, וגמר גמרא [למד אצלו המשניות שקיבל רבי ישמעאל מרבותיו].

והדר [חזר] רבי מאיר ואתא לקמיה דרבי עקיבא, וסבר מרבי עקיבא סברא, לעמוד על טעמי המשנה מפני מה זה טמא וזה טהור, זה אסור וזה מותר, ועל מה כל דבר נסמך ועל איזה מקרא, וזה תלמוד שהיה בימי התנאים. ולהבין דבר מתוך דבר כשהיה דבר חדש נשאל בבית המדרש מהיכן ילמדוהו ולאיזה משנה ידמוהו. [רש"י סוטה דף כ.].

אלא הא דאקשינן: אסרה אאסרה - קשיא!

ומסקינן: קשיא! תניא: רבי יהודה אומר, שרבי מאיר היה אומר: לכל דבר הטעון כתיבה מטילין קנקנתום לתוך הדיו. חוץ מפרשת סוטה, הן זו הכתובה בספר תורה והן פרשת סוטה הנכתבת לצורך מחיקה עבור סוטה ממש.

דבסוטה בעינן "וכתב - ומחה", שיהיה כתב שיכול לימחות, ולא ילפינן מינה לכל התורה!

ורבי יעקב אומר משמו של רבי מאיר: מותר להטיל קנקנתום אף בפרשת סוטה שבספר תורה, חוץ מפרשת סוטה שבמקדש שנותן לתוך מים המרים!

והוינן בה: מאי בינייהו, דרבי יהודה ורבי יעקב משמו של רבי מאיר? כלומר: מה טעם פלוגתתם?

אמר רב ירמיה: אם אפשר למחוק לה לסוטה מן התורה [להטיל לה במים המרים פרשת סוטה מתוך ספר תורה] - איכא בינייהו.

דלרבי יהודה אליבא דרבי מאיר אפשר, ומשום הכי אף בפרשת סוטה שבספר תורה בעינן כתב שיכול לימחות.

ולרבי יעקב אליבא דרבי מאיר, אין מוחקין לה מן התורה! ולכן לא בעינן שיכול למחות.

וטעם פלוגתתם, דפליגי: אי בעינן כתיבת פרשת סוטה לשמה. למאן דסבר בעינן לכותבה לשמה, אי אפשר למחוק לה מן התורה. ולמאן דסבר לא בעינן לכותבה לשמה, אפשר למחוק לה מן התורה.

והני תנאי - רבי יהודה ורבי יעקב - כי הני תנאי.

דתניא: אין מגילתה - של סוטה שהודתה, ולא מחקו עדיין את מגילתה - כשירה להשקות בה סוטה אחרת, כיון שלא נכתבה המגילה לשמה של סוטה זו!

רבי אחי בר יאשיה אמר: מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת, היות ולא בעינן כתיבה לשמה!

אמר רב פפא: דילמא לא היא!

לא תליא פלוגתא דרבי יהודה ורבי יעקב אם פרשת סוטה שבספר תורה כשירה לסוטה, לפלוגתא דברייתא!

כי יש לומר: עד כאן לא קאמר תנא קמא התם כי מגילה שנכתבה לסוטה זו אינה כשירה לסוטה אחרת, אלא כיון דאינתיק המגילה לשום לשם רחל, הסוטה הראשונה, תו לא הדרא מינתקא [אי אפשר שוב ליחדה] לשום לשם לאה הסוטה השניה.

אבל גבי פרשת סוטה שבתורה, דסתמא מיכתבא, שלא נתיחדה לסוטה מסוימת, הכי נמי דמחקינן לה ממנה, אף לתנא קמא!

אמר רב נחמן בר יצחק לאידך גיסא:

דילמא לא היא, שאין ללמוד מרבי אחי בר יאשיה - שמכשיר מגילה שנכתבה לשום סוטה אחת, למוחקה לסוטה אחרת - דאף מן התורה אפשר למחוק.

כי עד כאן לא קאמר רבי אחי בר יאשיה התם, אלא דאיכתיב מיהת לשום סוטה בעולם.

אבל גבי פרשת סוטה שבתורה, דלהתלמד ממנה הוא דכתיבא - הכי נמי דלא מחקינן.

ומקשינן ארבי אחי בר יאשיה, דאמר, מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת:

וכי לית ליה לרבי אחי בר יאשיה הא דתנן:

הערות

^[71] רש"י. ופירש בגאון יעקב, כיון שהוא חכם, יודע הוא את האמת, שבית שמאי ובית הלל נחלקו בכל גווני, אף שמסברא מסתברא שלא נחלקו בפתח רחב פחות מארבע אמות.

^[72] דבר הנכון בסברא, אף על פי שאינו אמת - גאון יעקב.

שר' עקיבא אומר: על זה ועל זה נחלקו כו'.

ורב נחמן בר יצחק אמר הסבר אחר לסתירה זו: נראין איתמר [נאמר], שאמנם לא אמר ר' ישמעאל כך, אבל נראים דברי התלמיד.

ושואלים: ולית ליה [וכי אין לו, אין הוא סבור] לר' אחי בר יאשיה הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: כתב גט לגרש את אשתו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The mishna relates that a student recited a halakha before Rabbi Akiva, and he did not accept the student’s version of the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel, as Rabbi Akiva said: They disagree about this, an alleyway less than four cubits wide, and about that, an alleyway more than four cubits wide.

The Gemara asks: In that case, the opinion of Rabbi Akiva is identical with the opinion first tanna of the mishna, as he too holds that Beit Shammai and Beit Hillel disagree in all cases, irrespective of the width of the alleyway. The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to the halakha stated by Rav Aḥlai, and some say it was Rav Yeḥiel, that an alleyway less than four handbreadths wide requires no corrective action. However, their respective opinions are not defined; which tanna accepts the view of Rav Aḥlai and which tanna rejects it cannot be determined.

It was taught in a baraita that Rabbi Akiva said: Rabbi Yishmael did not state this matter, as it is unlikely that Rabbi Yishmael would err in this manner; rather, it was that disciple who stated that matter on his own, and the halakha is in accordance with the opinion of that disciple.

With regard to that baraita the Gemara asks: This baraita itself is difficult. You stated initially that Rabbi Yishmael did not state this matter; apparently the halakha is not in accordance with the opinion of the disciple. And then you said: The halakha is in accordance with the opinion of that disciple.

Rav Yehuda said that Shmuel said: Rabbi Akiva said that the halakha is in accordance with that disciple only to sharpen the minds of his students with his statement. Seeking to encourage his students to suggest novel opinions, he praised that disciple before them but did not actually rule in accordance with the disciple’s opinion.

And Rav Naḥman bar Yitzḥak said, in another attempt to resolve the contradiction: The statement of the disciple appears to be reasonable was stated. Although Rabbi Yishmael himself did not make that statement, the statement of the disciple is reasonable.

Rabbi Yehoshua ben Levi said: Anywhere that you find a statement introduced with: A certain disciple said before Rabbi Akiva in the name of Rabbi Yishmael, it is none other than Rabbi Meir, who was the student who served both Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva.

As it was taught in a baraita that Rabbi Meir said: When I was a student with Rabbi Yishmael, I used to put iron sulfate [kankantom] into the ink with which I wrote Torah scrolls, and he did not say anything to me. When I came to study with Rabbi Akiva, he prohibited me from doing so.

The Gemara challenges this statement: Is that so? Didn’t Rav Yehuda say that Shmuel said in the name of Rabbi Meir: When I studied with Rabbi Akiva as his disciple, I used to put iron sulfate into the ink, and he did not say anything to me. But when I came to study with Rabbi Yishmael, he said to me: My son, what is your vocation? I replied: I am a scribe [lavlar] who writes Torah scrolls. He said to me: My son, be careful in your vocation, as your vocation is heavenly service, and care must be taken lest you omit a single letter or add a single letter out of place, and you will end up destroying the whole world in its entirety. Addition or omission of a single letter can change the meaning from truth [emet] to death [met].

I said to him: I have one substance called iron sulfate, which I place into the ink, and therefore I am not concerned. He said to me: May one place iron sulfate into the ink? Didn’t the Torah state with regard to sota: “And the priest shall write these curses in a book, and he shall blot them out into the water of bitterness” (Numbers 5:23)? The Torah requires writing that can be blotted out.

The Gemara clarifies elements of the conversation: What is Rabbi Yishmael saying to Rabbi Meir, and what is he answering him? Rabbi Meir’s response with regard to iron sulfate does not seem to address Rabbi Yishmael’s comments with regard to omissions and additions.

The Gemara explains that this is what Rabbi Meir is saying to Rabbi Yishmael: There is no need to mention defective and plene words, as I am an expert; however, even with regard to the concern that a fly might come and land on the crown of the letter dalet and blot it out and render it a reish, thereby changing the meaning of the word, I am not concerned, as I have a substance called iron sulfate that I place into the ink so that it will not be erased.

Nevertheless, there is a difficulty between service and service, as one source states that Rabbi Meir initially served Rabbi Akiva, whereas the other source states that he served Rabbi Yishmael first. There is a difficulty between the words he prohibited it in the baraita, which is referring to Rabbi Akiva, and he prohibited it in the statement of Rav Yehuda, which is referring to Rabbi Yishmael.

The Gemara comments: Granted, there is no difficulty between the accounts in the two sources with regard to service and service, as it can be suggested as follows: Rabbi Meir initially came to study before Rabbi Akiva, and since he was unable to comprehend the teachings in accordance with his opinion, he came before Rabbi Yishmael and studied the tradition, and again came before Rabbi Akiva and studied logical analysis. After studying the basic principles from Rabbi Yishmael, he was able to understand the more complex teachings of Rabbi Akiva.

Having reconciled the first difficulty, the Gemara continues: However, the difficulty with regard to whether Rabbi Akiva prohibited iron sulfate or Rabbi Yishmael prohibited it remains difficult. The Gemara notes: It indeed remains difficult; no answer was found.

The Gemara continues the discussion of iron sulfate. It was taught in a baraita: Rabbi Yehuda says that Rabbi Meir would say: One may place iron sulfate into the ink that is to be used for all sacred writings, except for the writing of the Torah passage with regard to a sota, as it must be possible to erase that writing. Rabbi Ya’akov says in his name: Except for the writing of the Torah passage with regard to a sota used in the Temple in the ordeal to determine the guilt or innocence of the wife suspected of adultery.

The Gemara asks: What is the difference between their opinions, i.e., what is their point of dispute? The Gemara answers: Rav Yirmeya said: The difference between their opinions is whether it is permissible to erase the passage of a sota from a Torah scroll. The tanna’im of the baraita disagree whether or not a section taken from a Torah scroll may be used for this purpose, or whether a special scroll must be written for use in the ordeal of the sota.

And those tanna’im disagree in the same dispute as these tanna’im, as it was taught in a baraita: A scroll that was written for one woman suspected of infidelity but was not used, her scroll is not fit to prepare the water to give to another sota to drink. However, Rabbi Aḥai bar Yoshiya said: Her scroll is fit to be used to prepare the water to give another sota to drink. The legal status of a Torah scroll, which is not written for a particular sota, should be the same.

Rav Pappa said: Perhaps that is not the case, as the two circumstances are not comparable. The first tanna of the baraita stated his opinion that one woman’s scroll may not be used for another woman only there; since it had originally been designated in the name of one woman, e.g., Rachel, it cannot then be designated in the name of another woman, e.g., Leah. However, in the case of a Torah scroll, which is written with no particular person in mind, he too may say that we may erase it to be used for another woman, and it is not disqualified because it was not written in her name.

Furthermore, Rav Naḥman bar Yitzḥak said in another attempt to resolve the matter: Perhaps it is not so, as an additional distinction exists between the two cases: Rabbi Aḥai bar Yoshiya stated his opinion that the first woman’s scroll may be used for another woman only there because at least, in that case, it was written for a particular sota in the world. However, in the case of a Torah scroll, which was written for study, he too would agree that we do not erase it.

The Gemara asks: And does Rabbi Aḥai bar Yoshiya not hold in accordance with that which we learned in a mishna: If one wrote a bill of divorce to divorce his wife,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ר עקיבא על זה ועל זה נחלקו. פי' בין על המבוי שיש בארכו מד' אמות ולמעלה ובין על מבוי שהוא פחות מד' אמות נחלקו ב"ש וב"ה. ואמרינן ת"ק סתם קאמר על כל מבוי. ור' עקיבא סתם אמר על כל מבוי מה בינייהו ופרקינן דרב אהלי [איכא בינייהו] דאמר למטה עד ד' כלומר אם הוא מבוי שרוחב פתחו מד' טפחים ולמטה אינו צריך לא לחי ולא קורה.

ולא מסיימי.

אריב"ל כל מקום שאתה מוצא משום ר' ישמעאל אומר תלמיד אחד בפני ר' עקיבא אינו אלא ר' מאיר ששימש את ר' ישמעאל ואת ר' עקיבא דתניא א"ר מאיר כשהייתי למד תורה אצל ר' ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו וכשבאתי אצל ר' עקיבא אסרו עלי.

איני והא [אמר רב יהודה אמר שמואל] משמיה דר"מ כשהייתי למד תורה אצל ר' עקיבא וכו' ואסיקנא לא קשיא מעיקרא אתא קמיה דר' עקיבא כיון דלא מצי למיקם אליביה אתו לקמיה דר' ישמעאל גמר גמרא והדר אתא לקמיה דר' עקיבא וסבר סברא.

תניא ר' יהודה אומר ר' מאיר היה אומר לכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה שבמקדש מפני שצריך למוחקה.

איכא בינייהו דרב אחלי ואיתימא ר' יחיאל ולא מסיימי. וכתב הראב"ד ז"ל: דכיון דלא מסיימי מספק לא דחינן מימרא דרב אחלי, דדלמא חכמים סבירא להו כרב אחלי דלא מדחינן מימריה מספק. ומסתברא ודאי דהא דרב אחלי הלכתא היא מדאמרינן לעיל (עירובין יב, א) גבי הא דתניא אמר רשב"ג לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שפחות מד' אמות וכו', אמר רב אשי הכי קאמר אינו צריך לא לחי וקורה כב"ש ולא לחיין כר' אליעזר אלא או לחי או קורה כב"ה, וכמה אמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל עד ארבעה. וההיא וכמה לישנא דגמרא הוא אלמא הכין סבירא להו כדרב אחלי. ועוד מדאקשינן (שם) להדיא אדשמואל למה לי ארבעה ליסגי בשלשה ומשהו דאמר רב אחלי וכו' אלמא הכי סבירא להו. והרמב"ם ז"ל פסק דלא כרב אחלי שכך כתב (בהל' שבת פי"ז, ה"ט) דמבוי שאין ברחבו שלשה טפחים אינו צריך כלום משום דכל פחות משלשה כלבוד דמי. מכלל דבריו אתה למד דשלשה צריך תיקון ודלא כרב אחלי. ולא נראו דבריו. ודוקא במבוי אבל בחצר צריך או דופן או פסין וכדאמרי' לעיל גבי ההיא דשמואל דאקשי' עלה מדרב אחלי ופרקי' כאן בחצר כאן במבוי. וכתב הראב"ד ז"ל נ"ל כי פליגי תנאי בדרב אחלי כגון שהמבוי רחב מבפנים ומתקצר והולך עד שהפתח פחות מד' טפחים אבל אם היה כותלו קצר מד' טפחים דברי הכל מקום פטור הוא ואינו צריך כלום ע"כ. ונראין דבריו.

הלכה כאותו תלמיד. איכא למידק אותו תלמיד דב"ש אתא לאשמועינן, ולמה לי למימר ב"ש במאי פליגי. ור' עקיבא דאמר הלכה כאותו תלמיד מאי נפקא מינה וכי הלכה כב"ש, דאילו לב"ה ליכא הפרש בין אותו תלמיד לשאר תנאי דלעולם סגי ליה בלחי (וקורה) [או קורה]. ותירצו בתוס' דנפקא מינה דכל היכא דאמרי ב"ש לחי וקורה בעי ר' אליעזר לחיין, וכל היכא דאמר ר' אליעזר לחיין במבוי פסקינן הלכה כמותו בפסי חצר, הלכך אצטריך אותו תלמיד לאשמועינן דלא נחלקו בפחות מד' אמות, והלכך אף ר' אליעזר לא בעי לחיין בפחות מד' אמות. ומינה לדידן דבחצר שפתחה קצר מד' אמות לא בעי פס אלא לחי כמבוי. ואינו מחוור בעיני דאטו אותו תלמיד וגם ר' עקיבא טעמא דרב נחמן דפסק כר' אליעזר אתו לאשמועינן.
ומסתברא דמשום דרשב"ג אמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שפחות מד' אמות שאינו צריך כלום, אתא אותו תלמיד ואשמועינן דבמבוי שבפחות מד' אמות לא נחלקו ב"ש וב"ה, היינו דלא בעי לחי וקורה כב"ש, אלא לחי או קורה, ולחי או קורה מיהא בעי.

והלכה כאותו תלמיד. ומיניה ילפינן לעיל לדרשב"ג דלאו דוקא אינו צריך כלום קאמר, אלא אינו צריך כלום ממאי דאמרי ב"ש ור' אליעזר [אלא] או לחי או קורה. וכן נ"ל מתוך גי' ירושלמי דגרסינן התם (ה"ב) תני והלכה כדברי התלמיד, דלכן מה אנן אמרין כב"ש ויש הלכה כב"ש, לא כב"ה אלא בגין דתני רשב"ג אומר מבוי שאין בו ארבעה טפחים אינו צריך קורה ע"כ. ונראה שיש שבוש בנוסחא וכן היא: בגין דתני רשב"ג אומר מבוי שאין בו ד' אמות אין צריך קורה, כלומר: וכדי שלא תטעה לומר שאין צריך אפילו קורה כלומר: שאינו צריך כלום, אתא למימר דאפילו מפחות מד' צריך לחי או קורה ואינו צריך לחי וקורה קאמר, כן נראה לי.

קנקנתום. פירש רש"י ז"ל: אדרמינט. וכן משמע בפרק (קמא) [שני] דגיטין (יט, א) דמפרש בגמרא חרתא דאושכפי קנקנתם, וחרתא שחור וכדאמרינן בפרק כל היד (נדה כ, א) שחור כחרת ומפרש התם חרתא דאושכפי, ואדרמינט הוא שחור. ורבנו שמואל ז"ל (בתוס' ד"ה קנקנתום) פירש: קנקנתום ביריאול, ואע"פ שאינו שחור אלא ירוק דומה לזכוכית, היינו דוקא הקורטין שלו הן כמו הזכוכית, אבל כשנטחנה היטב ומתוקנה כמו שנותנין אותה בדיו אז היא משחרת. וכן פסק ר"י בעל התוספות ז"ל בתיקון ספר תורה שעשה, דאדרימנט מותר לתת לתוך הדיו של ספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום.

ולית ליה לר' אחא בר יאשי' דתנן כתב לגרש וכו' ופרקינן עשיה דידיה מחיקה היא. איכא למידק טובא אשמעתין אי הכי אפילו פרשת סוטה נמי לשתרי דהא איכא מחיקה לשמה ועשייה דידה מחיקה היא. ותי' בתוספות דכתיבה לשמה מיהא בעיא וליכא. ואכתי איכא למידק תינח לר' אחא אבל לת"ק דאמר אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת, אלמא לית ליה כי האי סברא דעשייה דידה מחיקה היא וכתיבה ממש לשמה בעינן כגט אף פרשת סוטה לא לתכשר. וכי תימא דכיון דכתב בספר תורה ולא אינתיק לשום אשה השתא דמחקי לשמה כמאן דכתיבה לשמה ואמחיק לשמה דמי, לא אפשר דהא בפרק שני דגיטין (יט, ב) פסלינן כי האי גוונא לענין גט ולאו לשמה קרינן בה, דאמרינן התם ההוא דשקיל ספר תורה ויהיב לדביתהו א"ר יוסף למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאיתא ביה בעינן וכתב לה לשמה וליכא. וי"ל דרב פפא לית ליה דרב יוסף דהתם. כן תירצו בתוס'. ועוד יש לי להוסיף לפי דברי התוס' דשמא אפילו רב יוסף מודה בכענין זה הואיל ולא אינתיק לשם אשה אחרת, ועוד דאיכא מחיקה לשמה, מה שאין כן בגט דכיון דלא אכתיב לשמה ממש תו ליכא מידי לשמה.
ומכל מקום אכתי קשיא לי, דמכל מקום הוה ליה לאקשויי נמי את"ק כדאקשינן לרב אחא ויתרץ ליה הכין, שאין סברא זו פשוטה כל כך שלא יצטרך לגלות עליו אחר שרב יוסף חלוק בו. ועל כן נראה לי דהא דרב פפא ורב נחמן דחיות בעלמא נינהו ואין תופשין אותו כעיקר ולא דייקינן עלייהו מידי, דעיקר מאי דאמרינן מעיקרא והני תנאי כי הני תנאי ועלה אתינן השתא לברורי. והיינו דלא אקשינן את"ק מידי, דאילו לת"ק שפיר אתיא דהא איהו קאמר שאין מגילתה כשרה להשקות סוטה אחרת וכן נמי אין מוחקין לה פרשת סוטה משום דגבי סוטה נמי בעינן לה לשמה כגט, אבל לר' אחא דמכשיר מגילתה לסוטה אחרת והוא הדין והוא הטעם לפרשת סוטה איבעי לן, ופרקינן דעשייה דידיה היינו מחיקה. כך נראה לי.

איכא בינייהו דרב אחלא ולא מסיימי. פי׳ דת״ק או ר׳ עקיבא מצריך אליבא דב״ה או לחי או קורה אפי׳ בפחות מד׳ טפחים ולא מסיימו מאן מינייהו הוא דאצטריך לחי זה ומיהו כל שאין בו אלא פחות מג׳ הרי הוא כלבוד ודברי הכל אינו צריך כלום וכתב הראב״ד ז״ל שלא נחלקן אלא כשהמבוי בעצמו רחב ד׳ אלא שפתחו קצר אבל אם המבוי ג״כ אינו רחב ד׳ כשיעור משך מבוי דכ״ע אינו מבוי ואינו צריך כלום ונראין דבריו ז״ל: עוד כתב ז״ל דכיון דמספקא לן אי קאי ר׳ אחלאי כר׳ עקיבא או כרבנן לא דחינן מימרי׳ בכדי ותני׳ ליה ברבנן והלכתא כוותיה וכן נראה דהלכתא כוותי׳ דהא סוגיין לעיל הכי רהט׳ כדאמרי׳ וכמה אמר רב אחלאי כו׳ ומסקי׳ לה הכי ולעיל נמי גבי ההיא דשמואל בלישנא קמא אמרינן כרב אחלאי אלא דאמרי׳ כאן בחצר כאן במבוי ודאידך לישנא בתרא דהתם לא דחי׳ ליה לגמרי לפום פי׳ דפרי׳ עליה לעיל ומיהו בחצר ליתא לדרב אחלאי כלישנא קמא דלעיל דלא דחי׳ ליה כלל הלכך צריך הכשר פס עד שיתקצר בפחו׳ מג׳:

הלכ׳ כאותו תלמיד הקשו בתוספות התלמיד הזה מה בא ללמדנו שהרי בדבריו אין שום חידוש אלא לדברי בית שמאי שמודים לבית הילל במבוי שהוא רחב פחות מד׳ אמו׳ ודכוותה פריך תלמוד׳ פרק ר׳ אליעזר מילה ולרבי עקיבא נמי למאי דסלקא דעתא דפסק הלכה כאותו תלמיד אי פסק לן דהא רבי עקיבא כב״ה סבירא ליה ותלמודיה הוא ותרצו דהא קי״ל כר׳ אלעזר בפסי חצר ולא אמר רבי אליעזר שני פסין בחצר אלא במקום שהצריך לחיי׳ כמבוי ולחי וקורה לב״ש הילכך ממאי דמודו ב״ש במבוי שמעינן אנן לגבי חצר ואינו מחוור שאם אותו תלמידו ר׳ עקיבא כבר היו יודעים דהלכת׳ כר׳ אליעזר דכסברא דרב נחמן דאמר לן כתר טב היה להם להשמיענו שהלכה כר׳ אליעזר בפסי חצר. וי״מ דהאי תלמיד אתא לפ׳ לנו דברי רשב״ג שאמ׳ למעלה דכל פחות מד׳ אמות אינו צריך כלום: והייתי סבור שאינו צריך כלום ממש ואפי׳ לב״ה. ואתא האי תלמיד לאשמעי ' דאינו צריך לחי וקורה. לב״ש קא׳ או לחיים לר׳ אליעזר אבל צריך הוא לחי או קורה:

לחדד בה את התלמידים. פי׳ שיתנו לבם לתורה ולדרוש בחכמ׳ כדי שיאמרו הלכות משמם ויפסקו הלכה כמותם כמו שעשו לתלמיד ואין זה מתפרש באותו שאמר במס׳ נדה לא אמרה ר׳ עקיבא אלא לחדד בה את התלמידים דהתם בעי למימר לראות מה ישיבו על דבריו כשפוסק שלא בהלכה: ואלו הכא ליכא למימר הכי כי הוא בעצמו גלה דעתו שאין הלכ׳ כן כשאומ׳ ח״ו לא אמר ר׳ ישמעאל דבר זה:

קנקנתום הוא וידריא ולא הנקרא בלשון ערב אל זא״ג ולא היה אוסר ר״ת ז״ל ור״י ז״ל שלא להטיל׳ בדיו שכותבין בו ספרי תור׳ ובכל המקומות הללו נותנין אותו בדיו ואומר רבי׳ הגדול ז״ל שהטעם משום דאנן קיימ׳ לן כמאן דאמ׳ שלא נאסר אלא בפרש׳ סוטה שבמקדש ואפי׳ למאן דאמר בפרשת סוטה שבס״ת אינו מדין קדושת ס״ת דא״כ מ״ש משאר פרשיות אלא כדאמרי׳ כדי למחוק לה מן התורה ואין זה אלא בזמן שבית המקדש קיים שנוהגת השקאת סוטה אבל הכא דסתימא כתיבא לא. וק״ל דכיון דבעי האי תנא כתיבה לשמה היה לו לפסול אפי׳ מס״ת דהא אשכחן גבי גט דפסלי׳ מספר תורה שנכתב סתם גבי עובדא דההיא דשקל ס״ת ויהב לדביתהו. וי״ל דלמסקנא לא ק״ל דהא אמרי׳ לר׳ אחאי דכי כתיב ועשה לה לשמה אמחיקה קאי וה״ה נמי להאי תנא אלא דקסבר דאפ״ה כיון שהכתיבה הכשר המחיקה עליה נמי קאי ועשה לה קצת אלא דמסתייה שלא תהא מרחל ללאה דכיון דאינתיקה ללאה לא הדרא ומינתקא לרחל ובדין הוא דהשתא מקמי מסקנא דלקמן הוה לן לאקשויי הכי מגט אמאי מכשר אס״ת אלא דניח׳ לן למיפרך לר׳ אחאי דאית לן פרכא עליה ממתני׳ גופא. ומיהו כי פרכי׳ ופרקי׳ לר׳ אחאי אי פריקא אידך לת״ק דידיה. וא״ת וכיון דאכשרה ר׳ אחאי מגלה של לאה לרחל משום דעיקר עשייה מחיקה כ״ש שהי׳ לו להכשיר מס״ת עצמו שנכתב סתם דגבי גט עדיפ׳ טובא כתיבה סתם מהיכא שנכתב לשם אחרים. וי״ל דשאני הכא דבעינן כתיבה לשם אלות מיהת:כן תרצו בתוספות:

יתבאר במקומו שאין כותבין ספרים תפלין ומזוזות אלא בדיו וכבר ביארנו מעשה הדיו במסכת שבת. ומכל מקום כלל הדברים בו שהוא הרכבת דברים מהם שמשחירים מהם שמדביקים אלא שאין מדביקין כל כך שלא יהא יכול לימחות כלל אלא שלא יהא יכול לימחות בלא היכר ולכתחילה אין ליתן בו קנקנתום מפני שמדביק ביותר מדאי ואם נתנו כשר ובסוטה מיהא שכותבה במגלה של עור טהור כספר תורה ובדיו צריך שלא יהא שם [קנקנתום] על כל פנים שהרי עומדת לימחק וזהו שאמרו בסוטה פרק נוטל [כ.] בכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה. ותירצו שם שלא על פרשה שבתורה אמרוה אלא על פרשת סוטה שכותבין במקדש לכל (שוטה ושוטה) [סוטה וסוטה] וכל שאמרה קודם שתמחק איני שותה מגלתה נגנזת ואינה כשרה להשקות בה סוטה אחרת שהרי מגילה זו צריכה ליכתב לשמה ואין צריך לומר שאין מוחקין לה פרשה ביריעה של ספר תורה שלשמה אנו צריכין בה כגט אשה כמו שיתבאר במקומו. וכן מה שנתגלגל כאן מענין מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית דברים פשוטים הן יתבארו במקומן בע״ה:

בד"ה על זה ועל זה נחלקו לא שייך למימר הכא טעמיה דב"ש כו' עכ"ל הא דלא קשיא להו לעיל מיניה שאמר ר' ישמעאל לא נחלקו בפחות מד' אמות כו' וכי טעמיה דב"ש אתא לאשמעינן די"ל דלא קשיא לן הכי בעלמא וכי טעמא דב"ש כו' אלא במלתא דפליג ב"ש אדב"ה כי הכא בדברי ר"ע ע"ז וע"ז נחלקו אבל ר"י דאמר לא נחלקו ב"ש בדבר זה לא קשיא כלל וכי טעמא דב"ש כו' דאשמועינן שפיר בדבר זה מודו ב"ש לב"ה ודו"ק:

אתה חסר כו' או מייתר אות א' מחריב כו' פירשו בתוס' כמו בראשית בראו וי"מ כו' כגון הוה על כו' ע"ש ובחסר לא פירשו כלום וי"ל בפשיטות גם בחסר לפי שהתורה באותיותיה הם שמותיו של הקב"ה והוא דרך הנסתר של התורה שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה ובהן ברא הקב"ה את עולמו ומקיימו ונמצא המחסר אות א' הרי הוא מחריב קיומו וק"ל:

גמ' כתב גט לגרש כו' כצ"ל.

תוס' בד"ה לחדד כו' אלא לשבחו אלא כמו שפירש הקונטרס כו' כן הוא בס"א.

בְּנִי, הֱוֵי זָהִיר בִּמְלַאכְתְּךָ, שֶׁמְּלַאכְתְּךָ מְלֶאכֶת שָׁמַיִם הִיא. נראה לי בס"ד דידוע תורה שבכתב היא בחינת שָׁמַיִם ושבעל פה בחינת אֶרֶץ וכמו שנאמר (ישעיהו נא, טז) לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ ומאחר שהוא כותב תורה שבכתב שהיא בחינת שמים לכן אמר לו שֶׁמְּלַאכְתְּךָ מְלֶאכֶת שָׁמַיִם הִיא ואמר לו שיזהר מתחלה שלא יטעה בכתיבה אף על פי דטעות שבספר תורה אפשר לתקנו אחר כך עם כל זה אם יטעה לכתוב טעות שיש בו כפרנות אפילו אם יתקן מגונה הדבר מאד דעל כל פנים יצא מידו דבר כפרנות מעקרא.
גם נראה לי בס"ד מה שכתב לשון הֱוֵי זָהִיר דידוע תורה שבכתב היא סוד יה"ו דשמא קדישא ואינון זכוון דסלקין לחושבן ט"ל במילואם אבל תורה שבעל פה היא סוד הא' אחרונה דשמא קדישא ולזה אמר הֱוֵי זָהִיר בִּמְלַאכְתְּךָ, 'הֱוֵי' אותיות 'יה"ו' זָהִיר לשון אורה וזהרורית.

שֶׁמָּא אַתָּה מְחַסֵּר אוֹת אַחַת, אוֹ מְיַתֵּר אוֹת אַחַת. פירש רש"י ז"ל בחיסר כגון וַהֳ' אֱלֹהִים אֱמֶת (ירמיהו י, י) עיין שם. והנה פסוק זה אינו בתורה אלא בנביאים והגם כי בימיהם היו כותבים נביאים וכתובים, גם כן יותר נכון להביא דמיון פסוק מן התורה כגון (שמות טו, א) אָשִׁירָה לַהֳ' אם יחסר אות שי"ן יהיה כפרנות ח"ו.
והנה ביתר כתבו התוספות כגון (בראשית א, א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא וכתב 'הַבּוֹנֶה' הטעם שהתוספות לא בחרו כדברי רש"י וכו' עיין שם ועיין מהרש"א ז"ל.
ונראה לי בס"ד דגם בחיסר איכא פסוק בענין בריאת העולם כגון (בראשית ב, ד) בְּיוֹם עֲשׂוֹת הֳ' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם אם יחסר אות תי"ו מן 'עֲשׂוֹת' יחריב העולם וכפסוק זה תמצא עוד גם ביתר שאם יוסיף ח"ו אות וא"ו על אלקים שיכתוב בְּיוֹם עֲשׂוֹת הֳ' וְאֱלֹקִים או יוסיף למ'ד לכתוב לאֱלֹקִים או מ"ם לכתוב מֵאֱלֹקִים בכל זה נמצא מחריב. ואם תעיין בפסוקי התורה תמצא בכמה מקומות יהיה כפרנות בחיסר או יתר.
ומה שאמר דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי, וְ'קַנְקַנְתּוֹם' שְׁמוֹ עיין רש"י ותוספות וערוך ז"ל ונראה כי הַקַנְקַנְתּוֹם הוא מה שקורין בלשון ערבי ז'אג'.

תוס' ד"ה על זה ועל זה נחלקו לא שייך למימר הכא טעמא דב"ש וכו' כ' הרש"א הא דלא קשיא להו לעיל מיניה שאמר ר' ישמעאל לא נחלקו בפחות מד' אמות וכי טעמא דב"ש אתי לאשמועי' די"ל דלא קשיא להו וכי טעמא דב"ש בהא דמודו ב"ש וב"ה ע"ש ולולי דברי מהרש"א אפשר לומר דר"י דקאמר לא נחלקו בפחות מד' אמות זהו לאו טעמא דב"ש אלא טעמייהו דב"ה אשמועי' דה"א דב"ה סבר דבפחות מד' אמות א"צ תיקון וכמו דס"ד לרשב"ג דב"ש וב"ה לא נחלקו בפחות מד' אמות וא"צ תיקון כלום:

(יג רע"א) אמר שמואל לא אמרה ר"ע וכו'.—עי' רש"י שפירש לא אמרה ר"ע להא הלכה כאותו תלמיד וכו'. אבל מפשטות הדברים משמע שכל דברי ר"ע מתחילתם ועד סופם לא נאמרו אלא לחדד בהם את תלמידיו, שיתנו לב להבין ולהשיב על דבריו, שהם סותרים את עצמם מתחילתם לסופם, לפי העולה על הדעת; אבל לפי האמת אין בהם סתירה וצדקו יחדיו. וענין דבריו של ר"ע הוא, דר' ישמעאל לא אמר דבר זה; ומ"מ הלכה כפי מה שיוצא מדברי אותו תלמיד, שהרי הלכה כב"ה. ולפיכך בין לאותו תלמיד ובין לר"ע הלכה דבין כך ובין כך כל מבוי ניתר בלחי או קורה. וענין "הלכה" ברור שאינו שייך אלא בפסקי דינים, אבל בדבר שאין בו חלוקה בדין, רק באיזה אופן היה מחלוקתם של ב"ש וב"ה, אין שייך בו "הלכה" כמובן. ועי' סנה' (נא ב): סוגיא דשמעתא הלכה קאמר.

רבי עקיבא היינו ת''ק. דקתני הכשר מבוי ב''ש אומרים כו' ולא מפליג בין קצר לרחב: דרב אחלי. מבוי פחות מד' טפחים חד מינייהו אית ליה דבארבעה ומארבעה ולמעלה פליגי אבל פחות מד'. אין צריך כלום: ולא מסיימי. הי מינייהו אית ליה דרב אחלי והי מינייהו לית ליה לדרב אחלי והיינו דאמר לעיל דרב אחלי גופיה תנאי היא: לא רבי ישמעאל אמר דבר זה. מוחזק אני בו שהוא חכם ומעולם לא אמר דבר זה: לא אמרה רבי עקיבא. להאי הלכה כאותו תלמיד אלא לחדד את התלמידים שישימו לבם לתורה ויאמרו פלפול מלבם לפיכך שיבחו בפניהם: נראין איתמר. נראין דברי אותו תלמיד: קנקנתום. אדרימנ''ט : אסרה עלי. ולקמן מפרש: מחסר אות אחת. וה' אלהים אמת אם תחסר אל''ף הרי אתה מחריב וידבר ה' אם תוסיף אות אחת ותכתוב וידברו נמצאת מחריב: דבר אחד יש לי. לקמן מפרש מאי קמהדר ליה: כתב שיכול למחוק. וקנקנתום רישומו ניכר מאד: מאי קאמר ליה. רבי ישמעאל: ומאי קא מהדר ליה. רבי מאיר אזהר ליה על חסר ויתר ומהדר ליה קנקנתום יש לי: קשיא שימוש אשימוש. דקאמר לעיל קמיה רבי ישמעאל שימש תחילה והכא תני איפכא: רבי עקיבא היה חריף טובא ולא מצי ר' מאיר למיקם אליביה: וגמר גמרא. משניות שקיבל מרבותיו: והדר אתא לקמיה דרבי עקיבא. שהיה חריף לפלפל ולדקדק במה שלמד להשיב תשובות ומשניות זו על זו ולתרץ: חוץ מפרשת סוטה. אפילו בספר תורה דקסבר אם בא למחוק לה מן התורה מוחק: שבמקדש. מגילה של כל סוטה וסוטה: אין מגילתה כשירה כו'. סוטה שנכתבה מגילתה ואמרה טמאה אני ופטורה אין מגילתה כשירה לסוטה אחרת אלמא כתיבה לשמה בעינן וה''ה נמי דאין מוחקין לה מן התורה:

על זה ועל זה נחלקו. לא שייך למימר הכא טעמיה דב''ש אתא לאשמעינן דכיון דאמר ת''ק לא נחלקו בדין הוא שיש לו להשיב ולומר נחלקו: ולא מסיימי. לא שייך כאן תנא בתרא לטפויי קאתי כיון דאיכא תנא דאפסקיה: לחדד בו את התלמידים. אין לפרש כמו בשאר דוכתי לידע אם ידעו להשיב על דבריו דמאחר שאמר שלא אמר ר' ישמעאל דבר זה מעולם היו יודעים שלא אמר כי אם לשבחו: קנקנתום. פירש הקונטרס אדרמינ''ט ורשב''ם פירש דקנקנתום היא קרקע ירוקה שקורין אותה וידריו''ל וכן בערוך ור''ת נמי פוסק כן בתיקון ספר תורה דמותר לתת אדרמינ''ט לתוך הדיו לספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום וא''ת דבמסכת נדה (ד' יט.) תנן שחור כחרת ומפרש התם חרתא דאושכפי ובפ''ב דגיטין (ד' יט.) קאמר דקנקנתום הוא חרתא דאושכפי אם כן משמע שהוא שחור ואילו וידריו''ל ירוקה היא ודומה לזכוכית ועל שם זכוכית נקראת וידריו''ל ולפי' הקונטרס ניחא ור''י מפרש דאחר שטוחנים אותה יפה לתת לתוך הדיו אז היא משחרת: או מייתר אות אחת. כמו בראשית ברא בראו ורבינו מאיר קבל מרבותיו כמו הוה על הוה (יחזקאל ז) שהטיל יו''ד על האחרון: חוץ מפרשת סוטה. ור' ישמעאל שהיה אוסר בכל התורה כולה שמא היה דורש גזרה שוה מסוטה או כתיבה כתיבה או ג''ש אחרת אי נמי מדרבנן: אבל תורה דסתמא כתיבא ה''נ דמחקינן. משמע אע''ג דסוטה בעי כתיבה לשמה מוחקין לה מן התורה ותימה דלענין גט פסלינן פרק שני דגיטין (שם:) גבי ההוא דשקל ספר תורה ויהביה לדביתהו דאמר רב יוסף למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בה בעינן וכתב לה לשמה וליכא וי''ל דרב יוסף לית ליה סברא דרב פפא דהכא אי נמי סבר לה כמאן דאמר אין מוחקין לה מן התורה וא''ת והיכי מכשר הכא רב פפא בספר תורה אפילו למאן דבעי לשמה והא תנן בריש כל הגט (שם ד' כד.) שמע קול סופרים מקרין איש פלוני מגרש פלונית פסול לגרש בו ומוקי לה בגמ' בסופרים העשויין להתלמד וספר תורה נמי חשיב לה הכא כעשויין להתלמד ומשמע דלכולהו תנאי אית להו מתני' דהתם מדפריך ולית ליה לר' אחא בר יאשיה הא דתנן וכו' וי''ל דלהתלמד דהתם לא נכתב כלל להכשר הגט אבל ספר תורה כותב בסתמא לדעת כן שאם יצטרכו ימחקו ממנה פרשת סוטה ומיהו קשיא דלגבי גט אפילו בענין זה פסול ולא חשיב לשמה דהא אפילו כתבו הסופר לשמה בלא צווי הבעל פסול לגרש בו דהא תניא במי שאחזו (שם ד' עב.) כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה ונתנו לה הרי הוא פסול עד שישמעו קולו שאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו והתם פסול משום דלא חשיב לשמה ולא משום דבעינן שליחות בכתיבה דהא סוף פ''ב דגיטין (ד' כב:) מכשירים כתיבת חש''ו בגדול עומד על גביו אע''ג דלאו בני שליחות נינהו וי''ל דלעולם חשיב לשמה והתם פסול מדרבנן וגבי סוטה לא שייך לפסול מדרבנן א''נ בסוטה אין הכהן שעליו לכתוב מקפיד אם יכתוב שום אדם לשמה שלא ברשותו ומסתמא ניחא ליה אבל גבי גט מסתמא לא ניחא ליה לבעל:

עירובין יג ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף יג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד