א ועוד בפירוש דברי משנתנו בדין הנודר "הרי עלי להביא מנחה מן השעורים" שחל נדרו, אמר זעירי: לא שנו שתופסים את תחילת דבריו שאמר "הרי עלי להביא מנחה", אלא כאשר אמר את המלה "מנחה" בצורת נפרד, שמה שאמר לאחר מכן "מן השעורים" אין בו כדי לבטל את ראשית דבריו. אבל כאשר לא אמר את המלה "מנחה" בצורת נפרד, אלא בצורת נסמך, וכגון "הרי עלי להביא מנחת שעורים" — לא חל הנדר, ואינו חייב בהבאת מנחה. שכן מנוסח לשונו משמע שלא קיבל עליו להביא אלא מנחת שעורים.

ונמסר כי יתיב [ישב] רב נחמן וקאמר לה להא שמעתא [ואמר אותה, את השמועה, ההלכה הזו] של זעירי. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן על הלכה זו ממה ששנינו במשנתנו, שאם אמר בלשון נדרו "קמח" ולא אמר "סולת" — התחייב במנחה, אף שאין המנחה באה מן הקמח, ויביא סולת. ומדייק רבא: לאו [האם לא] מדובר כשלא אמר "הרי עלי להביא מנחה", אלא "הרי עלי להביא קמח", ובכל זאת הריהו חייב במנחה. הרי שאין צורך לומר את המלה "מנחה" ובצורת נפרד, כדי להתחייב? השיב רב כהנא לרבא: לא, אלא מדובר כשאמר הנודר "הרי עלי להביא מנחה של קמח".

חזר רבא והקשה כיוצא בזה ממה ששנינו עוד במשנתנו, בנודר להביא "בלא שמן ולבונה", שחל נדרו, ויביא מנחה בשמן ולבונה. מאי לאו [האם לא] מדובר במקרה שלא אמר לשון "מנחה", ובכל זאת חל הנדר! השיב רב נחמן: לא, אלא מדובר כשאמר הנודר "הרי עלי להביא מנחה בלא שמן" או שאמר "הרי עלי להביא מנחה בלא לבונה".

חזר רבא והקשה עוד ממשנתנו, בנודר להביא מנחה של חצי עשרון סולת שחל עליו הנדר, ויביא עשרון שלם של סולת. מאי לאו [האם לא] מדובר שלא אמר לשון "מנחה", ובכל זאת חל הנדר! השיב רב נחמן: לא, אלא מדובר כשאמר הנודר "הרי עלי להביא מנחה של חצי עשרון סולת".

הוסיף רבא והקשה: אי הכי [אם כך] שבכל האופנים המדוברים במשנתנו אמר הנודר "מנחה", אימא סיפא [אמור את סוף] המשנה, ששנינו בה שאם נדר "עשרון ומחצה" שחל נדרו, ויביא שנים. והרי כיון שאמר לשון "מנחה" — כבר איחייב ליה [התחייב לו] בכך בהבאת עשרון סולת. ומעתה, כי [כאשר] הוסיף ואמר "חצי עשרון" — לא כלום קאמר [אומר] הוא, שהרי זה נאמר ללא המלה "מנחה", שבלעדיה אין אדם מתחייב במנחה לשיטת זעירי!

השיב לו רב נחמן: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא כשאמר "הרי עלי מנחה חצי עשרון ועשרון", שכיון שאמר "מנחה" — איחייב ליה [התחייב לו] בעשרון סולת הבא למנחה. ומעתה, כי [כאשר] הוסיף ואמר "חצי עשרון" — ולא כלום קאמר [אמר], שאין בדבריו אלה כל משמעות הלכתית, שהרי אין מנחה באה בחצי עשרון סולת. ואחר כך, כי הדר [כאשר חזר] ואמר "עשרון" — מייתי [מביא] עשרון אחרינא [אחר] במנחתו, ולכך חייב להביא שני עשרונים.

הוסיף רבא עוד ושאל: אי הכי [אם כך] מדובר במשנתנו, זה ששנינו עוד במשנתנו שר' שמעון פוטר את הנודר מהבאת מנחה, בכל המקרים השנויים במשנתנו, משום שלא התנדב כדרך המתנדבין, יש לשאול: אמאי [מדוע] הוא פוטר? הרי כאן יש נדר ממש, שהרי אמר הנודר "מנחה"? אמר רבא: ר' שמעון בשיטת ר' יוסי אמרה, שאמר ר' יוסי אף בגמר דבריו אדם מתפיס, ולכן אף שאמר הנודר בתחילת דבריו "מנחה", כיון שאמר בסוף דבריו דברים שאינם נוהגים במנחת נדבה — אין נדרו חל.

ב משנה מתנדב אדם להביא מנחה אף של ששים עשרון סולת, והריהו מביא את כל ששים העשרונים בכלי אחד. (אם אמר בלשון נדר "הרי עלי להביא מנחה של ששים עשרון" — הריהו מביא את כל ששים העשרונים בכלי אחד). ואם אמר "הרי עלי להביא מנחה של ששים ואחד עשרונים סולת" — הריהו מביא שתי מנחות, מנחה אחת בת ששים עשרונים בכלי אחד, ומנחה שניה בת עשרון אחד אף היא בכלי אחד, משום שאין מביאים יותר מששים עשרונים סולת בכלי אחד. וטעם הדבר שאין מביא היחיד במנחתו יותר מששים עשרונים סולת בכלי אחד, שכן המספר הרב ביותר של עשרונים סולת שהציבור מביא הריהו ששים ואחד. שהציבור מביא ביום טוב הראשון של חג (הסוכות) שחל להיות ביום השבת, בסך הכל ששים ואחד עשרונים. שהרי ביום זה קרבים שלושה עשר פרים, שני אלים, ארבעה עשר כבשים, שני תמידים, ושני כבשי מוסף של שבת, ועם כל אחד מהם באים מנחות לפי חשבון זה: מנחתו של כל פר הריהי שלושה עשרונים סולת — הרי אלה שלושים ותשעה עשרונים; מנחתו של כל איל הריהי שני עשרונים — הרי אלה ארבעה עשרונים; מנחתו של כל כבש עשרון — הרי אלה ארבעה עשר עשרונים נוספים; מנחתו של כל אחד משני התמידים — עשרון אחד; מנחת כל אחד משני כבשי מוסף של שבת — עשרון אחד. הרי הכל ששים ואחד עשרונים.

ומעתה נאמר, כי דיו למנחתו של היחיד שהוא פחות מן הציבור בעשרון אחד, ויביא לכל היותר ששים עשרונים בכלי אחד.

אמר ר' שמעון: מה הראיה ממנין העשרונים הבאים ביום טוב ראשון של חג הסוכות שחל בשבת, והלא אין העשרונות הללו ניתנים בכלי אחד, שהרי עשרונות אלו באים לקרבנות הפרים ואילים, ואילו עשרונות אלו באים לקרבנות הכבשים, ואינם נבללים זה עם זה, שהרי אין מערבים בכלי אחד את המנחות של הפרים והאילים (שדרך בלילתם שווה: שני לוגים שמן לעשרון סולת) במנחות של הכבשים (שדרך בלילתם שונה: שלושה לוגים שמן לעשרון סולת)! אלא טעם הדבר שאין מביאים יותר מששים עשרונים סולת בכלי אחד, הוא משום שעד ששים עשרונים — יכולין הם ליבלל בכלי אחד בשיעור לוג אחד שמן הניתן בהם, ואילו ששים ואחד עשרונים הנתונים בכלי אחד — אינם יכולים להיבלל בלוג אחד של שמן.

אמרו לו חכמים בתמיהה: וכי ששים עשרונים עדיין נבללין בלוג שמן אחד, וששים ואחד עשרונים אין נבללין?! וכי תוספת מועטה של עשרון אחד, גורמת לכך שמעתה אין הם יכולים שוב להיבלל? אמר להם ר' שמעון לחכמים: אין לתמוה על כך, שהרי כל מדות חכמים כן הן, שיש להן גבול. ודוגמא לדבר: במקוה מים שיש בו שיעור ארבעים סאה מים ראויים — הוא, הטמא, טובל, ונטהר. ואילו במקוה שיש בו ארבעים סאה מים חסר קרטוב (משהו) — הטמא אינו יכול לטבול בהן כדי להיטהר מטומאתו.

ג גמרא שאיל [שאלו] חכמים שאילה למעלה (לפני) מר' יהודה בר אילעאי: מנין להלכה זו שהאומר "הרי עלי ששים ואחד עשרון למנחה" שהוא מביא ששים עשרונים בכלי אחד, ועשרון אחד נוסף בכלי אחד?

פתח ר' יהודה בר אילעאי שהוא ראש המדברים בכל מקום, ואמר: טעם הדבר, שכן מצינו (מצאנו) בציבור שמביאין ביום טוב הראשון של חג הסוכות שחל להיות ביום השבת מנחות שבכולן יחד ששים ואחד עשרונים. ויש לומר כי דיו ליחיד שיפחות מן הציבור עשרון אחד, ולא יביא יתר על ששים עשרונים בכלי אחד.

אמר לו ר' שמעון: אין ללמוד מכאן, והלא אין העשרונות הללו ניתנים בכלי אחד, שהרי עשרונות אלו (חלקם) באים לקרבנות הפרים ואילים שדרך בלילתם אחת, ואילו עשרונות אלו באים לקרבנות הכבשים, שדרך בלילתם שונה. אלו, מנחות הפרים והאילים, ניתנים בהם שני לוגים שמן לעשרון אחד של סולת ולכך בלילתן (העיסה הנוצרת מהבלילה) עבה, ואלו, מנחות הכבשים, ניתנים בהם שלושה לוגים שמן לעשרון אחד של סולת ולכך בלילתן רכה. אלו (מנחת התמיד הקרב בבוקר ומנחת המוספים) בלילתן נעשית בשחרית ואלו (מנחת התמיד הקרב בין הערביים) בלילתן נעשית בין הערבים, ואין הם נבללין מזה על זה, ונמצא איפוא שלעולם אין הציבור מביא ששים ואחד עשרונים בכלי אחד!

אמרו לו חכמים לר' שמעון: אם כן, אמור אתה מה מקור הלכה זו. אמר להם: הרי הוא הכתוב בדין המנחות אומר "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" (ויקרא ז, י) — הרי מכאן נלמד, כי כבר אמרה תורה: הבא מנחה באופן שהיא יכולה להיבלל בשמן, ואילו ששים ואחד עשרונים סולת אינם יכולים להיבלל בלוג אחד של שמן.

אמר לו ר' יהודה לר' שמעון בתמיהה על דבריו: וכי בששים עשרונים הריהם נבללין בלוג אחד של שמן, אך בששים ואחד עשרונים אין הם נבללין בלוג אחד של שמן?! וכי בגלל תוספת עשרון סולת אחד, שוב אין כל המנחה נבללת?! אמר לו ר' שמעון לר' יהודה: אין זו שאלה, שהרי כל מדת (קביעות שיעורים) של חכמים כן הוא, שיש שיעור מדוייק בדברים. ומביא ר' שמעון דוגמאות לדבר: במקוה מים שיש בו שיעור ארבעים סאה מים ראויים — הוא, הטמא, טובל, ונטהר מטומאתו. ואילו במקוה שיש בו שיעור ארבעים סאה מים חסר קרטוב (משהו) — הטמא אינו יכול לטבול כדי להיטהר מטומאתו.

וכיוצא בזה, כל דבר מאכל שיש בו כשיעור ביצה — הריהו מטמא טומאת אוכלין. ואילו זה שיש בו כשיעור ביצה חסר שומשום (שהוא שיעור קטן ביותר) — אין מטמא טומאת אוכלין. וכיוצא בדבר, בגד שיש בו כשיעור של שלשה טפחים אורך על שלשה טפחים רוחב — הריהו מטמא (ראוי להיטמא) בטומאת מדרס הזב, היושב או השוכב על בגד זה. ואילו בגד שיש בו כשיעור של שלשה על שלשה חסר נימא [חוט] אחת, שהוא שיעור מועט ביותר — אינו מטמא מדרס.

ושואלים על הסברו זה של ר' שמעון: ואולם גם כי [כאשר] אין ששים ואחד עשרונים סולת נבללין בלוג אחד של שמן, מאי הוי [מה קרה בכך]? והא תנן [והרי שנינו] שאף שמצוה לבלול את המנחה בשמנה, ואולם אם לא בלל — הרי זה כשר! אמר ר' זירא: הלכה זו אמורה דווקא במנחה הראויה להיבלל, שמנחה כזו אף אם לא נבללה בפועל הריהי כשרה. ואולם מנחה שיש בה ששים ואחד עשרונים אינה ראויה כלל להיבלל. וכלל הוא: כל הראוי לבילה (בלילה) — אין הבילה בפועל מעכבת בו, אבל כל שאינו ראוי לבילה — הבילה מעכבת בו.

ד ומתוך שהובאו שיעורים שנקבעו בדיני טומאה, מביאים עוד בענין זה. אמר ר' ביבי, אמר ר' יהושע בן לוי: מעשה בפרדה אחת של בית רבי (ר' יהודה הנשיא) שמתה, ויצא ממנה דם, ושיערו חכמים את דמה זה שיש בו שיעור בכדי רביעית, המטמא.

מתיב [מקשה] ר' יצחק בר ביסנא ממה ששנו חכמים, שהעיד ר' יהושע ור' יהושע בן בתירא במסורת מפי חכמים, על דם נבילות שהוא טהור. וכיוצא בדבר, אמר ר' יהושע בן בתירא כי אירע מעשה והיו נוחרין (ממיתים בדקירת הגרון בסכין, שלא בדרך שחיטה) ערודיאות (חמורי בר) כדי להאכיל את בשרם לאריות המצויים באיסטריא (איצטדיון) של מלך, והיו עולי רגלים העושים את דרכם לירושלים, ונזהרים מלהיטמא, שוקעין עד רכובותיהן (קרסוליהם) בדם זה של הערודים, ולא אמרו להם חכמים דבר על כך, שלא מחו בהם שהם טמאים. משמע שאין דם הנבילות מטמא!

אישתיק [שתק] ר' יהושע בן לוי, ולא השיב. אמר ליה [לו] ר' זריקא לר' יהושע בן לוי: מאי טעמא [מה טעם] לא קא מהדר מר [לא משיב אדוני] על שאלה זו? אמר ליה [לו] ר' יהושע בן לוי לר' זריקא: היכי אהדר ליה [איך אשיב לו, לר' יצחק בר ביסנא], שהרי כבר אמר ר' חנין בדרשת הכתוב בתוכחה "והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כח, סו), שכך הם משמעם של דברים: "והיו חייך תלאים לך מנגד" — זה הלוקח (הקונה) תבואה משנה לשנה, שאינו בטוח שתימצא לו תבואה אף בשנה שלאחריה.

"ופחדת לילה ויומם" — זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת. "ואל תאמן בחייך" — זה הסומך על הפלטר (האופה), שיתן לו את לחמו, שאין לו תבואה משל עצמו כלל.