ומשיבים: לדעתו ראוי ללמוד את פטור הסמיכה בסומא מעולת ראייה, ולא מפר העלם דבר של ציבור, שכן דנין (למדים דין) קרבנו של יחיד מקרבנו של יחיד, כעולת ראייה, ואין דנין קרבנו של יחיד מקרבנו של ציבור, כפר העלם דבר של ציבור.

ושואלים לצד האחר: ולמאן דיליף [ולמי שלמד] את פטור הסמיכה בסומא מזקני עדה, מאי טעמא [מה טעם] לא יליף [לא למד] זאת מעולת ראייה? ומשיבים: דנין מידי דכתיב ביה [דבר שכתוב בו] מצות הסמיכה בגופיה [בעצמו, מפורש בתורה], ממידי דכתיב ביה [מדבר שכתוב בו] מצות הסמיכה בגופיה [בעצמו], כבפר העלם דבר של ציבור. ולאפוקי [להוציא, למעט] מן האמור בעולת ראייה, שכן היא גופה [עצמה] שצריכה סמיכה לא נאמר במפורש, אלא מעולת נדבה גמרה [נלמדת].

דתני תנא קמיה [ששנה חוזר המשניות לפני] רב יצחק בר אבא: נאמר בפרשת היום השמיני לימי המילואים, בדין קרבן חובתו של אהרן ("עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה". ויקרא ט, ב), "ויקרב את העלה ויעשה כמשפט" (שם טז). ובאה לשון "כמשפט" לומר: דין עולת חובתו של אהרן הריהו כמשפט עולת נדבה. ומכאן לימד הכתוב על כל עולת חובה שהריהי טעונה סמיכה. ואף דין עולת ראייה שטעונה סמיכה נלמד מכאן.

א שנינו במשנתנו כי אין העבד והשליח והאשה סומכים. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בדין הסמיכה על הקרבן "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו" (שם א, ג), והרי הדגשה זו של המלה "ידו" באה לומר: דווקא ידו של בעל הקרבן היא הסומכת, ולא יד עבדו. "ידו" — דווקא של בעל הקרבן ולא יד שלוחו. "ידו" — דווקא של בעל הקרבן ולא יד אשתו.

ושואלים: כל הני [אלה] שלושת המיעוטים למה לי? והרי לכאורה, די היה להשמיענו דבר אחד, ללמדנו שרק בעל הקרבן הוא הסומך, ואין אחרים סומכים. ומשיבים: צריכא [נצרך] הדבר להיאמר באופן זה, שכן אי כתב רחמנא חד [אם היתה כותבת התורה רק מיעוט אחד], הוה אמינא [הייתי אומר] כי בא מיעוט זה למעוטי [למעט] מסמיכה רק את העבד, וטעם הדבר: משום דלאו בר [שכן אינו בן] חיוב במצו‍ת, אבל שליח דבר [שבן] מצוה הוא וכלל הוא בדיני השליחות כי שלוחו של אדם הריהו כמותו, אימא לסמוך [אמור שיסמוך] על קרבן משלחו, לכך נצרכים אנו למיעוט נוסף, לגבי השליח.

ואי אשמעינן הני תרתי [ואם היה הכתוב משמיע לנו רק את אלה שני המיעוטים], הייתי אומר כי דווקא שני אלה (עבד, ושליח) אינם סומכים על קרבן האדון והמשלח, וטעם הדבר: משום דלאו כגופיה דמיא [שאינם נחשבים כגופו], אבל אשתו, דכגופיה דמיא [שכגופו של בעלה הריהי נחשבת] אימא תיסמך [אמור שתסמוך] על קרבנו של בעלה, על כן צריכא [צריך] לומר מיעוט נוסף, שאף האשה אינה סומכת.

ב שנינו במשנתנו שאין הסמיכה אלא שירי מצוה, ולכך אינה מעכבת את כפרת הקרבן. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הכתוב "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו". ויש לשאול: וכי הסמיכה היא המכפרת? והלא אין הכפרה באה אלא בהזאת הדם, שכן נאמר במפורש בעניינו של הדם "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" (שם יז, יא)! אלא בא הכתוב לומר לך, שאם עשאה לסמיכה, מתוך זלזול שהיא רק שירי מצוה, ולא כחלק מההקרבה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר כפרה גמורה בקרבן זה, ואף שלהלכה למעשה הרי בכל זאת כיפר הקרבן.

ובדומה לכך גם תניא [שנויה] ברייתא נוספת לגבי [אצל] מצות התנופה בקרבן המצורע כי האי גוונא [כעין זה]. שכן נאמר בקרבן המצורע הדל "...ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו..." (שם יד, כא). ואף על הנאמר בכתוב זה יש לתהות: וכי התנופה היא המכפרת? והלא אין הכפרה באה אלא בהזאת הדם, שכן נאמר "כי הדם הוא בנפש יכפר" (שם יז, יא)! אלא בא הכתוב לומר לך שאם עשאה לתנופה, מתוך התייחסות אליה רק כשירי מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר כפרה של ממש בקרבן זה, והגם שלהלכה למעשה הרי בכל זאת כיפר הקרבן.

ג שנינו במשנה במעשה הסמיכה שהריהי נעשית על הראש של הקרבן. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הכתוב "וסמך ידו על ראש העולה": הדגשה זו על הראש באה להוראה: דווקא על ראש הקרבן תהא ידו של הסומך, ולא שתהא ידו על הצואר (גרון הבהמה) וכן שתהא ידו של הסומך על הראש של הקרבן, ולא שתהא ידו על הגביים (גב הבהמה). וכן שתהא ידו על הראש של הקרבן, ולא שתהא ידו על החזה של הבהמה.

ושואלים: כל ההוראות הני [הללו] למה לי? ומשיבים: צריכי [נצרכות] כולן להיאמר, דאי כתב רחמנא חד [שאם היתה כותבת התורה רק אחת מהם], הייתי אומר כי באה הוראה זו למעוטי [למעט] דווקא את מקום הצואר מכלל הסמיכה, וטעם הדבר: משום דלא קאי בהדי [שהצואר, הגרון אינו עומד בגובה שווה יחד] עם ראשו של הקרבן. אבל גבו של הקרבן, דקאי להדי [שעומד הוא ביחד] עם ראשו אימא [אמור] שלא, ואפשר לסמוך עליו כך. לכך צריכא [צריך] שתיאמר גם הוראה זו.

ואי אשמעינן הני תרי [ואם הכתוב היה משמיע לנו רק את שתי ההוראות הללו], היינו אומרים כי דווקא שני מקומות אלה אינם ראויים לסמיכה בבהמה, וזאת משום שלא איתרבי [לא התרבו] שני איברים אלה בקרבן לענין דין התנופה, אבל חזה דאיתרבי [שהתרבה] לתנופה בקרבן (תנופת חזה ושוק), אימא [אמור] שלא, ואפשר לסמוך עליו כך. לכך צריכא [צריך] שתיאמר גם הוראה זו.

ד שנינו במשנה שהסמיכה צריכה להיות על ראש הבהמה, ומעתה איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמי בית המדרש]: אם היתה הסמיכה על ראש הבהמה, ואולם הסומך שם ידו על הצדדין של ראש הקרבן, מהו דינו, האם עלתה לו בכך סמיכה? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו מהלכה זו דתניא [ששנויה בברייתא], אבא ביראה בר' אליעזר בן יעקב אומר: הכתוב "וסמך ידו על ראש העולה" בא להורות כי דווקא על גובה ראשו של הקרבן, ולא שתהא ידו על הצדדין של ראש הקרבן.

ה ועוד בדיני הסמיכה, בעי [שאל] ר' ירמיה: כרך הסומך מטלית על ידו, מהו הדין שתחוץ (שתיחשב המטלית לחציצה) בין ידו של הסומך לבין ראש הקרבן? ואומרים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו מברייתא, ששנינו בה: ובלבד שלא תהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח.

ו ועוד שנינו במשנתנו כי הסמיכה נעשית בהנחת שתי הידים של הסומך על ראש הקרבן. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], מה מקורם בתורה? אמר ריש לקיש, שכן אמר קרא [הכתוב] בסדר עבודת יום הכיפורים "וסמך אהרן את שתי ידו על ראש השעיר החי והתודה עליו..." (ויקרא טז, כא), ואף שהקריאה בכתוב היא "ידיו", כתיב [נאמר] בו, בכתיב חסר, "ידו", וכן כתיב [נאמר] בו עוד המלה "שתי" — הרי זה בנה (בנין) אב, הנוגע להלכות אחרות, המלמד כי בכל מקום בתורה שנאמר בו "ידו" — הרי הכוונה כאן היא לשתים, עד שיפרט לך הכתוב ויאמר במפורש "אחת".

מסופר כי אזל [הלך] ר' אלעזר ואמרה להא שמעתא בבי מדרשא [את השמועה, ההלכה, הזו שאמר ריש לקיש בבית המדרש], ולא אמרה משמיה [משמו] של ריש לקיש. שמע על כך ריש לקיש ואיקפד [והקפיד] על שלא נמסרו הדברים בשם אומרם. ומשום שהקפיד הקשה עליו, ואמר ליה [לו] לר' אלעזר: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כי כל היכא דכתיב [מקום שכתוב] בו "ידו" — תרתי נינהו [שתי ידיים הן], אם כן, למה לי למכתב [לכתוב] בתורה "ידיו" "ידיו" בלשון רבים, והרי די לומר "ידו"?

ונמסר כי ריש לקיש אקשי ליה [הקשה לו] לר' אלעזר מעשרים וארבע מקומות שכתוב בהם "ידיו", וכגון "...ידיו תביאינה את אשי ה' ..." (שם ז, ל), "...ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה" (דברים לג, ו), "...שכל את ידיו כי מנשה הבכור" (בראשית מח, יד), אישתיק [שתק] ר' אלעזר, שלא מצא תשובה לדבר.

לבתר דנח דעתיה [לאחר שנחה דעתו של ריש לקיש], אמר ליה [לו] לר' אלעזר: מאי טעמא לא תימא [מה הטעם לא אמרת] לי בתשובה על שאלותיי, כי כלל זה ש"ידו" האמורה בתורה הכוונה היא לשתי ידיים — רק בידיו של אדם הנאמרים בהקשר לסמיכה קאמרי [אני אומר], ואילו במקום אחר רק כשנאמר "ידיו" הרי זה שתי ידיים. ולכך אין להקשות מדוע נאמר בכל עשרים וארבעה המקומות הללו "ידיו".

ומקשים על תירוץ זה: והרי בענין סמיכה נמי כתיב [גם כן נאמר] הלשון "ידיו" ולא "ידו", כנאמר בסמיכת יהושע על ידי משה: "ויסמך את ידיו עליו ויצוהו..."(במדבר כז, כג)! ומשיבים: כלל זה שכל מקום שנאמר בו "ידו" הכוונה לשתי ידיים — דווקא בסמיכה של בהמה קאמרי [אמרתי], אבל בסמיכה על האדם (דוגמת סמיכת משה על ראש יהושע) הלשון "ידו" משמעה יד אחת, ולכך הוזקק הכתוב לומר "ידיו" להורות כי היתה זו סמיכה בשתי ידיים.

ז ועוד שנינו במשנתנו כי במקום שבו סומכין על הקרבן, שם גם שוחטין אותו. והוסיפה המשנה ואמרה כי תכף לסמיכה שחיטה. ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר] בכך שבמקום שבו סומכים שם שוחטים את הקרבן, די היה לומר כי תיכף לסמיכה על הקרבן היא שחיטתו, ומכך נבין שבמקום שבו סומכים על הקרבן שם הוא נשחט? ומסבירים: הכי קאמר [כך הוא אומר], כך משמעות הדברים, במקום שבו סומכין על הקרבן שם גם שוחטין אותו, ומדוע? משום שתכף לסמיכה שחיטה, ולכן אין לוקחים את הבהמה למקום אחר.

ח משנה יש חומר (צד חומרה) הנוהג בסמיכה על הקרבן מבתנופה, שאין נוהג בה צד זה. וכן יש צד חומרה הנוהגת בתנופה מבסמיכה. ומפרטים: חומרה הנוהגת בסמיכה שאינה נוהגת בתנופה: שאם חברו כמה אנשים לקרבן אחד — אחד מהם מניף למען כל החברים. ואולם אין אחד החברים על הקרבן סומך לכל החברים, אלא כל אחד צריך לסמוך לעצמו. ומצד שני, חומר שיש בתנופה ואין בסמיכה: שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד (כשלמים, שאימוריהם וחזה ושוק שלהם הריהם מונפים), ובקרבנות הצבור (בשני כבשי עצרת, המונפים חיים עם שתי הלחם).