הקמחין (אבק לבן של עובש יין, הדומה לקמח, הצף על פני היין) וכן לא מביאים מהיין הנמצא בשוליה (תחתיתה) של החבית. וטעם הדבר — מפני השמרים השוקעים אל תחתית החבית. אלא מביא מהיין הנמצא בשלישה האמצעי של החבית, כלומר, מאמצעה של החבית.

כיצד הוא בודק את היין? הגזבר יושב בצד חבית היין הנבדקת, ועוקב אחר הוצאת היין מהחבית, כאשר הקנה (אמת מידה) נתון בידו, ואם ראה הגזבר שהיין היוצא מהחבית זרק (מושך עמו בכח) גם הגיר החלק הלבן הצף על פני השמרים — מייד הקיש הגזבר בקנה שבידו, כסימן שיש לסגור את ברז החבית, ולא למשוך ממנה עוד יין לנסכים.

ר' יוסי בר' יהודה אומר: יין שיש בו קמחין — הריהו פסול כולו להבאה לנסכים, וטעם הדבר — שכן נאמר בדין הקרבנות "...תמימים יהיו לכם" (במדבר כח, יט), וממשיך הכתוב ואומר בפסוק שלאחריו "ומנחתם סלת בלולה..." (שם כ), ועוד נאמר לאחר מכן "מלבד עולת התמיד ומנחתו תעשו תמימים יהיו לכם ונסכיהם" (שם לא). שמפסוקים אלה למדים כי כקרבנות עצמם אף הסולת והשמן הבאים למנחות, והיין הבא לנסכים, שהם צריכים להיות בתכלית השלמות ("תמימים"). ואילו יין זה שעלו בו קמחים — אינו "תמים", ולכך הריהו פסול.

א גמרא שנינו במשנתנו כי אין מביאין יין לנסכים לא מהיין המתוק ולא מהיין המבושל ולא מהיין המעושן, ואם עבר והביא — הרי זה פסול להקרבה. ושואלים על כך: והא קתני רישא [והרי הוא התנא עצמו שנה בראש, לפני כן במשנה] כי אין מביאין לנסכים את הליסטיון שהוא יין מתוק, ואולם בדיעבד אם הביא —

הרי זה כשר! אמר רבינא: אכן אף הליסטיון פסול לנסכים גם בדיעבד, ויש לתקן גירסת משנתנו וכרוך (צרף) את דין הליסטיון ותני [ושנה] אותו עם דינם של היין המתוק והמעושן והמבושל, שכל אלה אף בדיעבד פסולים. רב אשי אמר תירוץ אחר: חוליא דשימשא [מתיקות של שמש], כזו שיש בהליסטיון — לא מאיס [אינה מאוסה], ולכן בדיעבד הוא כשר, ואולם טעם חוליא דפירא [מתיקות של פרי] שמוסיפים בו דברים — הריהו מאיס [מאוס] משום שיש בו טעם אחר, ולכך יין זה פסול אף בדיעבד.

ב עוד שנינו במשנתנו כי אין מביאין לנסכים מן היין הישן, אלו הם דברי רבי, ואילו חכמים מכשירין. ובענין זה אמר חזקיה: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? — שכן אמר קרא [הכתוב] בדין הנסכים "ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין..."(שם, יד), והדגיש הכתוב "לכבש יין" לדמות את היין לכבש: מה כבש הבא לקרבן אינו אלא זה שהוא בן (בתוך) שנתו הראשונה, אף יין הבא לנסכים אינו אלא זה שהוא בן שנתו, ולא הישן.

ומקשים על הסבר זה: אי [אם] כך הוא, תאמר אף: מה כבש בן שתי שנים (בשנתו השנית, משעה שאין הוא בכלל "בן שנתו") — הריהו פסול להקרבה, אף בדיעבד, אף יין בן שתי שנים (בשנתו השנית), שהוא בכלל "ישן" — הריהו פסול אף בדיעבד! וכי תימא [ואם תאמר] כי אכן הכי נמי [כך הוא גם כן] שאף בדיעבד הריהו פסול, ואולם אין לומר כך, שכן התניא [הרי שנויה ברייתא] מפורשת האומרת שיין בן שתי שנים — לכתחילה לא יביא לנסכים, ואולם אם עבר והביא — הריהו כשר. ומחזקים את השאלה: והרי ברייתא זו היא כשיטת רבי, שכן מאן [מי] התנא ששמעת ליה [אותו] שאמר שיין ישן לא יביא?

הלוא זה רבי בשיטתו במשנתנו, וקאמר [והוא אמר] עוד בברייתא שאם הביא — כשר! אלא אמר רבא: היינו טעמא [זהו הטעם] לשיטת רבי שאין מביאים לכתחילה מן היין הישן — דכתיב [שכן נאמר] בתיאור היין המשובח (שמפני סכנותיו מזהירנו הכתוב) "אל תרא יין כי יתאדם" (משלי כג, כט—ל). הרי איפוא שהיין האדום הוא המשובח, ואין אדמימות זו מצויה ביין אלא בשנתו הראשונה.

ג שנינו במשנה בדין היין לנסכים, שאין מביאין לא מן הדליות אלא מן הרוגליות, ומן הכרמים העבודים. ובענין זה של כרמים העבודים, מביאים עוד מה שתנא [שנה] החכם בברייתא: אין מביאים יין לנסכים אלא מכרמים העבודים פעמים בשנה ולא פעם אחת.

ומביאים כי רב יוסף הוה ליה קרנא דפרדיסא דרפיק ביה טפי ריפקא [היתה לו חלקת פרדס, כרם, שעדר בה עידור יתר], ששב ועדר בה, ועבד [ועשה, הניב] אותו פרדס ענבים משובחים ביותר, שעשו מהן חמרא [יין] כה חזק, שניתן היה לשתיה רק באופן דדרי מיא [שמזגו בו מים] בכמות שהיא על חד תרין [על אחת שתיים, פי שנים] מכמות המים הנמזגת ליין רגיל.

ד עוד שנינו במשנתנו, שלא היו כונסין אותן, את היין לנסכים בחצבין גדולים אלא בחביות קטנות, שיישמר טעמן. ובעניינן של חביות קטנות אלה מביאים מה שתנא [שנה] החכם בברייתא: המדובר בחביות כדיות (כעין הכדים) הללו הלודיות (הבאות מהעיר לוד), ובינוניות הן בגודלן.

ועוד נמסר בהנהגה הנכונה ביין המובא לנסכים, שאין מניחין אותן, את חביות היין הללו, במקום אחד ובאופן שהן נמצאות שתים שתים (אחת על גבי חברתה), אלא מניח כל אחת ואחת מהחביות בנפרד.

ה ובדרך בדיקת היין שנינו במשנתנו כיצד היה הגזבר שבמקדש בודק את היין, שאין בו קמחים ושמרים? הגזבר היה יושב בצד חבית היין הנבדקת, ועוקב אחר הוצאת היין מהחבית, כאשר הקנה (אמת מידה) נתון בידו, ואם ראה הגזבר שהיין היוצא מהחבית זרק (מושך עמו בכח) גם הגיר (החלק הלבן הצף על פני השמרים) — מייד הגזבר הקיש בקנה שבידו, והרי זה כסימן שיש לסגור את ברז החבית, ולא למשוך ממנה עוד יין, שכן אין יין זה כשר לנסכים. ובענין זה תנא [שנה] החכם בברייתא כתוספת ביאור לדברי משנתנו: הכוונה היא שראה הגזבר שהיין זרק את הגיר של שמרים, אז הגזבר הקיש בקנה.

ושואלים: מדוע הגזבר מקיש בקנה, ולימא ליה מימר [ושיאמר לו, לשואב היין מהחבית באמירה] לסתום את החבית! ומשיבים: עדיף שהדבר ייעשה לא בדיבור. והרי זה מסייע ליה [לו] לר' יוחנן, שכן אמר ר' יוחנן: כשם שהדיבור (בקול נעימה) הריהו יפה (מועיל) לריח הבשמים, כך הדיבור הריהו רע (מזיק) ליין, ולכן נמנע הגזבר מלדבר סמוך לו.

ו שנינו במשנתנו שר' יוסי בר ר' יהודה אומר כי יין שיש בו קמחים פסול לנסכים. ובענין זה בעי [שאל] ר' יוחנן: אדם שעבר והקדישו ליין שכזה לנסכים, מהו דינו לענין זה שילקה עליו כעובר על איסור תורה, ומשום שהקדיש דבר שהוא בעל מום (הפסול בגופו) להקרבה? וצדדי השאלה: האם כיון שפסול הוא יין זה להקרבה כבעל מום הוא דמי [נחשב], וילקה על הקדשתו זו, כשאר מקדיש בעל מום. או דלמא [שמא] יש לומר כי אין דין בעל מום אלא בבהמה הפסולה להקרבה, ולא בשאר דברים הפסולים להקרבה, ולכן אינו לוקה על כך. ומעירים: שאלה זו לא נפתרה, ולכך תיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

ז ובסיכומו של הפרק בו נידונו דיני הסולת והשמן והיין המובחרים, מביאים עוד בעניינם של בעלי החיים המובחרים לקרבנות. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: האלים המובחרים ביותר — אלה הבאים ממואב; הכבשים המובחרים ביותר — אלה הבאים מחברון; העגלים המובחרים ביותר — אלה הבאים משרון; הגוזלות של יונים המובחרים ביותר — אלה הבאים מהר המלך.

ר' יהודה אומר: היו מביאין למקדש כבשים כה משובחים, כאלה שגבהן היה כרחבן, שכל כך היו שמנים שהיו רחבים כמידת גובהם. אמר רבא בר רב שילא: מאי טעמא [מה הטעם, המקור] לדברי ר' יהודה שהיו מביאים למקדש כבשים כאלה? דכתיב [שכן נאמר] בדברי הנביא ישעיהו: "ונתן מטר זרעך אשר תזרע את האדמה ולחם תבואת האדמה והיה דשן ושמן ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב" (ישעיהו ל, כג), ומשמעות "כר נרחב" — כבש רחב.

ח ומתוך דברים אלה נחתם פרק זה עוד בדרשות הנאמר בנבואות ישעיהו שעניינן בנין הארץ. כתיב [נאמר]: "על חומתיך ירושלים הפקדתי שמרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' אל דמי לכם" (שם סב, ו). ושואלים: מאי [מה] השומרים על חומות ירושלים אמרי [אומרים] כהזכרה לה'? ומשיבים: הכי [כך] אמר רבא בר רב שילא: כך הם אומרים, "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד" (תהלים קב, יד).

רב נחמן בר יצחק אמר: כך הם אומרים "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס" (שם קמז, ב). ושואלים: ומעיקרא [ומתחילה], בזמן שבית המקדש היה קיים, וירושלים בנויה וכל עם ישראל כנוס בארצו, מאי הוו אמרי [מה היו אומרים] אותם המלאכים? אמר רבא בר רב שילא: היו אומרים "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו, זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה..." (שם קלב, יג— יד).

א משנה שתי מדות (כלי מדידה) של הדבר היבש היו נהוגות במקדש, ובהם היו מודדים את הסולת למנחות, והם: כלי מידה של עשרון (עשירית האיפה), וכלי מידה של חצי עשרון. ר' מאיר חולק על כך ואומר כי שלושה סוגי כלי היו: כלי מידה של עשרון ועוד סוג נוסף של כלי מידה של עשרון, וכלי מידה של חצי עשרון.

ומסבירים את שימושיהם של הכלים הללו: כלי המידה של עשרון, למה (לאיזו תכלית) היה משמש? שבו היה מודד לכל המנחות, שהרי כל המנחות באות משיעור עשרון סולת ומעלה. ומדידת הסולת לכל המנחות היתה נעשית בכלי של עשרון, שלא היה מודד לא בכלי של שלשה עשרונים למנחת נסכים של פר, ולא היה מודד בכלי של שנים למנחת נסכים של איל, אלא היה מודדן בכלי של עשרונות, אחד אחרי השני.

וכלי מדידה זה של חצי עשרון למה היה משמש? — שבו היה מודד את חצי עשרון הסולת המובא לחביתי (מנחת חביתין של) כהן גדול, המביא בכל יום עשרון שלם, שאותו היו מחלקים לשנים, מחצה ממנו קרבה בבקר והמחצה השנית קרבה בין הערבים, וחלוקת עשרון זה לשני חצאי עשרונים היתה נעשית בכלי זה.

ב גמרא שנינו במשנתנו שר' מאיר חולק על דברי תנא קמא, והריהו סבור ששלושה סוגי כלי מדידה היו במקדש: שנים של עשרון, וכלי מדידה נוסף של חצי עשרון. ובענין זה עוד תניא [שנויה ברייתא]: היה ר' מאיר אומר, מה תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "עשרון עשרון לכבש האחד" (במדבר כח, כט)? — מלמד ששתי עשרונות (שני מיני כלי מדידה של עשרון) היו במקדש, אחד מהם היה מכיל כדי עשרון רק כשהדבר הנמדד בו היה גדוש מעל שפת הכלי, ואחד מהם היה גדול ממנו, והיה מכיל כדי עשרון גם כשהדבר הנמדד בו הריהו מחוק (שטוח, משתווה לפני שפת הכלי).

ולמה היה משמש כלי המדידה שהכיל עשרון בגדוש — שבו היה מודד את עשרון הסולת המובא לכל המנחות.