בעוד שהתנא שבברייתא קתני [הוא שונה] את הביטוי "חורש ושונה", וללמד שבשנה השניה חורשים שתי פעמים, והרי אף אם נכריע כי כוונת דברי משנתנו היא שחורשים וזורעים בשנה השניה, ואולם אין חורשים בה אלא פעם אחת, ולא שתי פעמים. ונמצא איפוא שחלוקות הן משנתנו והברייתא, ומשום כך אין להביא ראיה מהברייתא להבנת דברי משנתנו.

ומשיבים: הא לא קשיא [שאלה זו לא קשה], ואפשר לומר שמשנתנו והברייתא מדברות בסוגי שדה שונים: כאן במשנתנו מדובר בשדה עבודה (מעובדת), שנחרשה (ולא נזרעה) בשנה הקודמת, ולכך די לה בחרישה אחת השנה. ואילו כאן בברייתא מדובר בשדה שאינה עבודה, שלא נחרשה השדה בשנה שעברה, ולכך יש לחרוש אותה עתה שתי פעמים.

ושואלים: ובסופו של דבר, מאי הוי עלה [מה היה עליה, על בעיה זו, כיצד היא נפתרת]? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] את פתרונה ממה דתניא [ששנויה ברייתא] בדרך עיבודה הראוי של שדה תבואות: בשנה ראשונה יש לעשות בתחילה ניר (חריש) של כל השדה בחציה הראשון של השנה, ולאחר מכן הבעלים זורע רק את חציה של השדה, ואת חציה השני הריהו משאיר כשדה ניר. וכן בשנה הבאה — בתחילה עושים ניר (חריש) של כל השדה בחציה הראשון של השנה, ולאחר מכן זורע הבעלים את חציה השני של השדה (במחצית השדה שלא נזרעה בשנה שעברה), ואת המחצית הראשונה של השדה הריהו משאיר עתה כשדה ניר. והרי מכאן ראיה כי אף בשנה השניה, וכל בכל שנה ושנה, חוזרים וחורשים את השדה.

א אמר ר' יוחנן: אין מביאין את העומר אלא מן השדות המודרמות (הנמצאות בחלק הדרומי) שבארץ ישראל, שבהן חמה זורחת בתחילה, ומהן החמה מעריבה ושוקעת.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא האומרת גם כן כך], אבא שאול אומר: העומר היה בא משדה תבואה הנמצא בבקעת בית מקלה. ובתיאורה של שדה זו נמסר, שכבת (שיעור שטחה) שלש סאין היתה, ושדה מודרמת היתה, ובה חמה זורחת וממנה חמה שוקעת. בשנה ראשונה היה נעשה ניר (חריש) בכל השדה, והיה זה בחציה הראשון של השנה, ולאחר מכן היה הבעלים זורע רק את חציה של השדה. ובשנה הבאה היה נעשה שוב ניר בחציה הראשון של השנה, וזורע את חציה השני של השדה.

ומסופר כי רב חלקיה בר טובי הוה ליה קרנא דארעא [היתה לו אדמת זוית, קרקע הנמצאת בזוית שבין שתי רוחות השמים], ועיבד אותה כך: בשנה זו — ניר חציה וזרע חציה, ובשנה שלאחריה — ניר חציה וזרע חציה. ומסופר כי כה גדול היה יבולה של שדה זו, עד שעבדה [עושה, נותנת יבול] בשיעור שהוא על חד תרי [אחת שתים, פי שתים] משדה אחרת בגודלה, ומזבין להו לחיטי לסמידא [והיה מוכר אותם, את החיטים שמן השדה הזו לצורך סולת מנחות המקדש].

ב ועוד שנינו במשנתנו שאם הסולת התליעה — הריהי פסולה מלהיקרב. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: סולת שהתליעה רובה — הריהי פסולה ליקרב במקדש, וכן חיטין שעדיין לא נטחנו לקמח, שהתליעו רובן — הריהן פסולות, שאין לעשות מהן קמח שיוקרב. ובבירורם של דברים אלה בעי [שאל] ר' ירמיה: למה הכוונה בלשון "חיטין שהתליעו רובן" רוב של כל חטה שאם התליעה ברובה — הריהי פסולה. או שהדברים מתייחסים לכלל החיטים המובאות עתה, ולהורות שאם באה לפנינו כמות של חיטים יש לבדוק אם ישנם תולעים ברוב הסאה שלפנינו. ואם נמצאת רוב הסאה מתולעת — פסולה כולה? ומציינים כי שאלה זו לא נפתרה, ולכך תיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

ג ועוד שאלה הנוגעת לחיטים שהתליעו הפסולות להקרבה במקדש בעי [שאל] רבא: אדם שעבר והקדישן את החיטים שהתליעו, מהו דינו לענין זה שילקה עליהן משום שהקדיש דבר שהוא בעל מום (הפסול בגופו) להקרבה? וצדדי השאלה: האם כיון דפסיל [שפסול] הדבר המתולע להקרבה כבעל מום הוא דמי [נחשב], וילקה על הקדשתו כשאר מקדיש בעל מום. או דלמא [שמא] יש לומר כי אין בעל מום אלא בבהמה הפסולה להקרבה, ואין המקדיש חיטים מתולעות לוקה על כך. אף שאלה זו לא נפתרה, ולכך תיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

ד ובדומה לכך תנן התם [שנינו שם, במשנה במסכת מידות] בתיאור הלשכות במקדש ובכללן לשכת העצים, בה היו בודקים את העצים, משום שכל עץ שנמצא בו תולעת — פסול להקרבה לגבי המזבח. אמר שמואל: לא שנו חכמים שהעץ המתולע נפסל, אלא רק בעץ לח שאין המקום המתולע בעץ ניתן לעקירה, אבל אם היה זה עץ יבש — אין הוא נפסל בכך, אלא הכהן גוררו (חותך את המקום המתולע, ועוקרו), וכשר העץ בכך.

ובדין זה של עצים המתולעים בעי [שאל] רבא: אם עבר אדם והקדישו את העץ המתולע, מהו דינו לענין זה שילקה עליו כעובר על איסור תורה, ומשום שהקדיש דבר שהוא בעל מום (הפסול בגופו) להקרבה? וצדדי השאלה: האם כיון שפסול העץ המתולע להקרבה כבעל מום הוא דמי [נחשב], וילקה על הקדש זה כשאר מקדיש בעל מום. או דלמא [שמא] יש לומר כי אין בעל מום אלא בבהמה, ולא בשאר דברים, לוקה על כך. אף שאלה זו לא נפתרה, ולכך תיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

ה משנה השמן הבא מהיישוב תקוע — הריהו אלפא (ראשון במעלה) לכל שמן הבא ממקום אחר, והוא הראוי להיות מובא למקדש למנחות. אבא שאול מוסיף ואומר כי שניה לה לתקוע בחשיבות שמניה היא העיר רגב הנמצאת בעבר הירדן. ומסבירים: אף שמצד הדין כל הארצות היו כשרות להבאת שמן מהן למנחות, לא היו מביאים מהן שמן אלא דווקא מיכן (מתקוע, ומרגב) היו מביאין.

אין מביאין שמן למנחות לא מבית הזבלים (שדה מזובלת), ולא מבית השלחים (שדה המושקית בידי אדם), וכן לא מביאים שמן מן מה (מאותם עצים) שנזרע ביניהם. ובכל אלה אם הביא מהם שמן — הריהו כשר למנחות. וכן אין מביאין אנפקטן (שמן הנעשה מזיתים שלא נגמר בישולם), ואף אלה אם הביא מהם — הריהו כשר. אבל אין מביאין שמן למקדש מן הגרגרין של הזיתים שנשרו במים, ולא מן הזיתים הכבשים (הכבושים במלח ובחומץ), ולא מן הזיתים השלוקים (המבושלים קצת או הרבה), ואם הביא שמן מאלה — הריהו פסול.

ו גמרא שנינו במשנתנו כי השמן הבא מתקוע הריהו המשובח ("אלפא") בשמנים. ומביאים עוד בענין שמנה של תקוע. נאמר: "וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה" (שמואל ב יד, ב), על מנת שאותה אשה תאמר דברים לפני המלך. ושואלים: מאי שנא [מה שונה, מדוע דווקא] שלח יואב אנשים תקועה? אמר ר' יוחנן: מתוך שרגילין בני המקום תקוע בשימוש בשמן זית, חכמה מצויה בהן. ולכך אף אשה זו היתה חכמה ביותר.

ז ומתוך שדובר בשמנה של תקוע המצויה בנחלת שבט אשר, מביאים מה שנאמר בשבחה של נחלה זו. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בברכת משה לשבט אשר "יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו" (דברים לג, כד) — זה חלקו (נחלתו) של שבט אשר, שמושך (זורם) בה השמן כמעין. ומסופר שאמרו: פעם אחת אירע שנצרכו להן אנשי העיר לודקיא שבאסיה בשמן. מינו להן פולמוסטוס (ממונה) אחד, ואמרו לו: לך והבא לנו כמות שמן במחיר של מאה ריבוא (רבבות) מנים.

הלך אותו ממונה בתחילה לירושלים כדי לקנות כמות כזו של שמן, אמרו לו בני ירושלים שאין להם שמן כדי כך, ולשם קניית כמות כזו של שמן לך לצור שהיא מרכז המסחר. הלך לצור, אמרו לו בני צור שאף להם אין כמות כזו של שמן למכירה, ואולם לך לגוש חלב. הלך לגוש חלב, אמרו לו בני גוש חלב: לך אצל פלוני לשדה הלז. הלך אותו ממונה ומצאו את בעל הבית בעת שהיה עוזק (עודר) תחת זיתיו. אמר לו אותו ממונה: יש לך למכור לי כמות שמן במחיר של מאה ריבוא מנים, שאני צריך? אמר לו בעל הזיתים: המתן לי עד שאסיים מלאכתי בעידור. המתין עד שסיים מלאכתו.

לאחר שסיים מלאכתו, הפשיל בעל הזיתים את כליו לאחוריו, כדרכם של פועלים, והיה מסקל ובא בדרך, כשהיה מוצא שם אבן היה מסלק אותה. סבור היה אותו ממונה כי פועל עני עומד לפניו, אמר לו בתמיהה: האם אמנם יש לך שמן במאה ריבוא? והוסיף ואמר: כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים, אותם בני גוש חלב ששלחו אותי לאדם עני זה. כיון שהגיע בעל הזיתים לעירו ולביתו, הוציאה לו שפחתו בתחילה קומקמום של מים חמין, ורחץ בו ידיו ורגליו. ולאחר מכן עמדה והוציאה לו ספל של זהב מליאה שמן, וטבל בו את ידיו ואת רגליו, לקיים מה שנאמר בבני שבט אשר: "וטובל בשמן רגלו".

לאחר שאכלו ושתו, עמד בעל הזיתים ומדד לו מאוצרותיו שמן במחיר של מאה ריבוא מנים. אמר לו בעל הזיתים לשליח: כלום (האם) אתה צריך ליותר מכמות זו של שמן? אמר לו: הן, אלא שאין לי עוד דמים (כסף) לשלם עבור תוספת שמן, שלא הבאתי אתי אלא מיליון מנים. אמר לו בעל הזיתים: אם אתה רוצה ליקח (לקנות) כמות שמן גדולה יותר — קח (קנה), ואני אלך עמך חזרה ללודקיא, ואטול שם את דמיו (הכסף) עבור תוספת השמן. ומסופר כי מדד לו כמות שמן בעוד שמונה עשר ריבוא מנים. הוסיפו ואמרו חכמים שכה גדול היה משא השמן שלקח אותו השליח, עד שלא הניח (השאיר) אחריו אותו האיש (השליח מלודקיא) לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא שכרו.

ועוד מסופר כי כיון (בזמן) שהגיע אותו השליח לעירו, יצאו לקראתו כל אנשי עירו על מנת לקלסו (לשבחו) על שהצליח להביא כל כך הרבה שמן, אמר להם אותו השליח לבני עירו: לא לי קלסוני, אלא לאדם זה שבא עמי, שמדד לי שמן במאה ריבוא מנים, והרי הוא עוד נושה בי בשמונה עשרה ריבוא מנים. ובא סיפור זה לקיים (להמחיש) מה שנאמר: "יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב" (משלי יג, ז), שיש אדם הנוהג כעשיר ואין בידו כלום ("מתעשר ואין כל"). ויש הנוהג כעני, והריהו עשיר מופלג ("מתרושש והון רב"), כבעל זיתים זה שמגוש חלב.

ח שנינו במשנתנו כי אין מביאין שמן למקדש לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים... אין מביאין אנפקטן, ואם הביא — פסול. ומכאן יש להסיק כי אף שמן האנפקטן הריהו בכלל השמנים, אלא שפסול הוא, ועל כך שואלים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אין מביאין אנפקטן,